משפחת אבו רביע - גשר בין הבדואים לתושבי הנגב

השבט נחשב לאחד השבטים הבדואים המוכרים והמשפיעים, ושמו נקנה לו בין היתר בזכות השייח' סלמאן אבו רביעה, שהנהיג את השבט בתקופת המנדט הבריטי והיו לו קשרים ענפים עם אמירויות המפרץ ובית המלוכה ההאשמי בירדן. כך גם בזכות הקאדי (שופט מסורתי) הידוע עיד סאלם אבו רביעה, שפסקי הדין שלו ליישוב סכסוכים בין השבטים היריבים באזור ארץ-ישראל ובירדן ידועים ומפורסמים עד היום.

חבר הכנסת הבדואי הראשון, חמאד אבו רביעה, היה מבני שבט זה. בתקופת כהונתו פעל אבו רביעה רבות למען קידום מצב הערבים הבדואים בדרום הארץ. בשנת 1981, משום שלא התפטר מתפקידו על-מנת לאפשר לשייח ג'בר מועדי להיכנס לכנסת, נרצח על-ידי בניו של מועדי. רבים מבני המשפחה רכשו השכלה גבוהה, ויש בהם רופאים, מורים ומרצים, ביניהם: יונס אבו רביעה, פרופסור עארף אבו רביעה, ד"ר חליל אבו רביע ועיזאת אבו-רביע. בהמשך נרחיב על ארבעה מבין הידועים בקרב משפחת אבורביעה לא דווקא לפי סדר החשיבות אלא באקראי לאור זיכרונות הכותב ממפגשים איתם.

נולד בשנת 1947 בשבט שהתגורר ליד ערד שם חי כבר בין 300 - 400 שנה. הוא למד עד כיתה ט' באזור ואז נשלח עם חבורת ילדים לנצרת, לקולג' בשם "טרה סנטה קולג'." עיקר עיסוקו - גם כטוען בבית הדין השרעי (בית המשפט המוסלמי-דתי) וכעורך דין היה - חקר הקונפליקטים בין המסורת הבדווית (המנהג) לבין החוק השרעי לבין חוקי המדינה.

חליל נזקק למיומנות רבה בתחום ההיסטורי-משפטי משום שהכללים בבית דין זה כללו חוקים מהתקופה העות'מנית וכן מתקופת המנדט. כך גם מתקופת המדינה שלא שינתה את מהותם. בעת היותו מרצה באוניברסיטת בן-גוריון היה "לאבא" להרבה סטודנטיות שהגיעו אליו להתייעצות בעניינים אישיים. בהבדל מהסטודנטים הבנים, גילה חליל כי רוב הבנות מסיימות את התואר וחוזרות לשבט לעומת מספר גדול של בנים שמפסיק את לימודו במהלך התואר.

הוא בדק את טענת המסורתיים וקבע שכל הבנות שסיימו את האוניברסיטה התחתנו והקימו משפחות. המשפחות הצעירות סירבו להצטרף לערים הקיימות וביקשו להתיישב בפזורה, ושם לחיות באווירה מסורתית תוך ציפייה להכרת המדינה ביישוב. משמע קניית השכלה מבחינתו ובניגוד לעמדת "השמרנים" בשבטים - לא פגעה בסיכוי הצעירים לבנות בית והקים משפחה.

חליל גישר בין שבט הטארבין לבין פיני בדש ראש מועצת עומר. הריסות הבתים והגניבות ותופעות האלימות פסקו. ניתנו פיצויים - לבעלי בתים - 300 אלף שקל ולבעלי צריף/אוהל ניתן 2000 שקל. חליל שייך לאלה שטוענים כי יש לפתח את היישובים הבלתי מוכרים ולהפכם ליישובים מודרניים ולא לפזר את תושביהם בין הערים הקיימות.

הוא מזכיר כי הבדואים מילאו תפקיד חיובי בעשור הראשון למדינה - הביאו ידיעות מהצד המצרי והירדני וכן עסקו בהברחת בשר שהיה חסר כל כך בשוק הישראלי. פעם לטענתו נהגו הבדואים לומר אני ערבי בדואי ישראלי היום הביטוי השגור, המוקצן קצת: אני ערבי פלשתיני. המדינה היא שדחפה את הבדואים (מכיוון שלא הקימה עבורם מרכזי תעסוקה) לעיסוק בסמים, הברחות סחר בנשק וחציית גבול.

