מזה שלושה ימים ושלושה לילות מתרחשת המלחמה הנוראה הזו, אשר לא ציפיתי לשכמותה, והיא הייתה מפתיעה בכל עוצמותיה, בכל תופעותיה, אש נוראה ששולחה בשדות באנשים ובנשמות.
המלחמות אליהן חונכתי היו מלחמות בזק. מלחמות של גאווה, המתוארות בפרקים שונים של "שיח לוחמים", אותו אתוס שנכתב לאחר מלחמת ששת הימים אשר היה נר לרגליהם של בני הנעורים, בני הקיבוצים. מעשי גבורה, געגוע לנערה רחוקה, אנושיות בשדה הקרב, מלחמות של לוחמים שהם גם משוררים ומקוננים.
המלחמה ההיא פרצה בשעה 13:45 בעיצומו של יום הכיפורים, יום שבת. כמה שעות קודם לכן אסף אותנו מפקד הפלוגה, אמנון לביא, ובמסדר רגיל של בוקר הודיע לנו באופן הלקוני ביותר כי "היום עומדת לפרוץ מלחמה, ככל הנראה בשעה 18:00". היה לו איזה ברק בעיניים כאשר אמר את הדברים הללו, ייתכן כי עיניו היו בורקות כרגיל, יתכן בשל לחות עיניו, וייתכן כי היה נרגש ביותר.
אנו, פלוגת שריונאים שלא מכבר סיימנו את אימוני הצמ"פ (אימון צוות, מחלקה, פלוגה), מצאנו עצמנו שבוע קודם לכן בנוף שונה לחלוטין מן הנופים אשר ליוו אותנו במהלך השירות הצבאי. טירונות ברפיח החולית, קורס מקצועות במחנה ג'וליס, הסמוך לקיבוץ נגבה, מוקף בשדות לס, ואימון צמ"פ במדבר סיני. רמת הגולן הייתה זרה לי, שונה, גבוהה וקרירה, ירוקה ונתחמת בשרשרת תלי געש סמוכים ומאיימים. אם אינני טועה הייתה זו הפעם הראשונה שביקרתי במקום ההוא, אשר לימים הפך לביתי השני.
את כל שרותי הצבאי לאחר מלחמת יום הכיפורים ביליתי ברמת הגולן של אחרי המלחמה. חבל ארץ זר ומנוכר, מוריק ומצהיב חליפות, מעלה אש ועשן של קוצי קיץ נשרפים בשמש או מנתזי הכדורים הנותבים של תרגילי האש אשר היינו עורכים לילות כימים.
שלושה ימים ושלושה לילות וזהו לנו היום הרביעי למלחמה המחלחלת ההיא, אשר את תחילתה ראינו וחשנו על בשרנו, ואת סופה אין אנו רואים בעין.
טנקי הפלוגה היו פרוסים בשטח הפתוח מצפון לבסיס "נפח", אותו בסיס מיתולוגי שהוא לב ליבה של רמת הגולן, ומרכז לכל היערכות אסטרטגית התקפית או הגנתית.
עשרה ימים קודם לכן, עלינו בחיפזון אל רמת הגולן. הדי כוננות ורחשי מלחמה היו באופק ואיש לא שיער כי כך ייראו פני הדברים. פסענו חרש, צוות הטנק שלי ואנוכי, ביחד עם צעירים נוספים אל בטן מטוס ההרקולס אשר הטיס אותנו צפונה, לעבר שדה התעופה של "מחניים". משם, באישון לילה אל מחנה "פילון", מעט דרומה מראש-פינה, בסיס מחסני חירום בו פגשנו לראשונה את הטנקים אשר עמם לחמנו לימים, אותם חימשנו וזיוודנו, וככה, ערוכים ומוכנים, עלינו על גבי מובילי טנקים אל נפח.
בשישי באוקטובר 1973 מצאנו עצמנו פרוסים בשטח הלג'ות הגדול מצפון לנפח. ממזרח איים תל אביטל עטור הוד ומיוער באנטנות מכ"ם ומודיעין, ומסביבנו תילי תלים של מערומי אבני בזלת שחורה עטויים שכבות טחב ירקרק ואפרפר, מכוסים בים של קוצים, צומח עשבוני ועצים בודדים פה ושם.
