נשיא בית המשפט המחוזי בתל אביב,
איתן אורנשטיין, מגלה כי הוא מנתב אישית את התביעות אל השופטים השונים. לדבריו, השיטה הקיימת היא שההקצאה אינה ממוחשבת, כדי להבטיח בין היתר את התמקצעות השופטים - וזאת בניגוד להקצאה האקראית הנהוגה בבית המשפט העליון. הוא דיבר (23.10.17) במפגש בלשכת עורכי הדין בתל אביב.
אורנשטיין הקדיש את רוב דבריו לניהול תיק אזרחי ולמתן ייעוץ מעשי לעורכי הדין. "אסור שיקרה מצב בו אינכם יודעים שיש מסמך. חובתכם לתחקר את הלקוח כאילו שהוא בחקירה נגדית. לא הוא יעשה את המיון של המסמכים; אתם תעשו אותו. אין לו את התובנות שיש לכם. את התמונה העובדתית אתם חייבים להכיר על בוריה", אמר אורנשטיין. "עוד לפני הצעד הראשון צריך להכין תוכנית עבודה עם תרחישים, להגיע עם הלקוח לרמה של איזו תביעה נגיש".
עוד התייחס אורנשטיין למשלוח מכתב הדרישה הראשון מצד הלקוח. "אין לכם מושג עד כמה המכתב הראשון הוא בעל ערך רב, כמה צריכים להיות זהירים בכל מילה. לפעמים כדאי שהלקוח יחתום על המכתב ולא אתם, כדי שהצד השני לא ירוץ לעו"ד ויתן מענה מתוחכם. אולי כדאי שהמכתב יהיה יותר מימי, לא בלשון משפטית, והצד השני יתן לכם מענה. המכתב הזה הוא גרסה ולכן הוא צריך להיות אחרי שקלא וטריא רציניים.
"ככלל, אל תשלחו מכתבים בלי אישורו של הלקוח - כדי שזה יהיה מדויק וכדי שהוא לא יבוא בטרוניה אחר כך. המכתב צריך להיות כך שלא יוותר על הכל, אבל גם לא יהיה אגרסיבי. יכול גם להיות מכתב שהוא סוג של מלכודת: לחייב את הצד השני לתת לך תשובה. צריך לשקול האם מכתב דרישה לא יביא לכך שכספים יוחבאו ולא ניתן יהיה לעקל אותם. את כל זה צריך לשקול לפני שיורים את החץ הראשון".
להכיר את טענות הצד השני
אורנשטיין הדגיש: "אתה חייב לדעת מה הטענות של הצד השני. כדאי לבדוק אותן מראש ולהסיר אותן מעל סדר היום באמצעות מומחה חיצוני. למשל: אם הצד השני טוען שהמוצר שסופק לו איננו תקין ולכן לא שילם. זה הרי מה שיעשה הצד השני".
עוד הציע אורנשטיין לשקול לאיזה בית משפט לפנות ואיזה סוג של תביעה להגיש. "אל תרוצו ישר לתביעה כספית, למרות שזה מגרה. אולי נלך לסעד כללי: נבקש פסק דין הצהרתי, סעד זמני. נכון, יש בזה סיכונים - אולי בית המשפט לא יתן פיצול סעדים, אולי הבקשה תידחה - אבל את כל זה צריך לבדוק. יש גם לבחון האם יש תניית בוררות; רוב התיקים האזרחיים - אין סיבה שלא יעברו לבוררות". הוא גם דיבר על הצורך לבחון את מי לתבוע, כך שלא ייתבע מי שאינו רלוונטי - ולא להשמיט צד שהוא כן רלוונטי.
לגבי ניסוח כתב התביעה (וגם כתב ההגנה), מציע אורנשטיין לתת בתחילתה כמה שורות של תמצית העניין ולכתוב בצורה ברורה מהו הסעד המבוקש, כך שהשופט יידע מיידית במה מדובר. "קורה לא אחת שהוכחתם את התביעה, אבל לא ביקשתם את הסעד הנכון!", הדגיש. עוד אמר אורנשטיין, כי יש להיות זהירים בבקשת סעדים זמניים כגון עיקול, ויש להקפיד על נקיון כפיים וגילוי מלא מצד המבקש: "אין דבר יותר בעייתי מכך שלא גיליתם משהו שלא צריך לגלות. שופטים מאוד לא אוהבים שמישהו מנסה להסתיר משהו חשוב. בבית משפט מתפשטים ומגלים הכל, כולל מה שלא נוח".
"אני מחזיר כתבי טענות"
אורנשטיין הדגיש: "תתנסחו בשפה הולמת ולא בשפה בוטה. אתם עורכי הדין ולא בעלי הדין. אם אני רואה כתבי טענות בלתי הולמים - אני מחזיר לו ומורה לו לתקן, ואז תחשבו איך עורך הדין נראה. כתיבה משתלחת פועלת לרעתו של מי שכותב כך, כי השופט באופן טבעי ירצה לעזור למי שמשתלחים בו. ביטויים שאני מתבייש להגיד אותם פה, איזו רמה פוגענית לא ראויה. זה מיותר, זה רק מזיק לכם". הוא גם הציע לעורכי דין לבקש למחוק כתבי טענות בלתי ראויים, ואמר שיש להסביר זאת גם ללקוח.
"המלל צריך להיות יבש וענייני, לא עם רגשות. חשוב מאוד: כרונולוגי! תכתבו משפטים קצרים וברורים. צרפו את המסמכים הרלוונטיים; לא צריך אסמכתאות". אורנשטיין מציע שאחרי ניסוח כתב התביעה, יתן אותו עורך הדין לקריאה למישהו שכלל אינו מכיר את התיק. לגבי התצהירים אמר אורנשטיין, כי לעולם עדיפים תצהירים קצרים, כי הלקוח הרי ייחקר עליהם; "ואני לא מדבר על שפה מליצית שכותבים בתצהיר, שהוא בכלל לא מבין אותה".
על החקירה הנגדית אמר אורנשטיין, כי גישה ידידותית כלפי הצד השני מוציאה הרבה יותר מאשר תוקפנות. "הם מפטפטים הרבה יותר ממה שהם חשבו להגיד ואתה רואה את עורך הדין שלהם תופס את הראש". הוא גם הדגיש שחובה לעמת את העד עם מסמך סותר, ולא להותיר זאת לפסק הדין - משום ששם ייכתב שלא ניתנה לו הזדמנות לענות עליה.
הוא גם מציע שלא להתנגד שוב ושוב בעת חקירתו של "הצד שלך", משום שהתנגדויות כאלו משדרות שהעד לא אמין ועלול להיכשל בלשונו. אורנשטיין מציע להימנע משאלות שהתשובות עליהן עלולות להיות מסוכנות לצד המיוצג, ולחקור בקצרה עדים חכמים ובקיאים שיותירו רושם מצוין על השופט. אורנשטיין אומר שאין להרבות בחקירות חוזרות, משום שהדבר יוצר את הרושם שהעדות הראשית לא הייתה אמינה.
