לאט-לאט הכל הכל נהרס לחלוטין

"עם שאינו יודע את עברו, ההווה שלו דל ועתידו לוט בערפל" (יגאל אלון).

לא. לא. לחלוטין לא. לא, באלף רבתי! אין בכוונתנו לקונן, ברשימה זו, דרך, אופן וצורת התנהגותם והתנהלותם של מי שחיי ההווה אינם נעימים ונוחים לו והוא מתרפק מעשה של ניחומים על ימי עבר, תוך שהוא מייפה, מנאה ומעצים העבר, על חשבון ההווה. כך נוהגים, לשם דוגמה, חלק ניכר ונכבד מתושבי רוסיה. אותם אנשים מוכנים לקדש ובכל מחיר ימי הקומוניזם הנבזיים שחוו הם בברית המועצות, בתקופת שלוט הקומוניזם שם. זאת עושים הם, בהתמודדותם היומיות עם הקשיים הכלכליים שחוו הם עם פירוק בריתה מועצות והפרטתה המואצת של רוסיה.

אין ענייננו אנו, בכך. אין בכוונתנו ברשימה זו להעצים העבר "ולנפחו", כדי לרוקן ההווה ולנפות כל העכשווי, מכל תוכן של ממש. עם זאת, אין מוכנים אנו לקבל מחיקתו המואצת של העבר, במחי יד, בלי להותיר כל זכר ולו גם קלוש שבקלושים לימי עבר. והדברים אינם דברים של מה בכך. הדברים נוגעים ושורטים מציאות חיינו היומיומית.

עברתי, חלפתי לי, אתמול, בדרכי לעמל יומי מעשה של הרגל ומעשה של יומיום בצומת הרחובות פרישמן פרוג והנה נגלה, נפער לנגד עיניי חור ענק. חור ענק זה דקר ופצע, תחילה שתי עיניי ולאחר מכך, קרע הוא ליבי, בקרעים גסים, עד זוב דם. ואיני איני מגזים, כלל וכלל. ואם אינכם יודעים במה דברים אמורים, הנה אגלה אוזניכם, חיש קל. במקום בו הסתיים (או התחיל, תלוי מאיזה צד באתם ונכנסתם) פסז' "הוד" והיה ממוקם קולנוע "הוד" לאחר שכילו במבנה האבן, שהיה קיים במקום, הבולדוזרים ושאר כלי משחית ענקיים ועצומים זעמם נותר כפצע פתוח, בור עמוק.

כמו בסרט המורץ אלי אחור, חלפו, עברו להם נגד עיניי, ימי ילדותי, שאינם עוד. נזכרתי לפתע, כיצד עמדתי בתור לרכישת כרטיסים בקופת קולנוע "הוד" והצלחתי ילד נמוך קומה, חבוש ברט (שהיווה תחליף לכיפה הסרוגה וקדם לה) לרכוש שני כרטיסים אחרונים לסרט "סלאח שבתי", קודם שטרק הקופאי אשנב הברזל של קופתו, בפניי. מי זוכר עוד, כי בתל אביב של פעם קודם תקופת הקניונים המפלצתיים עם הדרגנועים המותקנים בהם, המאפשרים מעבר מקומה אחת לזו שמעליה היה קיים מבנה ארכאי בן שתי קומות, בלב רחוב דיזנגוף, בתל אביב המעטירה?

מי זוכר עוד כיום כי בפסז' "הוד", שכנו תיאטרון "הקאמרי" (קודם שעבר למיקומי הנוכחי, במשכן לאומניות הבמה); בוטיק הבגדים האופנתי "מצקין"; ה"מילק באר", הראשון בתל אביב; מסעדת "קליפורניה" שהקים אייבי נתן המנוח, חנות הספורט "חודורוב מרימוביץ", שפתחו יחדיו, הכדורגלנים, יעקב חודורוב מהפועל תלאביב ויוסף מרימוביץ, ממכבי תל אביב? (אז לא הייתה, עדיין, האיבה בין "אנשי האדום" ל"אנשי הכחול צהוב", כה עזה)

ואין אין אנו מרחיקים עדותנו וזיכרוננו, לימים קדומים, עוד יותר ימים בהם שכנו, במקטע מכיכר דיזנגוף ועד צומת הרחובות גורדון דיזנגוף, שתי תחנות דלק; בית קפה "כסית"; בית קפה "רוול" ובית המרזח "המוזג".