רשת הסוואה גדולה הייתה מתוחה על גבי הטנק והצוות כולו היה מונח למרגלות הטנק כמו היה במין שיגרת אימונים אשר לא מכבר סיימנו. מעת לעת היה החייל-כונן העליון מתחלף, ובהתאם לתרגולת הצבאית היה יושב בתצפית נ"מ, סמוך אל המקלע הקבוע בצריחון המפקד, כמו ממתין להתקפת מטוסים חטופה, מוכן ומזומן ליצור ארגז אש ולפגוע בכל מטוס תוקפן.
הסתיו ההפכפך היה חם וקר חליפות, והשדות הקוצניים והיבשים הפריחו ענני יתושים וברחש. מעת לעת נפתחה מנת קרב כזו או אחרת, ואני שאהבתי את התירס המשומר הייתי מתנדב לשתות את מיץ הקופסה, וביחד עם פרוסת לוף היינו יוצרים לנו ארוחה קלה. וככה חלפו עיתותינו בניחושים ובהשערות, בהעמדת פנים וגם בתחושה של שליחות עליונה כי הנה אנו עומדים בפני שחזור ההיסטוריה, ימי "שיח ולחמים" עומדים לחזור על עצמם, גם אנו נהיה לוחמים ומשוררים, יורים ובוכים, אידיאליסטים נלחמים ומנצחים, רק מנוסים יותר, מכירים את פני האויב ובטוחים בעצמתנו וביכולתנו.
איש לא שיער אז עד כמה טראומטית, כואבת ונוראה יכולה להיות המלחמה, אולי הקשה והנוראה בדברי ימיה של מדינת ישראל.
וכך, בשעה 13:45, בעודי יושב לי על צריחון המפקד וחבריי שרועים להם למרגלות הטנק, משחקים שש-בש או השד יודע מה הם עושים, שמעתי לפתע הדי רעם נורא והתפוצצויות סמוכות. העפתי מבטי אל מקור הרעש וראיתי את תל אביטל מכוסה כולו ב"פטריות" של עשן ארטילריה שחור משחור, ועננות אפרפרות עם פיסות אבנים מתרוממות לכל עבר, שניה לאחר מכן חלפו מעלינו ארבעה מטוסים סורים מדגם "סוחוי" 20 והחלו יורים את טיליהם לעבר מחנה נפח הסמוך.
נשמתי נחטפה וכמו הפכתי משותק ומוכה אלם. המקלע שבידי היה דומם ולא ידעתי מה לעשות. "תירה, תירה" צרח עלי נוח, המפקד, ואני שהייתי ילד, נער המתחנך על ברכי סיפורים, נדמתי וקפאתי מפחד ומהלם. כמה שניות אח"כ התעוררו רשתות הקשר וקולות אלחוטיים משובשים החלו בוקעים מצריחי הטנקים. "לקפל את הרשתות ולהיות מוכנים לתזוזה" הייתה הפקודה, ורשת ההסוואה קופלה בקפידה ונקשרה אל ארגזי הזיווד העליונים. כל אחד מאיתנו תפס את מקומו בטנק ואני השתחלתי בזריזות אל תא הנהג החמים והבטוח, סגרתי את המדפים והתחברתי אל קשר הפנים.
ככה פרצה לה הנוראה במלחמות.
התשיעי באוקטובר 1973. איפה לא היינו, מה לא ראינו, מאות פגזי תותח ואלפי כדורי מקלע ירינו ואילו דיווחים ששמענו. על הקטסטרופה בסיני, על קריסת המעוזים, על התמוטטותה של חטיבה מאה שמונים ושמונה ועל עשרות טנקי החטיבה שנפגעו ועשרות רבות יותר של לוחמים שנהרגו ונפצעו.
