קולה של הבובה נדם

האמנית סופי ליבו ובז'יניאק, שיצירותיה מוכרות בישראל ובפולין, נפטרה לפני כשבועיים בתל אביב.

סופי השאירה אחריה אוסף של מאות בובות, העשויות בשילוב טכניקות של עץ, בד ומתכת, תוך יצירת דמויות ססגוניות בנושאי התנ"ך, שואה, עלייה ואגדות ילדים. יצירותיה בתחום השואה נתרמו למוזאון "יד ושם" ויצירה אחרת שלה נתרמה לקיבוץ לוחמי הגטאות. אוהבי אמנות, אספני בובות ומבקרים בעשרות תערוכותיה ברחבי הארץ, התבשרו בצער על פטירתה.

סופי נולדה ב-1935 בווילנה, פולין של אז. יואל אופק, בנה של האמנית, סיפר אתמול כי עם הכיבוש הגרמני, לקחה האומנת הנוצריה יאדביגה-יאדז'ה מרקובסקה את סופי למספר מקומות מסתור, אך יהדותה של סופי נחשפה. היא הוצאה מהגטו, והוסתרה שוב אצל מסתירתה האחרונה, גברת דה סאו, שלימים הוכרה כחסידת אומות העולם.

הוריה, ורה ואלכסנדר, ואחותה הגדולה, לובה, שרדו במסתור במנזר. בתום המלחמה התאחדה סופי עם משפחתה. למרבה הפרדוקס, הוריה ואחותה של סופי הוסתרו במסתור במנזר, ששימש גם מטה של הגסטאפו. יחד איתם הוסתרו תשעה יהודים במשך שנה וחצי. מזלה של סבתה של סופי, רוזה שאבד גברונסקי, שהייתה מנהלת בית היתומים וחברה ביודנראט של גטו וילנה, לא שפר עליה. כאשר נודע לה שהגטו עומד בפני השמדה, במקום להימלט, הלכה אל מותה עם הילדים שאותם סירבה לזנוח.

לאחר המלחמה נישאה סופי למהנדס יאצק ובז'יניאק, נוצרי שהלך שבי אחריה כאשר עלתה לישראל בשנת 1958. לסופי נולדו שני ילדים. בסוף שנות ה-90 של המאה הקודמת, משכו שורשיה הפולניים של סופי את תשומת ליבה של הטלוויזיה הפולנית, שהפיקה ושידרה סרט תיעודי על חייה הרב גוניים. הסרט זכה במקום השני בפסטיבל פולני לסרטים דוקומנטריים, אבל בזה לא תם הקשר של סופי לעולם הקולנוע. בפולין הייתה סופי חברתו של הבמאי (אז בראשית דרכו) רומן פולנסקי. כך קרה שהיא השתתפה בסרטו הקצר הראשון - "שלושה אנשים וארון".

חימר שרוף

במקצועה הייתה סופי מהנדסת בניין, אך נטייתה לאמנות התגלתה כאשר החלה לתפור בובות עבור ילדיה. עם השנים התחביב הפך למקצוע וב-1971 התקיימה תערוכתה הראשונה ב"בית האישה" על-שם מניה ביאליק בתל אביב. עם השנים קיימה עשרות תערוכות במקומות שונים, ביניהם, בית ציוני אמריקה ובית התנ"ך, וב-1982 אף הציגה ברבים מיישובי הגליל משום שביקשה לשמח את ילדי הגליל בעקבות המלחמה. עד לרגעיה האחרונים ביקשה סופי למצוא בית הולם לכל הבובות שיצרה, כדי שימשיכו לדבר גם לאחר לכתה על רגשות אושר ועל רגשות עצב. כמעט עד יומה האחרון היא הקפידה להציג מיצירותיה בתערוכות.

בערוב ימיה התמחתה סופי ביצירת פסלי מסכות מחימר שרוף. על-אף ילדותה הקשה והתמודדות עם בריאות לקויה, לא איבדה מעולם את שמחת החיים והעידה על עצמה כעל "אופטימית נצחית".

בנה של סופי, יואל אופק, מרצה לאנגלית, אמר אתמול: "פטירתה של אמי היא אבידה שבעקבותיה יש צער גדול. עם זאת, אני מרגיש שזכיתי להיות בן של דמות כה מיוחדת, שהיא חלשה וחזקה כאחד. בזכותה הגעתי למה שאני כיום. חייתי במחיצת אימא אמנית, אישה יפה וילדה קטנה באותה נשימה. בזכותה נחשפתי לעולם האמנות, לביקורים איתה בתערוכות בארץ ובעולם, ולצפייה אינסופית במופעי תיאטרון, שהיא כה אהבה. אין לי ספק שבזכותה סיימתי את לימודי התואר השני באמנות התיאטרון. היא לא איתי פיזית, אבל היא תלווה אותי כל חיי".