בגעגועים של ממש נצמד אני לכמה פינות חמד שנותרו לפליטה בתלאביב שלי, בזכותה של פרופ' ניצה מֶצְגֶר סְמוּק, שידעה והשכילה לשמור ולשמר עבורנו, פינות חמד מהעבר ולהצילם מהרס בידי שיני הבולדוזרים למיניהם. ראויה, גם ראויה וזאת, על דרך ההמעטה בלבד פרופ' ניצה מֶצְגֶר סְמוּק, שנזכיר אישיותה ופועלה, בהקשר והדבק דברים זה של שימור העבר ומניעת ההווה הדורסני, מהריסתו ודחיקתו אל נבכי ההיסטוריה והשכחה. מדובר באדריכלית זוכת פרס א.מ.ת ופרס רוקח על עבודתה בתחום תיעוד ושימור מבני הסגנון הבינלאומי בתל אביב יפו.לאחר שסיימה לימודי אדריכלות באוניברסיטת פירנצה, עבדה שם בשימור מבניים היסטוריים.

עם שובה ארצה וחזרתה לתל אביב, בשנת 1990 נבחרה פרופ' ניצה מֶצְגֶר סְמוּק, על-ידי קרן תל אביב לפיתוח לבצע סקר אדריכלי של מבני הסגנון הבינלאומי "באוהאוס" בעיר. הסקר שימש כבסיס לתוכנית השימור של העיר הלבנה וכן לספרה "בתים מן החול", שפורסם לראשונה בשנת 1994. בשנת 1991 הקימה פרופ' ניצה מֶצְגֶר סְמוּק, צוות השימור בעיר ועמדה בראשו. יש לה "מניות" של ממש, בקשר להכרזת אונסקו על חלק מתל אביב, כ"עיר הלבנה" וכאתר מורשת עולמית. בזכותה שומרו בין היתר בית ביאליק ורחוב אחד העם, במתכונתם הנוכחית.

מפסז' "הוד" עשיתי דרכי לאחת מפינות החמד הבודדות שנותרה בעירנו. כוונתי הינה לבית "עלמא", ברחוב שד"ל בתל אביב, הממוקם בבית חמד, שהינו אחד השרידים הבודדים ל"בתי החלומות" שתיכנן האדריכל, יהודה מגידוביץ', בשנת העשרים של המאה הקודמת. שם התקיים אתמול אירוע השקתה של האנתלוגיה הנפלאה "שברים נאספים לשירה", שערך מרדכי דוד (מודי) כהן והוציא לאור, יואב איתמר, מו"ל הוצאת הספרים "חבר לעט". זוהי אסופה של שירה ישראלית המתכתבת עם תפילות הימים הנוראים. כאן, חייב אני בגילוי נאות. במקבץ זה נכלל גם שירי "על דעת המקום", שמקום לידתו והורתו היה בית המעצר "אבו כביר" (על כך ארחיב דברים, במקום אחר ובהזדמנות אחרת).

"עלמא", שהינה עמותה ללא מטרות רווח שנוסדה בשנת 1996 על-ידי ד"ר רות קלדרון, פתחה דלתותיה בפנינו, משוררים "מורעלי מילים", כמו גם "חולי טקסטים משובחים", שכמותנו. כך נתאפשר לנו להשיק, אסופה נפלאה זו. ברשימה אחרת שלי, בבלוג זה, בעבר, הגדרתי מלאכת האיסוף שעשה מרדכי דוד (מודי) כהן, בעזרתן של המורות הבכירות לספרות, אוסי נויקספיר ואריאלה צים ובעזרתו של המו"ל המסור, יואב איתמר כמחזור תפילה, העומד בפני עצמו, המיועד לימים הנוראים. למצער, נכון אני גם לקבל הגדרת אסופה זו, גם כסוג של "מחזור המשך" או כ"מחזור מילואים" למחזור התפילות הקיים, כל זאת, כחלק בלתי נפרד מקורפוס התפילות האורתודוכסי המקובל.

