זה לא היה קל למתפקדי מפלגת העבודה לבחור בעמיר פרץ לראשות המפלגה. הם עשו זאת בשל יצר ההישרדות. בחושיהם, שבמצבה הנוכחי של מפלגת העבודה לא אמורים להיות מחודדים מדי, הם הבינו שרק פרץ באמת מציג לבוחרים אג'נדה חדשה שיכולה להוות קונטרה לליכוד, למפלגת א.א.א או לכל מפלגה אחרת ששרון יעמוד בראשה.
אמנם אי אפשר לקחת מפרץ את ההישג האישי העצום, בהיותו היו"ר הראשון של מפלגת העבודה שהוא יוצא עדות המזרח (מעניין איך שלמה בן עמי מרגיש עם זה), אך ההישג האמיתי שלו נעוץ בעובדה שלאחר למעלה מ-50 שנה בהן הממד הדומיננטי והיחידי כמעט בהצבעת הבוחרים היה הממד הביטחוני, הפוקוס יוכל לעבור לנושאים חברתיים-כלכליים. בחירתו של פרץ נותנת אפשרות שסוף סוף תהיה כאן מפלגת שמאל אמיתית, סוציאליסטית מבחינה חברתית וכלכלית, כפי שמקובל באירופה. ועוד מפלגת שמאל שהיא גם בעלת סיכויים, תיאורטיים, להיות מפלגת שלטון.
אך גם אם פרץ לא ייבחר לראשות הממשלה, אין ספק שעצם בחירתו לראשות העבודה ישנה את השיח הציבורי- פוליטי. עצם הפיכת הנושא החברתי לדגל מוביל, לנושא שהוא ראוי מספיק על-מנת להתרכז בו במערכת הבחירות, תקרב אותנו, ולו צעד קטן, להפיכתנו, ביום מן הימים, למדינה שפויה קצת יותר.
תוצר לוואי מבורך נוסף של שינוי השיח הציבורי יכול להיות בכך שגם תופעת הגנרלים שאצים-רצים לפוליטיקה, תתעדן במידה משמעותית. נבין לפתע שישנם עוד ערכים חשובים, מלבד צבא וביטחון.
ולסיום, אי אפשר בלי מילה על פרס. האמת היא שבכל הנוגע לאיש הזה נדמה לפעמים שהמילים פשוט נגמרו. האיש, שהוא עסקן פוליטי גדול כמעט כפי שהוא מדינאי גדול, צריך להבין שזהו, זה נגמר. הפעם אין מנוס מכך. האיש שנמצא בפוליטיקה כבר חצי מאה, שתרם תרומה שלא תסולא בפז למדינת ישראל - ולכך יסכימו אפילו מתנגדיו, האישיים והאידיאולוגיים - חייב לפנות הפעם את הזירה. האיש שלא הצליח להיבחר מעולם לראשות הממשלה - למרות שניסה שוב ושוב (הפעם היחידה שכיהן כראש ממשלה לאחר בחירות היה ב-88', ברוטציה עם יצחק שמיר), מי שהפסיד, שוב כנגד כל הסיכויים, גם למשה קצב בקרב על נשיאות המדינה, צריך להבין שהפעם כבר לא יוכל לשאול: "אני לוזר?"
