משבר האמונה

אחת השאלות הבוערות ביותר, בעקבות השואה, הנה איפה היה אלוהים, ולמה התיר לעול̤ל זאת לעמו?

אין לי תשובה, ואיני מתיימר להיות רואה-החשבון של הקב"ה, אך מאז נערותי אני מתעניין בסוגיה, וקראתי לא-מעט עליה. ספרה של לילך דוברובנסקי רגב הגיע אליי קצת לפני הפסח, וקראתיו עד יום השואה. ספרה, המבוסס על עבודתה לתואר שני בספרות עברית באוניברסיטת בר-אילן, עוסק במשורר יעקב ברזילי, ידידי, ניצול מחנה ברגן-בלזן, שיצירתו עוסקת הרבה בשואה. אני קורא את ברזילי כעשר שנים, וכל אחד משירי השואה שלו מכה אותי מחדש בתדהמה, כיוון שהוא מתאר בעוצמה רבה ובדרך ייחודית את מה שעבר עליו ועל משפחתו (אביו, אמו ואחותו, הצעירה ממנו) בימי האופל והאבדון.

דוברובנסקי רגב מנתחת בפירוט את סגנונו הספרותי של ברזילי,¹ אך אותי עניינה במיוחד התמודדותו עם משבר האמונה בעקבות השואה. ברזילי נולד למשפחה דתית במארס 1933 בעיר דֶברֶצֶן בהונגריה כפּאל אייזנר². בעקבות השואה הפך לחילוני, למרות שהוא ממשיך להתמודד עם מקום האל באותם הימים.

ברזילי פרסם שלושה-עשר ספרים, שלא כולם עוסקים בשואה. בהרבה משיריו הוא פונה לאל, ופנייתו ״רווּיה כעס וכאב גדול״ הוא ״מאוכזב מאלוהים שלא עזר ... ולא הציל את בני עמו מן התופת. הכאב והאכזבה כל כך עמוקים מפני שהם נובעים מאמונה עמוקה, שהייתה בלבו של ילד קטן, שגדל וחונך בבית יהודי מאמין״³.

ברזילי פרסם רומן אחד, 'עד נר ראשון של בוקר' (1997), המשקף גם כן את יחסו לאל - דרך עיניו של המספר, ילד קטן שעבר את השואה. ברומן ״עוברת שאלת הצדק האלוהי כחוט השני בין הדמויות״. בתחילת הרומן מתואר ליל הסדר לאחר שהנאצים נכנסו להונגריה. בדרך לבית-הכנסת שואלת אחות המספר את אביה: ״... אבא, למה אין כוכבים בשמיים? ולמה יש לנו כוכבים על הבגדים?...

אבא לא התבלבל.

ילדתי, כשמתחוללת בשמיים סערה והכוכבים לא נראים, אלוהים ממשיך לאהוב אותנו. הוא מוריד את הכוכבים מלמעלה ושם אותם על הבגדים שלנו, סמוך ללב. כדי שישמרו עלינו מקרוב״⁴.

בשירת ברזילי יש ביקורת קשה על התנהלות העולם, על חוסר הצדק, על כך שאלוהים לא עמד על המשמר כראוי, תוך הבעת כאב⁵. מול הביקורת על האל מוצגת בשירת ברזילי דמותה המופתית של אמו, שהצילה את חייו ואת חיי אחותו, ולבסוף עלתה ארצה. ״לפני יובל שנים / כשכל הרכבות / נסעו בכיוון אחד, / אימא הכירה לי / את אלוהים, / שנסע ברכבת / שלנו״. //⁶ מחד-גיסא, מסבירה אמו את הצלתם בנס אלוהי, ומאידך-גיסא ניצלה משפחתו (פרט לאביו, שלא שרד את התנאים הקשים בברגן-בלזן) הודות לסגולותיה של אמו. והדבר מועצם בשירו, ״מי כמוה באלים״: ״אחותי / ואני / נבחרנו פעמיים: / אימא בחרה בנו / מכל הילדים. / אלוהים בחר בנו מכל העמים. // ב-1944 / אלוהים לקח אותנו לברגן-בלזן / ואמא, הוציאה אותנו מברגן-בלזן. / תודה לאל״. //⁷

הצלה נִסית

כילד שגדל בשואה, האמין ברזילי בהשגחת הבורא, אך כבוגר הוא סבור שאלוהים ״בגד בבנו״, ולא עמד בהבטחתו. המשורר כמ̤ה למצוא הסבר אלוהי למה שאיתרע בשואה⁸. לעומת זאת, בסיפור עד נר ראשון של בוקר, הוא מספר, שאלוהים בחר לו עם נבחר אחר⁹.

כמו לאחרים, אין לברזילי תשובה מדוע הושמד שליש מעמנו, אך הוא סבור שיש אלוהים, עולם כמנהגו נוהג, ונסתרות דרכי האל. ״אלוהים לא ימליח את מי הנהר המתוקים״, הוא קובע¹⁰.

ברזילי קורא תיגר על האל, שלכאורה היה צריך להיות בצדו, כאלוהי צדק, ולא עשה דבר להושיע את עמו. יתר על כן, הוא סבור, שהאל לא היה יכול לעשות דבר מול מכונת ההשמדה הנאצית¹¹. ויש לו אמירה קשה וחותכת: עם השמדת היהודים, מאמיני האל, תמות האמונה באל, או תפחת, ואחריהם לא יישארו מאמינים באל¹².

עם זאת, יש יסוד נסי בהצלת ברזילי ומשפחתו: משפחת אייזנר נשלחה בטעות ברכבת לאוסטריה ולא לאושוויץ.

מוכן לסלוח

כיוון שאין למשורר הסבר למה שאיתרע, הוא מורד באלוהים ומפנה לו עורף, אך אינו מצליח לנתק את זיקתו אליו¹³.

״על נשמת ילד יהודי, גם אלוהים הוא אדיש״, הטיח בשירו, ״בלילות ברגן-בלזן 1944״. בשירו, ״לא לעולם חוסן״, הוא טוען, שלפי סקרים יש לאופוזיציה לאל שישה מיליון העשויים להחליף שלטון בשמיים. ב״תהיות״ הוא פקפק ביכולת האל להשיב על שאלותיו, ותהה האם
שגה האל בשיקול-דעתו ¹⁴. לעומת זאת, ב"בין כסה לעשור״ הוא מוכן לסלוח לאלוהים אם יקבל אחריות וייתן סיבה טובה לסבל העם היהודי ולסבלו הפרטי. אך אינו מוכן לחזור בתשובה, למרות שאינו מבטל את קיום האל¹⁵.

לדברי דוברובנסקי רגב, בספרו האחרון, שיצא לאור אשתקד, התרכך יחסו של ברזילי לאלוהים, והוא נכון לסלוח לו¹⁶.