איני זוכר עוד מתי התרגשתי, כל כך, כפי שהתרגשתי בערב השקת האסופה: "שברים נאספים לשתיקה", אתמול, בבית "עלמא", בתל אביב, האחרת. תל אביב השתוקה, פרצה, לפתע, מחסום שתיקתה כמו גייזר של מים לוהבים ולוהטים, ממעבה האדמה ואמרה דברה, בקול צלול ובוטח, בפרץ עז מבע של שירים רגישים, אחד אחד, היורדים ומסעירים, חדרי בטן.

המשוררת, נילי דגן, בעלת אתר השירה מהחשובים והמנכיחים שירה במרשתת, אתר משמעותי ביותר, מבחינת "צריכת" שירה, כמו גם מבחינתם של "צרכני" שירה "האתר של נילי דגן", הכולל בחובו שיריהם של 420 משוררות ומשוררים הנחתה, בתבונה וברגישות רבה, ערב השקה ייחודי ובלתי נשכח זה. תקצר היריעה מלפרט ולמנות איכויות הטקסטים השיריים שקראו המשוררים והמשוררות שנכחו במקום, בעצמם או שקראו עבורם אחרים. אחד כזה, היה המשורר, המורה לתיאטרון ומדריך מורים לתיאטרון מטעם משרד החינוך, עמית מאוטנר, שיצק תוכן ונופך אישי משלו, בשירים אלה, בעת קריאתם בפומבי, באותו אירוע, על ידו.

דומה עלינו, כי הגדירה ערב נפלא וייחודי זה, בצורת הגדרה קולעת וממצה, המשוררת, הסופרת, המתרגמת וחוקרת הספרות הישראלית, פרופ' חמוטל בר יוסף. "מודי כהן ויואב איתמר קיבצו כאן יחדיו קבוצת אנשים, שאין ביניהם כל משותף שהוא, למעט אהבת השירה שלהם, חלקם, הייתי מגדירה אפילו, כעוינים זה לזה ורק השירה מקרבת אותם זה לזה", כך פחות או יותר היו תוכן ונימת דבריה. ואל תתייחסו למובא בין המירכאות, כציטוט מדויק וישיר, אלא אך ורק כ"ציטוט אוירה" גרידא, המנכיח מהותם ורוחם של דברים. כבונוס וכמתנה אמיתית, זבד של ממש ערב יום הכיפורים הבעל"ט זיכתה אותנו משוררת חשובה זו, בקריאת שירו של המשורר הנודע, דל היצירה (מבחינת פרסום כמותי) וענק הביטוי, אברהם בן יצחק (סונה) "אַשְׁרֵי הַזּוֹרְעִים וְלֹא יִקְצֹרוּ".

ידידי ורעי, כאח לי, יורם המגדיר עצמו כ"אדם מעשי", כזה ששתי רגליו באדמה ו"שונא שירה" - אם כי, מפעם לפעם הוא "מוותר לי" ומוכן לקרוא גם שירים משלי ולהיכנס אל תוככי סוגה ספרותית זו, "אבל", כל זאת, "בתנאי שתכתוב שירים טובים טובים, טובים ופשוטים ולא כאלה מסובכים. והעיקר שירים שאפשר להבין אותם"... המשמש לי כנהג, עד שארכוש רכב חדש, הביא טרונייתו בפניי, על מוצאותיו בעת שחיכה לי ברכבו, חוצה לבית "עלמא".