חטיבה מאה שמונים ושמונה, בת בית ברמת הגולן, הייתה חטיבת הטנקים היחידה אשר הוצבה ברמה באופן קבוע. משימתה הייתה לתפוס את קווי האש בין תילי הגעש ולבלום את האויב עד הגעתם של כוחות תגבורת. טנקאי החטיבה עמדו וירו כמו מטורפים, גמרו את בטן הטנק שלהם והסתערו על נחשולי הטנקים הסורים באש מקלעים ורובים עד שנעצרו ונפלו. חטיבה מאה שמונים ושמונה קרסה לעת ערב ומן הפיקוד היגיעה פקודה של הצלבת גזרות. חטיבה שבע, אשר הייתה אמורה להיות כוח מענה משני וטנקיה היו פרוסים כ- 4 ק"מ מערבה לתלים, נעה לבלימת הפרצות שנבעו מטורי הטנקים הסוריים, ובמהרה "נטלה את האחריות" על חלקה הצפוני של רמת הגולן, מציר נפח-גשר בנות יעקב וצפונה. שרידיה של חטיבה 188, ביחד עם ראשוני הלוחמים הנוספים שהגיעו, מי מביתו ומי מגדודו, ניסו לתת מענה בחלקה הדרומי של רמת הגולן, ובעיקר במקומות בהם הסורים כבר נעו בחופשיות, כ- 8 ק"מ ממזרח לעין גב, בואכה ים כנרת.
לחימה מטורפת, מעשי גבורה נואשים אשר בוודאי סופרו ואולי טרם, מארבים ומפגשים מפתיעים בין לוחם ואויב, מן הסוג הרביעי, הסוג הזה שלא נודע עליו עד שהוא קורה. כולם ירו, כולם נעו, רובם נפגעו, תחמושת אזלה כך גם דלק, וקשה היה להגיע אל "נקודות החימוש-תידלוק". עשרות אנשי צוות פגועים, מוכי הלם קרב, נמצאו משוטטים בדרך לא דרך לאחר שהטנקים שלהם נפגעו, נאספו וצוותו מחדש אל טנקים שהוכשרו מחדש ותחת פיקוד רענן של צעירים שהחלו מגיעים, השד יודע מהיכן.
ואנו משוטטים בין הלג'ות החמות, הלוהטות, השחורות ומעלות עשן של קוצים בוערים, מעט מצפון מערב לקונייטרה. "סע קדימה, עצור!...סע אחורה..., פוקד נוח מתא המפקד. "נהג, עצור!! אבי, אתה מזהה את הטנק ההוא? תותח, ח"ש 2300, טנק על, אש!"
כך התנהלו לילותינו וגם ימינו, פה לילה קשה עם ידיעות על קומנדו סורי אשר הוצנח בעורפנו ושחט בטנקאים שנמו בחניוני הלילה, וכאן שחר עם ידיעה על מסוקי קומנדו החוצים אותנו, ותותחן זריז במיוחד מן הגדוד שלנו מצליח לפגוע באחד המסוקים ולהשמידו באוויר.
כאן מטוס פנטום ישראל מופל, וטייסו צונח. אנו חשים אל הטייס ואוספים אותו אל צריח הטנק שלנו. "תודה", הוא מתנשף, "קחו אותי אחורה, אני צריך לשוב אל הבסיס". משלא קיבל תשובה, הוא ממתין בסבלנות עוד שלוש שעות בצריח הטנק שלנו, עוזר במלאכת טעינת הפגזים כאשר הבין כי אנו בשיאה של לחימה, ורק כאשר נתאפשר, פינינו אותו לאחור. "לא להאמין מה שאתם עוברים" הוא מפליט בלחש...
...וביום השלישי למלחמה הקשה, כאשר נלחמנו על תפיסת הרמפות של החרמונית, מעט מזרחית לקיבוץ אלרום, אני זוכר את הנותבים החולפים על פני דרך ה"אפיסקופים" (חלונות התצפית) של תא הנהג, כאשר חשנו אל דניאל ואחנון אשר הטנק שלו נפגע, ואנו נחלצנו לחלצו ופלשנו לשטח מוכה אש. אינני זוכר מתי פחדתי כל כך. המוות נראה בעיניים, הנותבים חלפו על פני בקרבה מפחידה, רעש הפגזים ולהבות האש המיתמרות מן הצריחים הבוערים העניקו תחושה של סוף, ומתי מגיע תורנו. חודשים אחר כך, בימי ההתשה הסורית הנוראה, נפל דניאל ואחנון במארב ארטילרי סורי, עת שב לצבא מחופשת שבת קצרה. מעקב אלקטרוני אחר דיווחי החיילים השבים וציר תנועתם, גרר מטח פגזים אדיר אשר פגע בשיירה וקטל את דניאל ואחנון ז"ל.
