הפרק הזה נפתח באמירה שמחייבת התייחסות: "מאז מלחמת ששת הימים רווחה במערכת הביטחון הישראלית תפיסה, שעל פיה שטחי יו"ש מחולקים בצורה כמעט פלאית: האזורים שהנוכחות בהם חיונית להגנה על ישראל אינם מאוכלסים בפלשתינים רבים, ואילו השטחים המאוכלסים בפלשתינים רבים אינם חיוניים לביטחון ישראל". ראשית, אין כאן "פלא"! הפלשתינים לדורותיהם התיישבו בהתאם לחוקי ההתישבות ההיסטוריים, באזורים בהם מקורות המים היו נגישים יחסית וניתן היה לייצר שטחים לעיבוד חקלאי. שנית, הגדרת "ביטחון" נובעת מהגדרת האיום על הביטחון. שליטה על מקורות מים (אקויפר ההר) היא סוג של איום, לוחמת גרילה או טרור היא סוג של איום, ופלישת צבאות זרים זה סוג אחר של איום. עצמת האיום נמדדת מהיכולת להתמודד מולו ומתוך זה נגזרת החיוניות של השטח לביטחון. לדוגמה: "כשחורצים" את יו"ש במספר רב של דרכי גישה סלולות מגדילים את היכולות להתמודד מול איום פוטנציאלי ומקטינים את הסיכון הביטחוני. החלוקה השטחים "הפלאית" הזאת היא דיכוטומית ומתחילתה הייתה מונעת כבר על-ידי יגאל אלון מהרצון ליישב שטחים ביו"ש ביהודים ולכן היא פשטנית מדי לעניין הגדרת צרכי הביטחון. כי מרגע שמוקם ישוב יהודי ביו"ש נוצר צורך הגנתי ביטחוני. יגאל אלון איתר שטחים ריקים יחסית מפלשתינים כדי ליישב בהם יהודים וייצר לזה את הנימוק הביטחוני. שליטה בגב ההר, שליטה במקומות הגבוהים ביותר, שליטה בבקעה כדי למנוע פלישה של צבאות אויבים ממזרח לירדן. בעיקר לגבי הטענה המשלה שהאחיזה בבקעה מונעת פלישת צבאות זרים ממזרח, זאת טענה מופרכת! הישובים לא מסוגלים למנוע זאת! הם אפילו לא תצפית של התראה וצה"ל אינו סומך עליה כלל ועיקר, ומסתמך על אמצעים צבאיים משלו. חשוב להודות בכנות שהאחיזה הישובית בבקעה, מעבר להיותה חלוצית וחקלאית, היא פוליטית ונועדה לכבול את ידי הפוליטיקאים ולמנוע, בבוא יום, אם וכאשר, אפשרות של היסוס של ממשלה והמנעות (מחשש הסלמה) מלהקדים ולשלוח צבא לבקעה כאשר מסתמן איום צבאי ממזרח. כשקיימים ישובים יהודיים תחת סכנה החובה לשלוח צבא כדי להגן עליהם. כאן מתחילה ומסתיימת הסיבה האמיתית של האחיזה בבקעה.

הדוגמה הטריה ביותר לכך הודגמה לאחרונה באירופה: הפלישות הרוסית לקרים ולמזרח אוקראינה בטענת ההגנה על חיי האזרחיים הרוסים. לכן אין חובה להחיל ריבונות ישראלית על הבקעה די בשמירה על המשך ההתיישבות והמשך התצפיות של צה"ל מזרחה באמצעיו הצבאיים. כל זה נכתב כדי להמחיש את הראיה הפשטנית הדיכוטומית של גודמן את נושא השטחים והביטחון.

