קודם כל צריך לסלק אחת ולתמיד את המלה הטעונה הזאת, "הבטחה", שרונה קינן רואה מול עיניה כבר עשר שנים, מאז ניגנה בגיטרה ושרה לצד ערן צור כנערה בת 18. "עיניים זרות", אלבומה החדש, השני במספר, הוא יצירה כל כך יפה, שהיא ממש זועקת, בדרכה המאופקת, "הנה, מימשתי". זאת לא עוד תחנה בדרכה של קינן אל המועדון היוקרתי שבו נמצאות זמרות כמו יהודית רביץ וקורין אלאל. זאת התחנה שמביאה אותה היישר למועדון הזה.
לכאורה, אין בכך הפתעה גדולה. קינן כבר הוכיחה שהיא מלחינה מקורית, מתבוננת רגישה וזמרת טובה מאוד. אבל נדמה שעד עכשיו האיכויות האלה לא הצליחו להתחבר למכלול מעורר התפעלות. פתיחת האלבום החדש מבשרת שדבר כזה עומד לקרות: שני הקטעים הראשונים, "בתוך אגם קפוא" ו"נס", הם שירים מצוינים. אבל רק כשמגיע השיר השלישי, שנושא את שם האלבום, מתברר כמה נפח ועומק יש בתמונות הנפש העדינות שקינן מציירת ואיזה יופי קורן מהן.
כמו בכל שיר נפלא, קצת קשה לשים את האצבע על מה שהופך את "עיניים זרות" לכל כך מרגש. אבל אולי אפשר בכל זאת להצביע על שני מומנטים, שיש ביניהם זיקה. הראשון הוא יכולתה של קינן ליצור תחושה של התפתחות ודינמיות בתוך מלודיה שהיא לכאורה די מוגבלת, כך שיופיו של השיר מתפענח באטיות מענגת.
המומנט השני הוא המפגש המזהיר בין טקסט, מנגינה והגשה קולית. בכמה שירים באלבום משובצות נקודות מפתח בהירות במיוחד שבהן מחווה קולית של קינן ו/או ג'סטה של המנגינה מאירות את כוונת הטקסט. הפזמון של "עיניים זרות", שיר על אהבה אבודה, אומר: "אני לא אפסיק לרצות/ אני לא אפסיק לרצות/ אני לא אכנע לרעיון הזה/ שאי אפשר ואי אפשר כי אי אפשר... גם אם תגידי לי שדי כבר ונגמר". כשקינן מגיעה למלה "אכנע" היא משתהה עליה ומושכת אותה כך שתחילת המלה מבטאת נחישות אבל סופה מעיד על ויתור. הדוברת בשיר אולי אומרת שהיא לא תיכנע, אבל בעצם היא יודעת שאין לה סיכוי.
בזכות הריסון
"עיניים זרות" לא היה שיר (ואלבום) כל כך מוצלח בלי התרומה הנהדרת של הלהקה שמלווה את קינן (הגיטריסט ערן ויץ, הבסיסטים אדם שפלן ואלדד גואטה, הפסנתרן עדי רנרט, המתופף שלומי לביא, ועוד אורחים) ובלי ההפקה המדויקת של יזהר אשדות. הנגינה שלהם ממוקמת על הגבול הפורה שבין מיינסטרים אינטליגנטי לבין מרחבי צליל מעט יותר הרפתקניים, וכמו קינן הם נוטים לריסון ולאנדרסטייטמנט. הפעם היחידה שהם נסחפים ומנגנים במלוא העוצמה, בשיר "מים זוהרים", מסתיימת בכישלון: האורגן החם, התופים הכבדים והגיטרות הבשרניות שעבדו מצוין בשביל אתי אנקרי ב"רואה לך בעיניים" ממש לא מתאימים לקינן.
קינן היא לא זמרת שמחצינה את הפיסיות שלה, לפחות לא בדרכים המקובלות, אבל בטקסטים שהיא כותבת יש נוכחות מתמדת של הגוף - או ליתר דיוק, של הקשר בין הגוף לנפש - והנוכחות הזאת הופכת את קינן למושא להתבוננות של המאזין.
יש הרבה עיניים ומבטים באלבום הזה (למשל, "העיניים לא שוכחות מראות נשכחים/ ושוכחות עוד פחות/ מה שהיה יכול להיות", או "Teach me how to live without you/ But never leave my sight"), ויותר מכך - יש נוכחות מתמדת של פעולת הנשימה: "ובסוף יגיע/ יגיע גם תורך/ לנשום בשקט" ("בתוך אגם קפוא"); "איך אפשר לנשום/ אין לנו מקום" ("נס"); "לא ידעתי איך לחזור/ מקרקעית הבור/ אל מפלס הנשימה" ("הפעם האחרונה"); "לולי לולי לה/ אני מזכירה לעצמי שינה ישנה/ לולי לולי לה/ ומרדימה את עצמי/ נשימה נשימה" ("שינה ישנה").
ההתעסקות הזאת בנשימה, ביכולת או באי-יכולת לנשום בצורה חופשית, אינה מפתיעה: קינן אף פעם לא הסתירה את ההתמודדות שלה עם חרדות. נדמה ש"עיניים זרות" מעיד על התמודדות קשה אך מוצלחת באופן יחסי. הטקסט של "הפעם האחרונה", למשל, מדבר על קושי לנשום, אבל המוזיקה השמחה מספרת סיפור הרבה יותר מרגיע.
ובשיר "בתוך אגם קפוא", מעט אחרי שקינן שרה "יגיע גם תורך לנשום בשקט", יש סולו כינור של יוני סילבר, שמזכיר מאוד קטע מתוך הפסקול של "סיפור פשוט", סרטו של דייוויד לינץ'. מן הסתם זאת אסוציאציה פרטית שלי, אבל הלך הרוח הנוגה-אך-אופטימי של הסרט הזה, שהמוטו שלו הוא "רכות יכולה להיות מופשטת לא פחות משיגעון", משתקף בעיני גם באלבומה היפהפה של קינן.
רונה קינן - "עיניים זרות", אן-אם-סי
או שהחרדים ימלאו את חובתם האזרחית או שיסתלקו מכאן
