״מחנות ההשמדה (המוות) הפולניים״. כותרת זו הופיעה כשלוש מאות פעמים בשנה האחרונה, כך לפי הקונסול הכללי הפולני בלוס אנג׳לס, ירוזלו וושינקי. מסתבר שמישהו טרח ודאג לספור את כל אותן הפעמים.
הקונכ״ל הפולני גם יודע לספר על
גולדה מאיר והקשר שלה עם פולין, כמו גם על
מנחם בגין וכ-300 חיילים יהודים בצבאו של הגנרל (הפולני) אנדרס ש״לקחו חופשת העדרות״ עת היותם בפלשתין ולא חזרו אף פעם לשירות (הקונכ״ל תאר ״עריקה״ במילים יפות יותר, אך הכוונה הייתה ברורה, ואני הפנתי מיד את השיחה לצבאו של הגנרל אנדרס, שסבי היה חלק ממנו ובסיום מלחמת העולם השנייה מצא את עצמו באיטליה, כשלפולין לא ניתן היה לחזור, וכך הוא היגר לאמריקה, שם חי אחיו במנהטן).
אך לא רק על דמויות היסטוריות מדבר הקונכ״ל. הוא מזכיר את
יאיר לפיד והציוצים שלו לגבי השואה והחוק הפולני, שגרמו למהומה, הטיחו ביקורת ונראה שגרמו למורת רוח רבה בקרב הפולנים.
הקונכ״ל הפולני לא רק יודע את הנושא על בוריו, יותר מאשר ישראלים ויהודים רבים, הוא גם מקפיד להופיע לאירועים לזכר השואה, כך לדוגמה באירוע המסורתי בפארק פן פסיפיק בלוס אנג׳לס, שהוא האירוע הראשי מזה כמה עשורים, שם הוא היה בין תריסר מעמיתיו, הדיפלומטים הבכירים בחוף המערבי.
אין זה דבר של מה בכך. חבר הדיפלומטים (בעיקר, אך לא רק) הארופאים מתייחס לשואה ברצינות רבה הרבה יותר מאשר הקהילה שלנו. כך בארץ (השגרירים הארופאים עוסקים במהות, בעוד ועדות הכנסת ונציגי המשרדים הממשלתיים עסוקים בהטלת אחריות על אחרים וטפיחה עצמית על השכם על עבודה נהדרת שהם עושים), ונראה שכך גם כאן.
בקרב הקהילה הישראלית והיהודית שמעתי לאחרונה שלל תרוצים: ״לא ידענו״, ״לא פרסמו זאת מספיק״ וכדומה, קרי מישהו אחר אשם באוזלת יד או חוסר מעשה, רק הם שהדירו רגליהם בסדר. ובקרב הנוער, שם מתברר לפי ״מחקר״ או ״סקר״ (מגמתי ככל שתהיה מטרתו) שפורסם בהרחבה לאחרונה, רבים מדי לא יודעים דבר על השואה.
המעניין היה שהקונכ״ל הפולני התפנה ללא כל הודעה מוקדמת לשיחה בנושא, וללא כל הכנה הוא שלף נתונים והיה בקיא לחלוטין בחומר. ״זה תפקידי לדבר עם אנשים, ואני לא מהביישנים״, הוא פתח ואמר. ״זה תפקידי״. גישה כה מרעננת. ללא כל התניות, לוחות זמנים עמוסים לעייפה משך החודשים הבאים (שמסרם פשוט: ״אין לי זמן לכך וגם לא אליך״), הוא פשוט התרכז בנושא והסביר שכדאי לחכות עד החלטת הערכאות המשפטיות האם החוק עומד בקנה מידה עם ״חופש הדיבור״ (שכן חוק דומה ב-2006 נשלל או נמחק על בסיס זה).
ניצולי השואה שאינם חיים בארץ
בטור שלי ״אל נא תאמר הנה דרכי האחרונה״, התמקדתי בקורה בלוס אנג׳לס והעלתי את השאלות הבאות:
מה עושים למען ניצולי השואה? האם מתייחסים להם ולצרכים הייחודיים שלהם? האם יודעים כמה מהם עדיין בחיים? האם שומרים על קשר? האם יש מישהו מבין עשרות העובדים בקונסוליה הממונה על קשר כזה? האם זה בכלל על סדר העדיפויות? למי זה חשוב? האם ראוי שיהיה זה חשוב? ישראלים שהם ניצולי שואה שאינם חיים בארץ אינם זכאים להטבות שניצולים אחרים בארץ זכאים להן. אולי לא סבלו, אולי לא עברו את אותן התלאות ואת אותה תופת. אולי אינם סובלים עד עצם היום הזה מכאובים ומחלואים וחוסר שינה וסיוטים. אשמתם החדשה: אינם גרים בארץ. בארץ, התרגלנו לדיבורים על ״דור שהולך ונעלם ועוד מעט לא יהיה״, אך היה זה רק לפני שנה או שנתיים כשהמדינה כולה נחרדה עד עמקי נשמתה כש״התגלה״ שרבים, רבים מדי מקרב הניצולים גרים מתחת לקו העוני והם נזקקים בסוף ימיהם בצורה המביישת את מדינתם.