א. גודמן מציג טיעון חדש להצדקת "נוכחות צה"ל" בבקעת הירדן. ויש לשים לב לכך שמדובר כרגע בנוכחות צבאית ולא בהתישבות ובריבונות ישראלית!: "היום יש להוסיף, שנוכחות צבאית ישראלית תמנע גם מעבר של אוכלוסייה רבה לפלשתין. לכן, יש לנוכחות בבקעה חשיבות כפולה: היא מונעת את התחמשות וההתחזקות של המדינה הפלשתינית אך גם את קריסתה". עקב הצפתה בפליטים השבים או העולים לארצם החדשה. כאן יש צורך לסייג: נוכחות צבאית ישראלית בבקעה. אינה מחייבת ריבונות ישראלית, אינה מחייבת קיום הישובים יהודיים בבקעה, יכולה להצטמצם למעברי הגבול ולקרבתם. יכולה להיות לזמן מוגדר בתקופת מעבר או כשלב בתהליך ההסדר ובחינתו. הגבלת חזרת פליטים לארצם אפשרית גם כתנאי בהסכם. ואפשרית כחלק מהסכם כולל בו ינתנו להם פיצויים וזכות להתיישבות קבע במקומות הימצאם או הגירה לארצות נוספות. האם הטיעון באמת "מאפשר לישראל לסגת מיתר השטחים מבלי להמר בכך על המשך קיומה"? את זה כנראה נקרא בהמשך.

ב. בתת פרק "מפנימים את התפנית הפרגמטית" משיב גודמן על השאלה המתבקשת "מדוע לא ממשים אותה? משום שאין בכל העולם הערבי מדינאי אחד שהיה מסכים לקבל אותה". זאת הצגה נכונה של סיבה ומסובב, אלא שהיא נכונה רק כפי שחצי אמת נכונה. מה שגודמן אינו שואל את חצי האמת השני: האם בממשלות ישראל מאז מנחם בגין ועד היום היה מדינאי יהודי אחד שהסכים לקבל אותה? סיפור הסכסוך היהודי פלשתיני הוא ביסודו סיפור של חששות פחדים אי-אמון וחשבונאות על העבר. וזה היום הדדי לשני הצדדים! בעבר לממשלות ישראל היה קל כי הערבים תמיד סרבו. זכורה מדיניות שלשת הלאוים של חרטום. לכן לממשלות ישראל היה קל ונוח להגיד "כן" ובמקביל תרוץ טוב לקבוע עובדות התיישבותיות בשטחי יו"ש. אבל מאז פשרת מלחמת לבנון: חילוץ ערפאת על צבאו מביירות ועד להסכם אוסלו, השתנתה בהדרגה העמדה הרשמית הערבית בכלל והפלשתינית בפרט, ונהייתה בהדרגה לעמדה מורכבת שצמצמה מאוד את מרחב הנוחות של ממשלות ישראל.

לכן היום כבר לא יכול גודמן לאחז רק בצד הערבי של המשוואה. בפרט זה לא ניתן, כאשר ממשלות ישראל הימניות נסוגו למעשה מהסכמי "אוסלו" מבלי לבטלם ולא משנה באילו תרוצים. ההגינות האינטלקטואלית לכן, מחייבת את גודמן להעלות את חצי האמת שהוא מסתיר, לענות על השאלה האם ההצעה הזאת תתקבל רשמית ע"י ישראל? המדיניות הרשמית של ממשלות הימין מתורצת בטיעון שטותי, שלא מדברים על וויתורים לפני מו"מ, וזה הרי בדיוק גם הטיעון הערבי! לכן הטענה של גודמן "שאין בכל העולם מנהיג ערבי" היא בחזקת הטעיה!