בשנת 1995 החל ללמד באוניברסיטה ללא כל הכשרה קודמת. כבר בקורס הראשון נכחו באולם 142 סטודנטים וחליל צלח את השיעור בהצלחה. חליל התמחה במשמעות הקונפליקטים שנוצרו בין החוק המנהגי (המסורתי) בשבטים לבין חוקי השריעה ואלה מול חוקי מדינת ישראל. לאחר הרצאות רבות וצבירת ניסיון כטוען בבית הדין השרעי פרסם חליל ספר המרחיב את את הדיון בקונפליקט הנ"ל והנושאים בהם דן היו לדוגמה: אירוסין; נישואין; המרת דת; גירושין; דמי מזונות; אפוטרופסות וירושות.

הפרק הראשי - נישואין התחלק לפרקי משנה - נשואי בדל, נשואי חטיפה, נשואים מנהגיים, נשואים שרעיים, ריבוי נישואין, נשואי תערובת, נשואי קירבה והמוהר. הוא ביטא את ההגיון החוקי/הלכתי השבטי העובר מהפך בתקופה המודרנית.

נולד במתחם השבט ליד ערד בשנת 1945. למד עם ילדי השבט באוהל גדול בכסייפה דת, חשבון, ערבית ועוד. עם פרוץ המלחמה שהה השבט בסמוע בשטח ירדן והמתין לתוצאות הקרבות לפני שהחליט לשוב למדינה החדשה. כנהוג למד עד כיתה ה' בשבט ואחר כך יצא עם קבוצת נערים לנצרת לתיכון שם עשה בגרות בנוסח המקובל במנדט הבריטי. הבחינות נשלחו ללונדון, נבדקו והוחזרו לתלמידים.

אשתו החלה ללמד את השפה הערבית בבית הספר היסודי "מצדה" והוא החל ללמוד את יסודות הרפואה והביולוגיה. לראשונה נתקל בתופעת הדרווישים (רופאים-מכשפים-אלילים-פסיכולוגים) שפתרו בעיות בדרכים לא שגרתיות. אם המחלה התגברה פנה הבדואי בהמלצת רופאי השבט לבית החולים סורוקה. מי שהשפיע עליו לפנות לכיוון הרפואה היה ד"ר בן-אסא.

יוניס הופך לפסיכולוג ומסייע למשפחות במתחים שנוצרו בין הורים לילדים. משפחתו נתפסה "כחריגה" באשר מכרה רכוש על-מנת לממן לימודי תיכון לבנים בנצרת. בשנת 1964 התקבל ללימודי רפואה באוניברסיטה העברית, היה תלמיד מצטיין וזכה בפרס מידיו של פרופ' לייבוביץ'. לראשונה נחשף לחיי העיר, חיי הצעירים היהודיים ולא זכר תופעות של קיפוח או אפליה.

בית המשפחה עמד להרס על-ידי הממשל אך התערבות ישירה של נציג הממשלה באמצעות פרופ' דן אבני - בוטלה הגזרה. בשנת 1971 סיים לימודיו והפך לבן-בית אצל פרופ' דן אבני. את הסטאג' עשה אצל ד"ר להמן והחל לנסוע בין המרפאות של היישובים הבדואים בנגב. תחילה התקבל בקרירות ונשי השבט לא היו מוכנות להיבדק אצלו.

בשנת 1979 קיבל באופן קבוע פיקוח על מרפאות ברהט, ובתל-שבע והתמודד בעיקר עם תופעת הסוכרת שהפכה לגורם מסוכן בקרב השבטים. יוניס הפך "לרופא הבדואי הראשון בנגב" וסייע לבן דודו שנבחר לכנסת בהכנת סדר יום ונאומים. היה בין אלה שהתנגדו להסדרי אריק שרון בעת פינוי קרקעות ש.ת. מלחתה והגיע להסדר בו כל מתפנה מקבל 20% קרקע, 30% פיצוי כספי והשאר קיבלה הממשלה.

באופן אישי בחר להתגורר בשכונת נוה נוי. הקפיד שילדו ילמדו עד כיתה ה' בשבט ( מתוך רצון שיספגו את השפה והמורשת הבדואית) ואחר כך פוזרו בבתי הספר בנוה נוי. במשך השנים הפך לסמכות רפואית עבור הבדואים גם בבית החולים סורוקה וגם במרפאות השבטים.