"חיים", פנה הוא אליי והמשיך בדבריו "תראה איזה משוגעים יש בעיר הזאת. הבנים הולכים מסוממים לגמרי, עם כוסות בירה ביד. והבנות? הבנות הולכות, כאן באמצע הלילה עם משקפי שמש. אתה מבין לאיפה התדרדרנו?", סיים הרצאתו הקצרה בפניי, בשאלה מתריסה שיירה הוא בי, כמי המטיח אבן חדה, חדה ומשוננת היישר אל פרצופי.

הבטתי בו ואל שדרות רוטשילד החשוכות שנשקפו אליי מחלון הרכב. שתקתי. נתתי להרהורים לעשות בי מלאכתם, עד תום וללא כל הפרעה שהיא מצידי. פתאום צצו ועלו במוחי מילות שיר המחאה ששר הזמר החרדי, שלמה כהן לפני כשלוש שנים ומחצה בעצרת המחאה מטעם החרדים, בירושלים נגד מה שהוגדר, על ידם "כרדיפת לומדי התורה על-ידי השלטון בישראל והאיום להשליכם לבתי הכלא ב"עוון" לימוד תורה והחילול השם שנוצר בעקבות כך".

אין עיסוקנו ואין ענייננו אנו, בעצרת מחאה זו ובמשמעויותיה. כל ענייננו אנו הוא במילות שיר זה, האומרות, כי: "אנו משכימים והם משכימים אנו משכימים לדברי תורה, והם משכימים לדברים בטלים. מודים אנחנו לך ה' אלוקינו ואלוקי אבותינו, ששמת חלקנו מיושבי בית המדרש ולא שמת חלקנו מיושבי קרנות".

אין אני אדם חרדי ומעולם לא הייתי כזה. גם שמירת תריג מצוות כדרך גובראין יהודאין אינה עוד חלק מסדר חיי השוטף ומשגרת יומי. עם זאת, שבו, באו וחדרו מילים אלה אל מרכז תודעתי והיכו בו בצורה נחרצת.

היכה בי הטקסט המושר הזה, על-רקע התבוננותי באותם "בלייני העיר", המהלכים מסוממים ושתויים ברחובות תל אביב אותם בליינים המנכסים עירי האהובה אל לוח ליבם, הגם שזה מקרוב באו הם אליה מיישובים דוגמת אופקים ונתיבות, שבדרום ארץ או ראש פינה וחצור הגלילית, שבצפון ארץ ודבר דבר אין להם שישייך ושיקשר אותם למורשתה של תל אביב. דבר אין להם הקושר אותם לעיר, תל אביב, למעט זלילה וסביאה ועישון סמים ברחובותיה של אותה עיר, אם נגדיר שורת מעשים אלה או חלקם, בגדר של "מורשת" לשמה.

וכפי שמסיימים קריאתה של הפטרה בפסוקי נחמה ואין מסיימים קריאתה, בפסוקים המביאים, לא עלינו, חורבן, קללות ושאר מרעין בישין, אביא מדברי, מורי ורבי, הסופר, חיים באר, המודפסים בגבה של האסופה: "שברים נאספים לשתיקה", באלה המילים:

"השירה העברית מנהלת משא-ומתן עם התפילה. זהו דושיח סמוי וגלוי בין השירה לבין סידור התפילה והריטואלים שלה. השירה העברית מנסה לשמר את התפילה ובה בעת לחדשה, להתחבר אליה ולשנות אותה, להתווכח ולהתעמת אך גם להחיות ולערוך מחדש. האנתולוגיה הזו חושפת את החיבור החשוב בין השירה העברית לתפילה, חיבור שלא תמיד הוא מוכר, בין אם הקורא מכיר את התפילות ולא את השירים או שהוא מכיר את השירים ולא את התפילות".

יהי רצון שייפתח לכולכם לרווחה זה שער, בעת נעילת שער. שתתקבלנה תפילותיכם ותפילות כל עמו ישראל ברצון. אמן. כן, יהי רצון.