ג. אלא "שבדילוג קל" מסכם גודמן את "שני חצאי האמת": "אם בקעת הירדן וגושי היישובים יישארו בידיים ישראליות, אז... וכך נסיגה חלקית מוציאה את ישראל מהמלכוד". כך כמעט בהחבא, דרך חיוניות בקעת הירדן לביטחון, מגניב גודמן גם את גושי ההתיישבות ביו"ש, וכך בהחבא "מהנוכחות הצבאית החיונית לביטחון בבקעה", מוגנבת "בהיסח דעת" השארת הבקעה בידיים ישראליות!... אין זאת סתם סמנטיקה, זה מאפיין לגישה הדתית לאומית המתחכמת והמתחמקת. ועדין גודמן צריך לענות על השאלה הרטורית שהעלה קודם: האם יש "בכל העולם הערבי מדינאי אחד שהיה מסכים לקבל אותה"? אך למרות שאינו שואל הוא בכל זאת משיב: "התוכנית הזאת (הנסיגה החלקית..ג.ג.) מוציאה ממלכוד עמוק לא פחות גם את הפלשתינים." גודמן לא טרח לחפש מנהיג ערבי שיסכים, אבל יודע לקבוע שתוכנית הנסיגה החלקית תוציא גם את הפלשתינים מהמלכוד שאולי נוח להם?... מעניין עוד, שגודמן לא מספר שההסדרים החלקיים בין רבין כשגריר לקיסינג'ר לנסיגה מסיני הצליחו משום שהיה ברור ומובטח (על-ידי קיסינג'ר) לסאדאת היעד הסופי! ואילו כאן יש ערפול ואין יעד סופי מובטח!... אז הפלשתינים לא יסכימו. סירוב "מבורך" שישרת את המשך ההתנחלות.

ד. גודמן מטיב לתאר את "המלכוד הפלשתיני" בתת פרק בשם זה, נוח לו להיות קונקרטי: "הסדר קבע שיביא סופיות לסכסוך... נתפס בציבור כעסקת חליפין של (ה)שטחים תמורת שלום". זה בפרוש יעד סופי שנתן להסתמך עליו להסדרים חלקיים, הנהגת אש"ף כבר הסכימה לזה! ממשלות הימין מתנגדות! וכמותן הציונות הדתית. לכן קובע גודמן: "זהו ניסוח שגוי של עסקת החליפין. ניסוח מוצלח יותר של העסקה: 67' תמורת 48'. הפלשתינים נדרשים לוותר על זכות השיבה וישראל נדרשת לוותר על (ה)שטחים". גודמן זוכר להשמיט את ה' הידיעה לפני המילה "שטחים" ולא סתם! "שטחים תמורת פליטים". זה שוב ניסוח מטעה! כי ממנו עולה האפשרות: קבלת כל השטחים תמורת ויתור על שיבת כל הפליטים ו/או קבלת חלק מהשטחים תמורת שיבת חלק מהפליטים!... גודמן מתאמץ להוכיח לקורא את מה שנוח לו לא להוכיח: מדוע הפלשתינים לעולם לא יסכימו להסדר קבע: "התביעה הישראלית מהפלשתינים להכריז על סוף הסכסוך וסוף התביעות היא תביעה להכיר בכך שהריבונות הזרה על האדמה המוסלמית היא נצחית."..."הפלשתינים צריכים לחטוא בחטא דתי ובחטא לאומי". מסקנה: אין מה להתאמץ כי ממילא הפלשתינים ממולכדים.

ה. גודמן מגדיר את המלכוד הפלשתיני: "הדרך היחידה שלהם למדינה עצמאית וריבונית היא בהמרת זהות לאומית ודתית". ומדוע: "שימור הנאמנות הלאומית והדתית ימנע מהם עצמאות מדינית". אכן גודמן מיטיב לגלות לפלשתינים את מה שהוא מסתיר מן היהודים: שהדרך היחידה שנותרה להסדר קבע היא "בהמרת זהות לאומית דתית יהודית בזהות יהודית חילוניות! או במילים מפורשות: בנטרול השפעת הציונות הדתית לאומית על עתיד יו"ש והבקעה!. זאת דרך בטוחה ליציאה מהמלכוד הישראלי. ועדין לא ברור מאיפה מסיק גודמן שמשאת נפשם של הפלשתינים היא הגעה למדינה עצמאית משלהם, בכל שטח ובכל תנאי ומצב אפשריים? כי זה לחלוטין לא ברור, אף לא לפלשתינים עצמם!