נולד בשנת 1954 ועבר את המסלול של אחיו. למד באוניברסיטת בן-גוריון ובארצות הברית. משנת 1995 הוא מרצה וחוקר בבן-גוריון. פרסם ספרים רבים ועשרות מאמרים בעברית ובאנגלית. נמנה עם מקימי המוזאון לתרבות הבדואית נשוי ואב לשישה ילדים. עארף היה ראשון שכחבר סגל עמד בראש המלקה ללימודי המזרח התיכון. תחומי המחקר והכתיבה - מנהגים, מסורת, חינוך, רפואה מסורתית. צמחי מרפא, קברי קדושים, השתלת אברים ואתיקה רפואית.

מפלגת העבודה עמדה למנותו כשגריר בדניה אך העניין לא הסתייע. שיתף פעולה עם חוקרים ישראלים רבים. כך למשל מחקרו המשותף עם ששון בר-צבי וגדעון קרסל שפורסם בשם "קסם הקברים", תל אביב 1998. את עבודת הדוקטור הגיש לאוניברסיטת תל אביב בהנחיית פרופ' עמנואל מרקס כאשר הקו המנחה את המחקר היה חשיבות גידול עדר הצאן לשמירת ערכי המשפחה והשבט המסורתיים. הדוקטורט שימש בסיס לספרו המשפחה הבדואית בנגב ומשק גידול הצאן שפורסם בשנת 1991.

בספרו האחר, רפואה בדווית מסורתית (1999) כולל שני שערים - האחד אנתרופולוגי והשני: מתחלק למחלות בני אדם ומחלות בעלי חיים וריפוין. בשער הראשון מתמודד עארף עם הפילוסופיה של הרפואה המסורתית הבדווית; היחס למרפאים; הרפואה הטיפולית פנייה לריפוי דרך הצדיק; הרוח וכוח הריפוי במוזיקה, בריקוד ובקודים התנהגותיים מסורתיים. בשער השני עוסק הספר במחלות בני אדם נפוצות בשבטים שסודרו לפי האלף-בית. ביניהן: מחלות בדרכי השתן; אילמות, אמפטיגו; אפילפסיה; בעיות עיכול; אישיאס, גידולים סרטניים גמגום ועוד.

לאחר מכן הכין לוח של מחלות נפוצות בקרב המקנה העדר ובעלי החיים שבשבט: אכילת יתר; ברוצוליה; דלקת אוזניים; כל הדלקות של האברים השונים; הפלות; הרעלות וכאבי בטן. המחקר שנכתב כבסיס לספר ארך כ-25 שנה בהן נדד עארף בכל ריכוזי הבדואים בארץ, בעזה, בעבר הירדן ובסיני. הוא נפגש עם רופאים מסורתיים, רכש את אמונם, נכח בעת הטיפול והתרשם מחד מהישגיהם הפסיכולוגיים-חברתיים ומצד שני מקוצר ידם בעת מחלה קשה ובלתי מוכרת.

כאנתרופולוג השווה בין תוצאות הטיפול המסורתי למודרני ואת ההשפעה של כל סוג טיפול כזה על בן השבט ולא מצא ניגודים חריפים ביניהם אלא ביקש לאזן בין המסורת לחידוש. לטענתו, במאה הקודמת למדו הבדווים לשלב בין הרפואה המסורתית לחדשה וליהנות מיתרונותיה של כל אחת מהן.

המטיילים עם עיזאת אבו רביע משתאים בין השאר מהשליטה שלו בערבית, אנגלית, גרמנית, ספרדית ועברית. גם נשיאים ושרים מרחבי העולם נהנים מעת לעת מחוכמת החיים של הבדואי המעודכן. מבחינת משרד החוץ הישראלי, מדובר בשגריר יוצא דופן בארץ. עיזאת נוהג להפליג בעלילותיו בפני המטיילים. את הסיפור עם צ'לסי קלינטון הוא לא ישכח לעולם. בתו של הנשיא האמריקני דאז הגיע לישראל בשנת 1999 יחד עם אמה הילרי.

"הכל היה סודי. אנשי ביטחון אמריקנים חמורי סבר ראיינו אותי לפני הביקור והסבירו לי, שאסור לי לדבר עם אף אחד על הביקור הצפוי. כבר כשהגעתי למלון 'הילטון', בירושלים, כדי לקחת את האורחת החשובה, התחילו הצרות. בכניסה לחנייה של המלון הסברתי למאבטח שהגעתי לקחת את צ'לסי קלינטון לסיור בירושלים העתיקה. המאבטח הודיע בקשר שתימהוני ערבי הגיע לחנייה והזעיק מיד כוחות גדולים. תוך שניות הקיפו את המכונית שלי אנשי ביטחון ישראלים ואמריקנים.