יאיר סווט, מפקד פלוגה נערץ, נהרג מפגיעת פגז ישיר בעמדו ניצב חשוף בצריח והוא מושיט את ידו לעזור לחייל ישראלי שנמלט מן הטנק הבוער שלו, וביקש מפלט בטנק שלו. עמי דורון נהרג עת הטנק שלו התהפך באחת המהמורות האינסופיות של הלג'ות ברמת הגולן. בלומן ובשארי, סמלים וותיקים אשר ניצבו בפני חופשת השחרור שלהם נהרגו מפגיעות ישירות. מפקדים ולוחמים נפלו ונפצעו ומספר לוחמי הגדוד הלך ונתדלדל.
ה- 26 באפריל 2004. יום הזיכרון לחללי צה"ל. צפירה חזקה ונוקבת, בת שתי דקות נשמעת ברחבי הארץ ואני מפסיק את כתיבתי וניצב דום. הרדיו משדר את נתוני מספרי החללים שנפלו במערכות ישראל. החייל האחרון נפל אמש, בפיגוע על יד חברון, בחור בן 20 מיפו, שם המשפחה משיח. הרדיו מסיים את מהדורת החדשות בהבטחה כי מידות החום יעלו, ישרור שרב כבד אשר ילך וידעך מחר, יום העצמאות ה- 56 אחר הצהריים. הרדיו מנגן מחרוזות של שירי אבל, געגוע, שירי לוחמים ומתים ועוד. אני זוכר כי בשנים הראשונות לאחר המלחמה הייתי מסתגר בתוכי בכל אירוע שכזה. אזניות הרדיו לאוזניי ואני שוקע אל השירה, המלודיה, העצב ואל הזיכרונות.
יום ג', התשיעי באוקטובר 1973, הבוקר הרביעי למלחמה. עייפים ומרוטים, מוכי הלם ומפויחים ניצבנו על קו הרמפות של שדות קיבוץ אלרום, ניבטים אל העמק הרחב המוביל מזרחה אל העיירה הסורית חאן-ארנבה. עמק זה שימש מטווח גדול של תותחינו אל עבר כוחות שריון מסתערים. אנו ניצבים תשושים, מביטים מזרחה וממתינים להוראות. גדוד 77 המפואר אשר רשם פרקי תהילה ומעשי גבורה רבים במהלך 3 היממות האחרונות נותר מדולל ומכווץ, רק 14 טנקים כשרים פחות או יותר (מתוך 35 כלים תקניים), מוכה וחבול. זמן ראוי לחמש ולתדלק את מרבית הטנקים, ואביגדור קהלני, המג"ד מוביל 10 טנקים אל הצומת הסמוך לצורכי בידוק, חימוש ותדלוק. נותרנו ארבעה טנקים למטרות תצפית וכוננות.
ציר חאן ארנבה - אלרום הפך בימים האחרונים למאמץ פריצה חשוב של הסורים, אשר נבלמו בציר נפח גשר בנות יעקב. מן העמק המזרחי היו יחידות של טנקי אויב עושות את דרכן במאמצי פריצה חוזרים ונשנים ואנו, שכבר ניצבנו על הרמפות היינו יורים בהם מטווחים גדולים ופוגעים בם ומשמידים אותם. העמק נמלא גוויות טנקים ומשוריינים סורים אחרים.
בשעה 09:00 לערך, נתקבלה בקשר האלחוטי שלנו התראת מודיעין על שיירה גדולה של כ- 75 טנקי אויב העושה דרכה מערבה, לעבר רמת הגולן. ייתכן כי מדובר במאמץ פריצה סורי אחרון ונואש על-מנת לשבור את התנגדותם של שרידי הכוחות הישראלים המדוללים, העייפים.