ו. גודמן מסכם "נסיגה חלקית של ישראל מהשטח ללא התחייבות של הפלשתינים לסיום התביעות עשויה לחלץ הן את הישראלים והן את הפלשתינים מהמלכוד". זה בבחינת גילוי המטבע תחת הפנס! על העקרון הזה נעשו הסכמים קודמים עם הערבים, ועל העקרון הזה התבססו הסכמי "אוסלו". מוקד הבעיה היום, כבר לא בפלשתינים אלא בימין הישראלי השולט בממשלה ובתנאים שהוא מציב.

ז. בתת הפרק הבא: "מזרח תיכון חדש" מנסח גודמן מוצא אנטי ימני במהותו, כדי לצאת מהמלכוד הימני, "במקום שישראל תציע לפלשתינים יותר, עליה לבקש מהם פחות". מעבר לעניין הסמנטי, הסיבה הישראלית לניסוח הזה היא אחת ויחידה, להמשיך את ההתנחלות ביו"ש! דהיינו את המצב הנוכחי מבלי לתת לפלשתינים שום דבר ממשי נוסף, ולצפות מהם שיסכימו לעוד הסכם ביניים פיקטיבי. ברור לכל בר דעת שהם לא יסכימו אבל גודמן ממציא לכך "סיבה טובה": "כלקח מהסכמי אוסלו, הפלשתינים נעשו חשדנים מאוד כלפי הסדרי ביניים". אין כאן לקח מהסכמי "אוסלו!" יש כאן לקח של אינטליגנציה בסיסית של עלות מול תועלת. אין לפלשתינים שום תועלת מהסדר כזה.

ח. את כל "טחינת השכל" הזאת עובר הקורא רק כדי לקרוא את המסקנה שהייתה ברורה כבר מהתחלה: "הסכסוך ימשך". תת-הפרק האחרון בפרק הזה שהוא בחינת "טחינת המים המחשבתית" של אותו "הכלב הרודף אחר זנבו"... הסדר חלקי הוא אכן פתרון באין מוצא אחר, ולא נחוצות כל האמירות הסמנטיות שאין מאחריהן שום תוכן ממשי כמו: "כוחו של ההסדר החלקי בכך שהוא מארגן את הסכסוך מחדש"... "הגבולות החדשים, שייקבעו בהסדר חלקי... ישנו את אופי העימות"... "זהו מהלך שלא מסיר את האיום מחייהם של הישראלים אלא מסיר את האיום מחייה של ישראל????

מאחר שכפי שכבר נומק, אין סיכוי שהפלשתינים יסכימו להסדר החלקי הגודמני, שעיקרו הקפאת מצבם, שמשרת בעיקר את ישראל, הוא לא יקום ולא יהיה. הבעיה והדילמה היום כולה ישראלית! כמה שגודמן ינסה לברוח מהתמודדות עם הבעיה היא תסיג אותו. אין יותר מנוס מהתמודדות פנים ישראלית. אין שום טעם בלדחות עוד ועוד את ההכרעה מאימת הקרע הפנים יהודי הנצפה, בין הימין בהובלת הלאומנות הדתית לבין המרכז שמאל החילוני. עם ישראל חייב להכריע בתוכו מה נכון חיוני ונחוץ למדינת ישראל. ההכרעה ככל שתהיה תתורגם להסדר ביניים חד-צדדי, שיוכתב על-ידי ממשלת ישראל וייושם בשטח בתוך ומחוץ לקו הירוק. אזרחי ישראל הערבים, יצטרכו להשתתף בהכרעה הזאת כי גם עתידם יושפע ממנה. הדרך לזה עדין ארוכה מאד, כי צריך לגבש מה כמה ואיך יובא להכרעה, מה יהיה הרוב המינימלי ההכרחי, מה יקרה אם לא יהיה רוב מספיק, ועוד כהנה וכהנה. אבל יש להתחיל ומוטב שעה אחת קודם, כי יש לנצל את ההחלשות הנוכחית של החברה האיסלאמית מסביבנו ובתוכנו.