1. דומה שהאדם היחיד במערכת הפוליטית שרוצה כרגע בחירות הוא בנימין נתניהו. החרדים וישראל ביתנו ירדו מעצי האולטימטום בנושא גיוס בחורי הישיבות ומוכנים לחכות עוד כמה חודשים. הבית היהודי עושה מאמצים עילאיים לשמר את הממשלה. משה כחלון רוצה שהתקציב יעבור והממשלה תמלא את ימיה. גם בתוך הליכוד יודעים בכירים רבים, כי סיכוייהם לחזור לכנסת הבאה קלושים, ולממשלה הבאה - קלושים עוד יותר. האופוזיציה לא ערוכה לבחירות: המחנה הציוני מתדרדר בסקרים, למרצ אין מנהיג. אולי רק יאיר לפיד יכול לרצות בחירות כעת, אבל לא הוא קובע.

לנתניהו, לעומת זאת, יוני 2018 נראה הרבה יותר מבטיח מאשר נובמבר 2019. מי יודע מה יולידו החקירות בשנה וחצי הבאות, מי יודע מה יחליט אביחי מנדלבליט בתיקים השונים, מי יודע מה יקרה בתיק המעונות של שרה נתניהו. ביוני 2018 נתניהו הוא עדיין חף מפשע שמנופף בדגל הרדיפה הפוליטית; בנובמבר 2019 הוא עלול להיות נאשם או כמעט-נאשם.

גם הסקרים מחמיאים לנתניהו, למרות כל החקירות והחשדות. באופן שמזכיר את ש"ס של 1999 - בעיצומו של תיק אריה דרעי (של אז) - ההליכים הפליליים כנראה רק גורמים לבסיס התומכים שלו להתלכד סביבו. רבים מהם משוכנעים שאכן מדובר בעלילות, ברשת זדונית נרחבת שכל מטרתה להפיל אותו בגלל מדיניותו. אבל צריך לזכור שסקרים נכונים, אם בכלל, ליום בו הם נערכים. עד הבחירות יכול לקרות המון - בחקירות ומחוצה להן. ונתניהו בוודאי זוכר שהסקרים ערב בחירות 2015 צפו לו תוצאה הרבה פחות טובה מזו שהשיג, כך שגם ההפך בהחלט אפשרי.

2. הדבר החמור ביותר מבחינה נקודתית הוא, שצרכים אישיים של ראש הממשלה - שאין להם דבר וחצי דבר עם תפקוד הממשלה ועם טובת המדינה - עלולים לגרור את כולנו שוב למערכת בחירות, שנה וחצי לפני המועד הקבוע בחוק. מי שמתנהג בצורה כזאת, אינו ראוי להנהגת המדינה.

הבחירות הן קודש הקדשים של הדמוקרטיה. הן האמצעי החשוב ביותר להגשמת עקרון היסוד של שלטון העם. הן לא כלי משחק. הן לא מכשיר להשגת יתרונות פוליטיים. הן ודאי לא מיועדות לשרת רצונות אישיים. ניצול הבחירות לכל מטרה אחרת מלבד קביעת הרכב הכנסת, הוא מעשה פסול בתכלית.

3. נתניהו כמובן אינו הראשון שמשתמש באפשרות להקדים את הבחירות - באיום או בפועל. וזה משום שהחוק מאפשר לעשות זאת - וזוהי הפרצה אותה חייבים לסגור.

כאשר אנחנו הולכים לקלפי ושולחים לכנסת את נציגינו, אנחנו עושים זאת לארבע שנים. יש כאן סוג של הסכם העסקה: אתם עובדים אצלנו ובשבילנו בארבע השנים הבאות, ואנחנו משלמים את שכרכם ומתחייבים לציית לחוקים שתחוקקו. הקדמת הבחירות משמעותה שחברי הכנסת מפרים את חלקם בהסכם ומועלים באמון שניתן בהם. חד וחלק. אז מה הפלא שהציבור נעשה ציני כלפי הכנסת, כלפי השיטה וכלפי החוק? מה הפלא שיותר ויותר אנשים מתייחסים לחוק כאל המלצה במקרה הטוב, וכעניין לפראיירים במקרה הגרוע?

ברגע בו ממשלה נבחרה כחוק - זכותה וחובתה למלא את ימיה. תפקידה של האופוזיציה איננו להפיל את הממשלה. תפקידה להיות הגוף המבקר עליה, תפקידה להקשות עליה, תפקידה לשאול שאלות ולדרוש תשובות, תפקידה להכין חלופה לקראת הבחירות הבאות. וגם הקדמת בחירות בידי ראש הממשלה או אחת מהמפלגות החברות בה, היא מעשה פסול מיסודו.

קדנציה של ארבע שנים איננה גחמה, ואין זה מקרי שזוהי התקופה המקובלת ברוב העולם. זהו פרק הזמן המינימלי הדרוש כדי לעצב מדיניות וליישם אותה. כאשר שר אינו יודע האם יכהן שנה, שנתיים או ארבע - מטבע הדברים הוא מעדיף את המהיר על פני היסודי, את הפופוליסטי על פני המשמעותי. לנו היו כבר 34 ממשלות - ממוצע של שנתיים בלבד לכל ממשלה. אז מה הפלא שבעיות יסוד שלנו אינן מטופלות, שאין לנו תכנון לטווח ארוך, ששרים עסוקים ביחסי ציבור במקום בממשל. זוהי בעיית המשילות האמיתית שלנו, ובכלל לא משנה האם מדובר בממשלה בראשותו של אדם זה או אחר.

4. אם הדבר היה תלוי בי, הייתי מונע לחלוטין את האפשרות של הקדמת בחירות, אלא במצב חרום קיצוני - נניח, אם חלילה מספר משמעותי של חברי כנסת או שרים נהרגים באסון או בפיגוע. זהו בדיוק המצב בו ניתן להאריך את כהונת הכנסת: רק במצב חרום ורק כל עוד הוא קיים (הפעם היחידה שזה קרה הייתה במלחמת יום הכיפורים). לכל הפחות, הייתי משווה את הקדמת הבחירות לדחייתן: רוב של 80 ח"כים, ולא 61 בלבד כמו היום.

זה לא יקרה, כי כמעט לכולם נוח ששוט הקדמת הבחירות נמצא בחדר ושמדי פעם אפשר לנופף בו, גם בלי להשתמש בו. האופוזיציה כמובן תרצה אותו כדי להפיל את הממשלה. שרים וסיעות בקואליציה ירצו אותו כדי לסחוט הסכמה לדרישותיהם. ראש הממשלה ירצה אותו כדי שיוכל לאיים על שותפיו. ההיגיון? השכל הישר? טובת המדינה? לא מעניינים.