פרדיגמת "התקינות הפוליטית" (PC)
1 היא מן הרעות החולות המובהקות של השיח הציבורי ב"עולם המתקדם" ד'היום. עיקרה:
עבודה של כולם על כולם בעיניים, או העמדת חשיבות הדימוי בראש סולם העדיפות של השיח הציבורי על כל נושאיו וערוציו. הרצון המסתמן אצל רבים לשנות את אופיו של הדיון הציבורי מחילופי דברים חסרי גבולות ומגבלות, מתלהמים, חצופים, חסרי דרך-ארץ ושדופים בתכנם, לשיח תרבותי, מכובד, מכבד, ענייני ומועיל, הוא רעיון נכון מאוד ביסודו. לאופי ההידברות השלכות ניכרות על יחסי אנוש, על האווירה החברתית ועל היכולת להקשיב וגם
לשמוע את דברי הזולת. אילו עשינו זאת כולנו בנחישות ובהתמדה, היה מדובר בשינוי מערכת ההתייחסות והיחסים בין בני-האדם ובעצם ב
שינוי תרבותי עמוק.
שני דברים בעיקר מקלקלים את השורה ומרחיקים אותנו מהעולם הטוב יותר:
א. עיוות האמת למען דימוי שעומד במבחן ה-PC.
ב. החלפת "מבחן העובדות" כבסיס להגדרת אמת משותפת, בפסדה (אחיזת-עיניים) של מילים "מכובסות", שאין מאחוריהן אלא האינטרס הרגעי של אומרן.
ה-PC נולד בחשכת הפוסט מודרניזם, במקום שבו רעיון תאורטי נכון בדבר שוויון ערך בני האדם נפגש באבסורד הגורס שמילים הן חזות ההוויה ואין בלתן. אין עובדות, אין עולם גשמי, אין אמת ואין שקר, אין ערכים; יש רק נרטיב. כלומר: המילים המספרות את הסיפור הן גם חזות המציאות. תוכנה של המציאות הגשמית איננו, אפוא, אלא מעטפת, רקע, וצבע לסיפור; תוכן הסיפור הוא הפרשנות לתפיסת המציאות של המספר. הפרשנות יכולה להיות רציונלית או בלתי-רציונלית, בעלת זיקה למציאות או מנותקת ממנה, הדבר אינו צריך להשפיע על הלגיטימיות שלה, מפני שהיא במהותה סובייקטיבית.
גישה מסוג זה היא המודל ל"מגדל בבל מודרני" ומבטיחה חוסר קומוניקציה בין אנשים ווכחנות אין-קץ. היא מולידה גם מצבי קיצון של "חרשות אינטלקטואלית". אם דעותי הן ה"סיפור האמיתי", אז כל דעה אחרת היא לגבי בהכרח שקר או הטעיה מכוונת. אין שום סיבה לקבל ולהסכים למה שיסופר לנו בנוסח אחר מזה שבו אנו מאמינים; הנחת המוצא היא שמדובר בחזון, הבא לקעקע את אושיות תפיסת העולם העצמית שלנו. מכאן, שבכל נושא השנוי במחלוקת, ככל שנוגעת המחלוקת לשאלות-יסוד ולמושגי-יסוד, לא יהיה סיכוי ליכולת גישור על הבדלי גישה או התפשרות על מציאות מורכבת מזו שבנקודת המוצא לדיון, ומכאן שלא יהיה סיכוי להתקדמות לעבר תובנה מורחבת.
מתוך גישה כזו, מחולל ה-PC את מושגי היסוד של השיח העכשווי, ובהם יסוד השיפוט שאיננו מה נאמר וכמה הדברים מעוגנים בעובדות, אלא מי אומר אותם - "הלנו הוא או לצרינו"? "לנו", כלומר: "לנאורים"; "לצרינו", כלומר לאויב הפוטנציאלי המאיים על הדעה שלנו, שאליה התרגלנו ובה אנו מחזיקים בחוסר גמישות אינטלקטואלית מדהים, משמע: "לנחותים".
2 אינני רוצה להרחיב את הדיון התאורטי, אבל אין ספק שכיום זו בעיית יסוד בקומוניקציה האנושית בכל הרמות החברתיות - קבוצות וחוגים מסוגים שונים, מדינות והמערכת הבינלאומית. אנסה להדגים אמירה זו בשתי דוגמאות שלקוחות מהשיח הציבורי שלנו בימים אלה.
השיח הפמיניסטי
אני מבקש להידרש לשתי סוגיות הלקוחות משיח זה. יסודו בטענה שנשים הן בעלות זכויות אדם שוות לגברים (מי חולק על כך?). מספרן באוכלוסייה שווה לזה של גברים ולפעמים, מסיבות מעניינות כשלעצמן, אפילו עולה עליו. לכן, עליהן להשתתף בכל מה שעושים הגברים ללא שום שיקול נוסף או בחינה עניינית אחרת - PC במיטבו. בעוד אני מסכים להנחות הנ"ל במהותן ולא רק כאמירה סמלית או מתריסה, אינני מסכים לחלק מהמסקנות שרבים מלוחמי הפמיניזם גוזרים מהן.