פחדתי שיירו בי ולא הזזתי יד. ישבתי קפוא על מושב הנהג ודיברתי בקול שקט כדי לא להרגיז את אנשי ההבטחה שהתמקמו מסביבי. ורק אחרי האישור שניתן, הוסר המצור מעלי". צ'לסי ירדה לחניה ונכנסה למכונית הגדולה. עיזאת חייך כאילו כלום וסייר עם האורחת המכובדת בכנסיות עתיקות בירושלים העתיקה.

הוא מיוחד במינו לא רק כמדריך תיירים: הוא מכיר כל שביל, כל גיא וכל נחל. הוא איש העולם הגדול, שולט בשפות, נעים שיחה ובעל חוש הומור, שמצליח להתחבב על כל אורח. אין בדיחה על פולני או רומני שהוא לא מכיר. הוא ישראלי יותר מהרבה ישראלים. "השבוע לקחתי את עיזאת לסיורים עם ג'ק קמפ, שהיה מועמד לסגן נשיא ארצות­ הברית מטעם הרפובליקנים בשנת 96'. אנחנו תמיד בקשר. מעניין לפגוש בדואי המכיר כל­כך לעומק את החברה היהודית, ועדיין הוא בדואי שורשי".

בערוץ הספורט הישראלי הקרינו בשעתו סרט על עיזאת והמכונית המופלאה שלו, "פורד אקסקרג'ן", שבמשך שנה הייתה היחידה מסוגה בישראל והפכה לסמל המסחרי של מדריך הטיולים הבדואי. כלי­ הרכב האדיר הזה מצליח לנוע בדרכים קשות בדרום ובצפון, ואף לשבילים בירדן כבר הגיעו נתיבי התיירות של עיזאת.

על צווארו של עיזאת שוכנות לבטח מבחר אבנים: אבן נגד נחשים, אבן נגד צהבת, אבן נגד עין הרע ואבן נגד שדים. הוא אוהב לטייל ברחבי הארץ, שאותה הוא מגדיר: "זבת חלב ודבש וצרות".

כמי שגדל קרוב אל האדמה, הוא גם בקיא מאוד בצמחיית הנגב ואוהב לבשל על בסיס הצמחים המדבריים. הוא קוטף עלים וזרעים של צמח השומר ומתחיל לבשל דבש בדואי: עיזאת מרתיח מים, חצי כוס סוכר וענפי שומר, והתוצאה אכן טעימה במיוחד ומתוקה כדבש.

מכאן עוברים לעלים והזרעים של השומר המשמשים גם להכנת תה טעים. הצמח עוזר נגד כאבי ראש ובעיות של גאזים". ממשיכים להתקדם. לצד הכביש עיזאת עוצר וקוטף את הצמח מלוח­ קיפח. מעלי הצמח המצוי הזה מטגנים צ'יפס בדואי טעים ועדין. מעלי הקזוח, צמח אחר, מכין עיזת את מרק בטעם סלרי, ויש עוד".

בשנת 1988 הוא הקים בשפיים, אוהל בדואי והחל להדריך ישראלים ותיירים. תוך כדי כך הספיק ללמוד בבית­הספר לתיירות של אוניברסיטת תל­אביב וקיבל תואר מורה דרך. סיפר עיזאת: "אז נודע לי, לתדהמתי, שאני מורה הדרך הבדואי הראשון בישראל. באותה שנה פנו אלי ממכון הייצוא הישראלי, וביקשו, שאקים אוהל בדואי ברשת 'ג'ורדן מרש' בבוסטון.

זה היה יריד יוצא דופן, והבאתי לארצות ­הברית מסורת בדואית", אשר למצב העיירות והפזורה קובע עיזאת כי הבדואים עצמם צריכים להחליט מה הם רוצים, מה מתאים לאורח החיים שלהם, ולא שהממשלה תחליט מה טוב עבורם.

גם בעיית הקרקעות לא נפתרה, ויש לפתור אותה מהר באמצעות פיצוי הולם. עבודתו רבת השנים עם היהודים ועם הבדואים בארץ ובנגב הפכה אותו למתמצא ומבין בעמדת כל צד בסכסוך והוא בעד פתרון בהדברות ולא בהריסה וגירוש.