זאב רווח הוא שחקן, מפיק, תסריטאי, קומיקאי ובמאי קולנוע מוערך. הוא זכה בשלושה פרסי אופיר - שניים כשחקן הראשי הטוב ביותר ואחד על מפעל חיים. הוא שיחק, עד היום, ביותר מ-40 סרטי קולנוע (שאת חלקם הפיק וביים), ובולט במיוחד במה שמכונה "סרטי בורקס".
במשך עשרות שנים רווח מעלה חיוך על שפתיהם של מאות אלפי הצופים בו - אם בתיאטרון, אם בטלוויזיה ואם בקולנוע. חותמו האמנותי טבוע בחיי התרבות של מדינת ישראל לדורותיה. הוא אחד האמנים המזוהים ביותר עם מהות הישראליות, הווייתה וההווי שלה.
עם הכרזתה של השרה
מירי רגב על בחירה בזאב רווח להדליק משואה ביום העצמאות ה- 70, החלו להישמע, כצפוי, צקצוקיהן של התובעות הצדקניות, לא לאשר לו להימנות עם המדליקים בגלל שנחשד, בשעתו, בהטרדה מינית. תגובתו של רווח לבחירה בו ממצה את ההצדקה לכך: "אל"ף, זה כבוד גדול. בי"ת, זה הכרה ב-50 שנות עבודה בלשמח אנשים. גימ"ל, אני מודה לאלוהים שזיכני ברגע המכובד והיפה הזה. אני מאחל לעצמי שימשיכו הכוחות שלי לשמח את העם הנפלא הזה".
לפני 12 שנה הוגשו נגד רווח שתי תלונות למשטרה בטענה שהטריד מינית וביצע מעשים מגונים בשתי שחקניות ששיחקו לצידו. הוא כלל לא הועמד לדין.
בית המשפט הוא המקום היחיד שאמורות להתברר בו חשדות. פסיקתו - לכאן או לכאן - היא הקובעת. אם חייהם של מי שתיקים שנפתחו נגדם בקול תרועה רמה ונסגרו בקול ענות חלושה ייהרסו, ועימם גם חיי משפחותיהם, אנחנו נחיה בחברה שבה אנשים חפים מפשע ימשיכו להירדף ולהיות מוחרמים, מנודים ומוקצים עד סוף ימיהם, מוכתמים לעד בקלון שלא הוכח, נרדפים לנצח על-ידי רוחות ושדים של סיוטים.
תיק סגור הוא תיק סגור.
גם אם רווח חצה את הרף המוסרי ועשה מעשים שלא היו צריכים להיעשות; גם אם שגה בפירושו את נוכחותן של נשים במחיצתו כהיתר לגעת בהן אף שלא קיבל היתר ואף לא נרמז שזה רצונן - מכאן ועד להחרמתו ישנו מרחק גדול מאוד.
גם אם מקובלת ההנחה, כי מן הראוי שכל אדם יישפט על-פי מעשיו - במשפט הזה הוא יצא זכאי (אף שלא בהכרח זך וצח כשלג). חשוב שרווח יבין שיש מעשים שלא ייעשו וגם שעובדת היותו אמן מפורסם ומוערך (ואולי דווקא וביתר שאת משום היותו כזה) לא מניחה לו שום הנחה, אינה מהווה נסיבה מקלה ואין בה כדי לזכות אותו בזכות-יתר. בה במידה - אין סיבה להחמיר עימו מעבר לחומרת הדין.
אי ההלימה בין הישגיו המוכחים של האמן לבין הרחקת הלכת המקופלת במחאה, שמובעת בעיקר ברשת החברתית, מלובה על-ידי קומץ. קימתן של נשים שהתלוננו בשעתו נגד רווח על הטרדה ביום שבו בישרה רגב על הבחירה בו להיות אחד ממדליקי המשואות ביום העצמאות, אולי בניסיון נואש, פאתטי, לעורר הד מקולן שגווע, אולי כדי לגייס חמלה מאוחרת ואולי כדי וליצור אווירה של דה-לגיטימציה של הבחירה בו, היא מעשה מקומם ומכעיס. זאב רווח ראוי להדליק משואה בזכות ובחסד (החסד האלוהי של כשרונו) ללא רעש הרקע הזה.
תעלה המשואה.
השילוב האפרו-אמריקני-מוסלמי והאנטישמי מעמיק את אחיזתו והשתלטותו
