נובמבר 2016. חיפה, סופגת את המכה הקשה ביותר בתולדותיה. יחד עמה, על-פי דיווחים חלקיים של קק"ל בלבד, פקדו את הצפון 39 שריפות יער. באזור החוף והשפלה הפנימית, כילתה בעשן, אש גדולה ו"מקרית", כמובן, חלקים גדולים מיערות אשתאול, נווה שלום, מודיעין ובן שמן. את הרי ירושלים פקדה שריפה גדולה במיוחד - 7,500 דונם, חלקם ניטעו לפני עשרות בשנים. האש פקדה גם יערות, בסמוך לעיר עצמה, כהראל, פארק קנדה וליד מבשרת ציון. כל אלה, פרי עמל של דורות, עלו בעשן השמיימה. בסופת האש פונו או נאלצו לפנות מרצונם את בתיהם, כ-80000 איש, רובם תושבים מאזור הצפון. מספר המפונים מבתיהם, עלה על מספרם של אלה שפונו בשל הפגזת ישראל על-ידי החיזבללה, במלחמת לבנון השנייה (כ-60,000 איש).
לא נמנה כאן את השריפות כולן. שמי ישראל קדרו באותה תקופה. אלפי לוחמי אש אמיצים ומתנדבים רבים, הוזעקו משריפה לשריפה, ומטוסי כיבוי חצו הלוך ושוב את שמי ישראל, את מוחנו חרכו אז גם ההתבטאויות האומללות של 'ידענים' למיניהם, נאמני הפוליטיקלי קורקט. הם טענו כי "לא הוכח" שמדובר בהצתות... משל רוח הקודש היא שהציתה. גם התקשורת סייעה להתכחשות הזו, כאשר הצניעה ידיעות ומסקנות של גורמים במשטרה ובשירותי הכבאות אשר קבעו כי ידי אדם, הם אלה שהבעירו חלקים כה גדולים בארץ הזו וביערותיה.
נזכיר כאן, רק לצורך סיום הדיון בקטע הזה, את דבריו של האיש המוסמך להגדרת המצב דאז, טפסר רן שלף, ראש מחלקת חקירות ברשות לכבאות והצלה. שלף קבע כבר אז, בנובמבר 16, כי גל השריפות נגרם מ"טרור הצתות", דברים דומים אמר גם השר
גלעד ארדן.
"אחרי שהלוחמים הצליחו לכבות את השריפות, הראו לי את כל התצ"אות" (תצלומי אוויר), אמר שלף: "השימוש בתצלומים, שקיבלתי מחיל-האוויר סייע לי מאד. ראיתי דברים מדהימים, וכבר לא היה לי ספק שמנסים להבעיר לנו את המדינה. למשל בנירית, ראיתי מהצד המזרחי של קו התפר מציתים בשני מוקדים. גם ראיתי ניסיונות להצתה של ממש במודיעין-עילית ובביתר-עילית. למזלנו הנסיונות הללו לא צלחו. בכלל לא ידענו עליהם עד שאיתרתי את זה בתצ"אות".
לתרבות השקר וההכחשה, הרווחת במקומותינו, דברים אלה לא הפריעו: "אנחנו? הערבים? הצתנו? מה פתאום?" טענת ה"אל תבלבלו אותנו עם העובדות" תפסה מהר מאוד את מקומה הבכיר במדיה, זולת מקרים ספורים בהם גילו לצופים את האמת. שום גינוי תקיף וחד-משמעי של המנהיגות הערבית המקומית לא הופיע. ראש הרשימה המשותפת,
איימן עודה, הצטרף למתכחשים: "אנחנו גרים כאן מאות ואלפי שנים. אנחנו נצית את הארץ שלנו"?
אבל כתנא דמסייע למאשימים, הופיעו תגובות של צהלה, דווקא, ברשתות החברתיות בעולם הערבי. הן פצחו ביללות שמחה. תחת הכותרת "ישראל בוערת", ברכו גולשים ערבים רבים מרחבי העולם הערבי על גל השריפות, ואף יצאו בקריאה: "הציתו שריפות נוספות ברחבי ישראל הכבושה". רבים שם טענו שמדובר בהצתות מכוונות. "איזו תמונה יפה, איזו אש יפה", כתב אחד הגולשים... "זאת אש יום הדין".
שוב ושוב הושמעה/נכתבה הטענה כי השריפות לא נגרמו כתוצאה ממזג האוויר, אלא הוצתו בכוונה על-ידי ערבים. "ההצתות מבורכות ומהוות חלק מההתנגדות הפלשתינית לישות הציונית", טענו כותבים בירדן. "האש עדיין בוערת אצל הציונים", כתב איש הדת הסעודי מוחמד אל עריפי בחשבון הטוויטר שלו. "תן להם עוד, נשחרר את מסגד אל-אקצה".
מכל האמור לעיל, עולה מסקנה ברורה ומיידית אחת. חייב להתקיים בישראל דיון פתוח ומשוחרר ממוסכמות, על עתיד יחסינו עם המיעוט הערבי בארץ. וזאת לנוכח האירועים האמורים וגם לנוכח המתרחש בסְפָר הישראלי/יהודי, שהפך בשנים האחרונות למרמס, אף זאת על-ידי קבוצות שונות במגזר הערבי (על כך במועד אחר).
דיון כזה חייב לכלול בירור מעמיק, נטול האשמות הדדיות, לבירור השאלה הגדולה: מה צופן בחובו העתיד לשתי החברות הגדולות במדינה? האם ניתן עידוד משמעותי לצמיחתה של מנהיגות ערבית אחרת? ואם לא, איך לעשות זאת מעתה ואילך? הצורך במנהיגות כזו, שתפנה לציבור הערבי במדינת ישראל ובגבולותיה, קריאה לשיתוף פעולה מעמיק עם שכניהם היהודים בתחומים שונים, הפך להיות בבחינת צו חרום של ממש. במקביל חייבים כבר בישראל לפסול את ההנחה הנואלת כאילו הרשות הפלשתינית ו/או המנהיגות הנוכחית של ערביי ישראל, הן שיעשו זאת.
התהליכים הקיימים, אם יימשכו באין מפריע, אינם מבשרים טוב ליחסים העתידיים בין שני העמים, וזאת בלשון המעטה...