הזעזוע היה כה עמוק, והבושה כה חריפה, שכולם - והפוליטיקאים בראשם - רצו-אצו-מיהרו לעשות מעשה שעיקרו פרסום ויקר ויח"צנות, ותוכנו ריק, חסר.
עד היום, הרב יחיאל אקשטיין מגייס עשרות מיליונים מדי שנה מנוצרים מאמינים כתוצאה מהתמונות והסיפורים קורעי הלב שהוא שולח באופן קבוע על ניצולים עניים, רעבים לפת לחם, קופאים בקור וסובלים ממחסור מחפיר. מה יקרה כשלא יהיו יותר ניצולים? האם יימשכו האימיילים והפניות הבלתי פוסקים לעזרה? מי יהיה ״מסמר הארועים״ החדש שיחליף את ניצולי השואה?
אך ניצולים עדיין יש, ואולי מן הראוי למדינת ישראל לדאוג להם, בין אם הם חיים בארץ ובין אם בחו״ל. האם האחריות שונה, ואולי בטלה ומבוטלת? ברור שבעיני מדינת ישראל, ניצולי שואה שאינם חיים בארץ אינם באחריותה. ואם יעז מי מהם לחשוב על הגעה לארץ, הרי שהם בגיל כה מתקדם, שכבר נאמר ש״מדינת ישראל לא תתמוך באנשים שמגיעים רק כשנוח להם, ברגע האחרון לחייהם, כשהם נזקקים והנטל יעבור למדינת ישראל, המדינה היהודית היחידה בעולם״!
למי שמופתע, אין חדש תחת השמש. בביקור בכנסת, אמר אחד היועצים הבכירים שיצא באותו רגע מפגישה עם יולי אדלשטיין, יו״ר הכנסת, שצריך למנוע זכויות יתר מתושבים חוזרים ושתקופת המתנה של חצי שנה לביטוח רפואי היא ראויה ביותר, כמו גם הכופר המתבקש אם רוצים להמיר תקופה זו. הדבר נאמר לגבי ישראלים יורדים שרוצים, לאו-דווקא בסוף ימיהם, לחזור לארץ מכורתם.
אם כך לגבי ישראלים ״רגילים״, על אחת כמה וכמה על ניצולי השואה, שוודאי יהיו נטל כביר על המדינה הקטנה - מעצמה אדירה. מדוע שישאו בארץ בנטל? ימותו אלו, ויבואו שלום ומנוחה לישראל. שכחו שחלק מאותם ניצולים, אודים מוצלים מאש התופת, הגיעו ארצה טרם ומיד עם קום המדינה, הם נשלחו להלחם. בליל שפות, אך רצון עז להשרד, פעם נוספת, אך הפעם בארצם הם.
גם עשור אחר כך (כתיבת שורות אלו כשהמדינה חוגגת 70 לעצמאותה), באפריל, 1958, מסמך סודי ביותר על-ידי שרת החוץ גולדה מאיר לשגריר ישראל בפולין כתריאל כץ מדווח ש״בוועדת התאום הועלתה הצעה לומר לממשלת פולין שברצוננו להנהיג סלקציה בעליה, שכן לא נוכל להוסיף לקבל חולים ונכים״. כך היה שיתוף הפעולה בין הממשלה והסוכנות, ושישה עשורים אחר כך, האם השתנו פני הדברים? בעיה שרחוקה מהעין רחוקה מהלב, ימותו להם ניצולי השואה בגולה ולאיש לא אכפת, העיקר שיעלמו כבר.