ההתקפה הסורית החלה בריכוך ארטילרי מאסיבי ועשרות פגזי ארטילריה נחתו על ארבעת הטנקים הניצבים על רמפות התצפית, דרומית מזרחית לרכס החרמונית. הסמג"ד, איתן קאולי, נתן הוראה לסגת אל עמדות המתנה כאשר רק טנק אחד נותר בעמדת תצפית לצורך דיווח. האש הארטילרית הייתה כבדה, הרסנית ומאיימת ואנו ייחלנו לשרוד אותה, כאשר לפתע חדלה. בד-בבד, נשמעה קריאתו המבוהלת של אמנון לביא, המ"פ אשר נותר בתצפית "תחנות שוטר, דחוף עבור, הם עוברים אותנו...הם עוברים אותנו". חשנו אל הרמפות המזרחיות והמחזה שנגלה לנו היה מחריד. בחסות הערוץ הנמצא בשיפולי הרמפות ואשר היה בשטח נחות ובלתי נראה (שטח מת) נעה שיירת הטנקים, כבדה, מצוחצחת ומובלת ע"י שני נגמ"שי פיקוד סוריים. מעת לעת נגלו, ולעתים נעלמו בין תוואי השטח הנמוך.
דוקטרינת הלחימה הסורית הייתה שאולה מן הסובייטים. היא דגלה בהובלת המפקד היושב בנגמ"ש, מסמן עצמו בדגל אדום המתנוסס מראש האנטנה של רכבו. שאר כלי הרכב, הנגמ"שים והטנקים הסורים, דולקים אחריו בטור עורפי, עד הינתן הפקודה להתפרס, כאשר מפקדי הטנקים יושבים בצריחי המפקד וכיפות הצריח סגורות וראייתם מוגבלת ביותר. דוקתרינה זו הייתה להם לרועץ ועמדה לצידנו ככל הנראה, ולנו, שלחמנו חשופים בצריח, היה יתרון השליטה בשטח והזיהוי הראשוני.
נוח המפקד הוביל את תותח הטנק שלנו אל הדגל הראשון של נגמ"ש הפיקוד הסורי אשר החל להתרומם במעלה הוואדי. לפתע נגלה הנגמ"ש וביריית תותח בודדה הושמד הכלי ונעצר כאשר אלו מן הסורים שלא נפגעו קפצו ממנו ונמלטו לכל עבר. כך נעשה גם לנגמ"ש הפיקוד השני ועצירתם המבוהלת של נגמ"שי הפיקוד גרמה לעצירת השיירה.
עוד אנו מתבוננים אנה ואנה ולפתע טנקים סורים שמפקדיהם התעשתו חלפו על פנינו בדרכם מערבה. במבט מהיר ניתן היה לספור כ-15 טנקים סוריים ששעטו לכיוון אלרום, סמוכים אלינו מטרים ספורים.
אז החלה להתפתח לחימה אשר לא נודע כמותה בכל תולדות לחימת השרון בצה"ל. פרץ קרב נורא על השליטה על הרמפות. היה ברור כי השולט ברמפות, מביס את יריבו. טנקים ירו לטווחים של 10 וחמישה מטרים. תותחן ישראלי כמעט והבחין דרך עינית הכוונת לו בעינו של התותחן הסורי. זו הייתה מלחמת הטנק הבודד אשר אנשיו לחמו על חייהם, היינו מוקפים בטנקים סוריים מכל עבר, אשר שעטו וירו לכל עבר וזרעו חורבן, הרס ואש. אנו שהיינו מורגלים לתרגולות ירי לטווחים של 1500 מ' ומעלה מצאנו עצמנו לא אחת יורים לכל עבר, ב- 360 מעלות, ולטווחים בלתי אפשריים בקרבתם. השדה התמים אשר צינור השקיה היה מונח עליו (צינור של 8 צול, עליו פחדתי לעלות ולרמוס אותו בגלל חינוכי הקיבוצי, החקלאי) הפך למדורת אש, עשן, קולות נפץ ודם. זעקות של פצועים התערבבו בהדי התפוצצויות הטנקים. אנשי צוות סוריים נמלטים נראו בכל עבר, ואני זוכר את אחד מהם רץ בכל כוחו, אוחז בקסדתו ומנופף לעבר הטנק שלי בתחינת רחמים לחייו אשר נענתה בצרור יבש מן המקלע המקביל של התותחן חסר הרחמים שלנו, אבי. נפל החייל הסורי וראשו כבוש בין רגבי העפר האפורים.