אם נשתחרר לרגע מכבלי ה-PC, יהיה קל למדי להבין שאמירות פשטניות אלה אינן שייכות לדיון האמיתי:
זכויות אין פרושן יכולות, ושיווין איננו מה שנכון לעשותו בכל מצב ובכל הנסיבות. אילו היו נשים זהות לגברים, לא היה צורך בהבחנה בין המינים. עצם העובדה שקיימת הבחנה, נותנת שאין זהות. אם ניפרד כאן מה-PC ונעבור למרחב השכל הישר, נגיע גם לפתרונות הרצויים לכל מצב, מתוך התחשבות בשיווין הזכויות מזה ואי-שוויון היכולות מזה. אי-שוויון המבנה הגופני והנפשי בין נשים לגברים, לצד שונות במבנה המוח (פסיכולוגיה, אמוציות, תהליכי חילוף חומרים ועוד) מספקים מרחב אפשרויות ניכר ליצירת אופטימיזציה בשיבוץ לעבודות, לתפקידים, לשירות צבאי או אחר ולחלוקת עבודה, אפילו במסגרת התא המשפחתי היסודי.
קיומם של שונויות או הבדלים, אין פרושו שעצם השונות צריכה לקבוע מראש מי יעשה מה ומתי. במבנה החברתי הקיים אנו מכוּונים "לחלוקת עבודה" מגדרית הנובעת ממסורת, מהרגלי עולם "ישן" שברובו חלף ואיננו, מדעות קדומות ומאינטרסים שונים. הכוונות מוקדמות אלה עדיין משפיעות על האופן בו מתבצעת דה-פקטו "חלוקת המשימות" בין המגדרים. יש לשנות בסיס היסטורי זה ומבחן השינוי הוא כפול: החלת
מרכיב השוויון בצורה חדה ומלאה בכל מקום שנשים וגברים פועלים באותה זירה ובאותו תפקוד. החלת מרכיב
האופטימיזציה בכל מקום שבו ההבדלים המגדריים מקנים ערך מוסף לביצוע המשימה על-ידי מגדר אחד על פני השני.
לכל כלל יש כרגיל גם יוצאים מן הכלל וכשם שישנם גברים חלשים מהממוצע השייכים לשולי מרחב השגיאה התקני, ישנן גם נשים חזקות מהממוצע (שבצד הפיסי מכונות: גבריות). אינני מתייחס כאן רק לכוח הפיסי אלא לכלל קריטריוני הבוחן. גם שונות זו צריכה להילקח בחשבון בשיבוץ כל מגדר
לתפקודים שבהם הוא ממצה את עצמו ותורם לחברה תרומה מירבית.
עניין המיצוי העצמי הסובייקטיבי, גם הוא ראוי לתשומת-לב. במסגרת הפרט, הוא עניינו של היחיד והחופש האישי הבסיסי מתיר לו לקבל את החלטותיו לפי שיפוטו. במסגרות חברתיות וציבוריות, הגחמות של המיצוי העצמי חייבות לציית גם לאינטרס הציבורי של האופטימיזציה.
לכן, אינני מציע להשתיל רחם בגברים בכדי שיוכלו ללדת ילדים בדומה לנשים, אעל-פי שישנם מדענים הסבורים שהדבר אפשרי ואם אינני טועה מתבצעים מחקרים פעילים בנושא זה. לעומת זאת, בשירות הצבאי, ביחידות שדה ובחילות דוגמת: שריון, הנדסה קרבית, חי"ר ואפילו תותחנים, אינני רואה שום צורך לכלול חיילות בגייסות כלוחמות מן המניין. ככל שנעבור - בשירות הצבאי או בעבודות אזרחיות כסוורוּת, סבלוּת, הפעלת ציוד מכני כבד בתנאי שטח קשים וכ"ב - מתחום ההסתמכות על כוחו הפיסי של המבַצע לתחום הרובוטיקה, הממזער את הקושי הפיסי, ניתן יהיה לחזור ולשקול את הדברים
לגופו של עניין ולא לגופו של ה-PC.
רמזים נוספים
נגע ה- PC פוקד כמעט את כל תחומי החיים ובין היתר מעוות את תפיסת המציאות:
תקשורת ואמת - מעט מאוד אזרחים סבורים כיום שדיווחי התקשורת הם פעולה המשרתת את זכות הציבור לדעת ועל מאופיינת בעובדות ובדיווחי אמת.
דמוקרטיה - מצד אחד ממשל שמקור הסמכות בו הוא העם, והכוח השלטוני בו מפוצל בין שלוש רשויות - מחוקקת, מבצעת ושופטת. מצד שני, אבירי הממשל הדמוקרטי אינם מכירים או מזלזלים בהפרדת הרשויות, אבל מעריצים וסוגדים לבית המשפט, כמי שמציל את הדמוקרטיה משרירות ליבו של הריבון.
שלום, תהליך מדיני והסדר מדיני - מילים מכובסות שבהן משתמשת האופוזיציה בכדי לומר שהיא ראויה לשלוט יותר מהמסגרת הקואליציונית שבה בחר העם. עד אשר תגיע לשלטון, משימתה העיקרית היא להפריע לממשלה לשלוט ולשבש את סדרי החיים במדינה, כעונש לציבור על שלא בחר בה.
שוויון בנטל - הכוונה היא לכפות את הפרוצדורה המשפטית הקיימת על קבוצות נבחרות, מפני שקבוצות אחרות אינן אוהבות את הראשונות והדבר מסב להן "אושר מדומה". באופן זה ניתן לגייס תמיכה פוליטית
אצל האנשים שאינם חושבים באופן רציונאלי ואינם מזהים את העוקץ שבגישה זו. שוויון בנטל כשלעצמו הוא מושג שגור אך שגוי, והכוונה היא לשותפות בנטל. במציאות אין שוויון מעשי בין האזרחים כמעט בשום נושא, בגלל האופי הפלורליסטי של מבנה הנפש והיכולות האנושיות. אבל יכולה בהחלט להיות השתתפות השימוש במושג זה מכוון, כפי שברור לכל נגד הסקטור החרדי, שאיננו אהוד על הסקטור החילוני-קיצוני. העובדות הן שכמחצית מהסקטור החילוני אינו משרת בצבא או בשירות אזרחי, חרף העיסוק המרובה שלו בסוגיית ההשתתפות בנטל. מטרה סמויה של המסע לקידום ההשתתפות בנטל היא להתוות מסגרת משפטית-נורמטיבית לביצוע הרעיון (הנכון ביסודו) כל עוד רוב הציבור היהודי איננו חרדי או שומר מסורת מובהק. ברור לכולם שהמאזן הדמוגרפי הפנימי משתנה לכיוון הגדלת משקלם המספרי באוכלוסייה של החרדים ונעשה ניסיון ברור לקבוע עובדות בטרם "יהיה מאוחר מדי". נושא ההשתתפות בנטל הוא אחד הנושאים המובהקים שבהם חייבת הדמוקרטיה לעשות מאמץ הידברות בין פלגיה וזרמיה במקום לכפות פתרונות בלחץ קואליציוני מזדמן. אולם במרחב ה- PC זהו שיקול משני, במקרה הטוב.
חופש ביטוי - מושג אמורפי שבא לשרת מטרות רבות ולעיתים מנוגדות זו לזו. פרושו המילולי הוא שלכל אדם זכות להביע דעה בכל נושא, למעט במקום שהחוק אוסר זאת במפורש. באווירה ציבורית מתונה וקונסטרוקטיבית, זו למעשה חרות השיח הציבורי לתועלת הכלל. באווירה מתלהמת רווית ניגודים ומחלוקות, הופך
חופש הביטוי לחופש השיסוי ובמקום שירות קונסטרוקטיבי מספק לשיח הציבורי חומר בערה דסטרוקטיבי. בראייה המעוותת של ה- PC אין הבדל בין השניים, חרף היותם הפכים זה לזה.
ייצוגיות - שימור עליונות נוכחות האינטרסים "שלי", בכל מקרה בו יכול להיות לכך יתרון יחסי לגבי העתיד. כך למשל בנויה הוועדה לבחירת שופטים. כך מתנהלות רשויות סטטוטוריות דוגמת לשכת עורכי-הדין או רואי-החשבון. כך מתבצע בתקשורת האיזון בהשמעת דעות ועמדות בין עובדי מסגרות אלה לבין בעלי פלוגתא שלהם ועוד. ייצוגיות היא ביטוי מלאכותי להוכחת שוויון. בעוד שוויון הוא ערכי (מבטא זכות) ייצוגיות "רגילה" היא מדד מספרי.
אפליה, אפרטהייד, גזענות, אי-שוויון - מושגים מתחום שוויון הזכויות המשמשים בשיח ה"מכובס" של ה- PC, תחליף לדרישה לקבלת זכויות-יתר בגין נחיתות של יכולות אוביקטיביות.
דומני שיש באלה די חומר כדי להדגיש ולהמחיש את נזקי ה-PC. הפנמת נזקים אלה, צריכה לחולל תהליך שעיקרו חזרה מתחום העדפת הפסדה בשיח הציבורי, לתחומי שליטת השכל הישר במחשבה ובמעשה.