השדה החרוש תלמים של אדמת בזלת אפורה התלהט והלך ואני זוכר פקודות של "סע קדימה, אחורה, עצור" ופקודות אש.
באחת מן העצירות הללו מצאתי עצמי ניצב מול טנק סורי בוער במרחק של חמישה מטרים מן הטנק שלנו. לפתע הבחנתי בתנועה חשודה מתחת למזק"ום (מערכת זחלים, קפיצים ומרכובים)של הטנק ומיד זיהיתי את שלושת אנשי הצוות הסורים כשהם מסתתרים תחת הטנק הבוער שלהם. "תירה בהם, תירה בהם, הם כאן, למטה.." זעקתי למעלה אל נוח המפקד האוחז גם במקלע. ואולם כה קרובים היינו אל הטנק השרוף עד כי לא ניתן היה להנמיך את קנה המקלע ולפגוע בהם. אבי התותחן הנמיך את המקלע המקביל שלו, הנמצא נמוך יותר ולחץ על ההדק לעבר השלושה. "אין ירי", קרא בקולו היבש, וניר, הטען-קשר, נחלץ לסחוט את ההדק באופן ידני לאחר שהתברר כי המנגנון האוטומטי נפגע.
ראיתי את נתיבי הכדורים והנותבים, כיצד 230 כדורים פוגעים בשלושת החיילים המסתתרים, וכיצד קרטעו אל מותם. מראה שלא אשכח כל ימי. "די, מספיק, הם מתים, תפסיקו לירות" צרחתי בכל כוחי אל צוות הצריח, אך הירי נמשך ונמשך עד הכדור האחרון בארגז התחמושת.
ובאחת הפעמים נפגע הטנק של אמנון לביא מפגיעה סורית ישירה של פגז חלול, ואבי סנדלר, הטען-קשר שלו נהרג במקום. סנדלר, שעמו ביליתי בטירונות ובצמ"פ, החייכני ומלא הסיפורים, נער תפנוקים מרמת השרון אשר רץ לעבר הטנק שלנו לפני כחצי שעה והביא לניר ולי סיגריות מהמעט שנותרו לו, היה ההרוג הקרוב ביותר אלי באותם ימים. ורק אחר כך נודעו גם שאר החברים, ההרוגים האחרים, ודמויותיהם עולות בזיכרוני בכל יום זיכרון, ובכל חלום וחלום, ושוב אני בוחש בסיפורם וחי את חייהם ומנסה להרהר מה היה אילו.
כארבעים דקות נמשך הקרב הבלתי אפשרי הזה. קרב שנכתב עליו גם במכון ללימודים אסטרטגיים בלונדון, קרב שלקחו בו חלק ארבעה טנקים ישראלים בלבד, שאחד מהם נפגע ויצא מכלל שימוש.
כ- 35 טנקי אויב הצלחנו להשמיד במהלך הקרב הנורא הזה, כאשר החלו שארית טנקי הגדוד לחבור אלינו במהרה ולהצטרף למקהלת הקטל לעבר שיירת הטנקים המתברברת בעמק. היו שתפסו עמדות בשוליים הדרומיים של רכס החרמונית והיו שנעו דרומה אל רכסי ה"בוסתר" וניהלו משם את האש האחרונה, אש שהמיתה את גל הפלישה הסורית האחרונה בתולדות מלחמת יום הכיפורים...
את שאריתו של היום עשינו ככל הזכור לי, בשהייה ברמפות הכבושות מחדש. ערב עבר וליל ירד ואיש איש מסתנף אל תאו ברגשותיו הוא. שיחות של מפקדים וחיילים, בכי כבוש ומראות קשים שטרם עיכלנו.
השחר שלמחרת הפציע במזרח על העמק הנורא ממנו באו הטנקים, ואותו הפכנו לאבוקה לוהטת. אדים של ערפילי שחר, מהולים בעשן שלדות כלי הרכב של האויב כיסו את עין העמק. פה ושם גזע עץ מפויח, ממנו מתמרת מדורת עשן. טנק סורי הפוך וחסר צריח מעלה עשן ממנועו הפגוע והבוער ודממת מוות שוררת על העמק אשר לימים קראנו לו "עמק הבכא".