[
עיתון הארץ, מאמר מהתשעה בדצמבר, 2009]
מחנות המוות ״ב״פולין או מחנות המוות ״ה״פולנים
הפולנים לא אהבו אותנו וגם אינם אוהבים אותנו היום. ההבדל הוא שאחרי שפולין התרוקנה מיהודים ועברו מספר עשורים, פולין הבינה שניתן להפיק כסף רב מהיהודים. כיצד? ישראלים ממולחים היגרו ועוסקים בסחר, בבניה, בנכסים, בהשקעות ובכל דבר שמכניס להם כסף רב. מצעד החיים הוא העסק התיירותי המניב ביותר (חדרי מלון, ארוחות, הסעות, קניות, מזכרות, ...), בסכומים של שמונה ותשע ספרות שנתיות לכלכלה הפולנית. ומה רע באירועים כמו פסטיבלים וכדומה החוגגים את ההיסטוריה של היהודים בפולין, המטבח היהודי, התאטרון היהודי, וכו׳ וכו׳? חוגגים עבר מרשים, נהנים, אך הנה, פולין בשנית מתמלאת ביהודים (ישראלים), וזה כבר לא כל כך טוב, כי האהבה היא של דבר ערטילאי, וכשהוא הופך למוחשי, האהבה מתפוגגת ומתחלפת בשנאה אמיתית, שכן הדבר המוחשי מפריע, ניצב לו מול העינים ומוטב שלא יהיה שם.
האם הפולנים שונים מאחיהם הארופאים? נזכור שבמלחמת העולם השנייה, האוקראינים היו גרועים לא פחות וכדומה הרבה יותר מהפולנים, וניתן לעבור מדינה מדינה, מי רצה בנו? מי היה מוכן לסבול מעצם קיום היהודים בקרבם? מי לא השתתף בשמחה ברצח והתעללות ביהודים? מי היה גרוע יותר בכל הזוועות שהם ביצעו ביהודים?
כך חוזרים אנו לפולין של היום, לממסד המיוצג על-ידי הדיפלומט הבכיר ביותר בחוף המערבי, וקצפם שיצא על האמירה ״מחנות המוות הפולנים!״ ״אפילו הנשיא אובמה השתמש בכינוי זה״, טען הקונכ״ל, ואני התעלמתי מנשיא ארה״ב לשעבר, שידיד של היהודים ושל ישראל הוא אינו, ועניתי שבישראל לא מתייחסים לאושוויץ כמחנה השמדה פולני.
הגדרות ושימוש בלשון הם דברים חשובים לאין ערוך. לדוגמה, בישראל אנחנו משתמשים במונח ״התנחלויות״ ביחס ליישובים יהודים ברחבי יהודה ושומרון. המקור היה ב״יישוב האדמה״ ובנייתה, אך היום הקונוטציה היא של התנחלות בשטח שאינו שייך לנו, שטח שכבשנו, ולכן עצם המעשה וכך גם עצם המילה שליליים ודוחים ביותר.
דוגמה נוספת: השנה אנחנו חוגגים את יום ההולדת השבעים של המדינה המודרנית, ואנשים תוהים כל הזמן מדוע אני מדגיש ״המדינה המודרנית״. התשובה פשוטה: ״מדינת ישראל לא החלה להתקיים יש מאין לפני שבעים שנה. היא קיימת מזה 3,070 שנים, ארץ עתיקה-חדשה״. מי שלא מקפיד על כך מוצא עצמו עד מהרה בברוך: ״גזלתם את המדינה שכן העולם לא הרגיש בנוח בשל השואה. המדינה לא הייתה ואינה שלכם. כבשתם. התנחלתם. גנבתם. אירזו את המזוודות והפקלאות וחיזרו לארצות מוצאכם - פולין וגרמניה, רוסיה (בסיביר נעים מאד, ביחוד בחורף המתמשך, סבי מת שם במחנה עבודת-כפיה) והונגריה, צ׳כיה ורומניה. אינכם ואף פעם לא הייתם שייכים למזרח התיכון, אתם נטע זר, הגיע זמנכם לעזוב״!
ב-27 בינואר, 2018, יד ושם יצא בהצהרה, כתגובה ל״חוק הפולני״ לגבי השואה: ״אין ספק שהמושג ׳מחנות המוות הפולנים׳ הוא עיוות היסטורי! [סימן הקריאה מופיע במקור] מחנות ההשמדה הוקמו בפולין הכבושה על-ידי הנאצים בכדי לרצוח יהודים במסגרת ה׳פתרון הסופי׳״ ההודעה לתקשורת ממשיכה בהצגת הסכנה הטמונה בחוק הפולני ונגד הגבלות על הצהרות על-ידי חוקרים ואחרים לגבי שיתוף הפעולה והחלק שהפולנים נטלו ישירות ובעקיפין בהקשר לפשעים שבוצעו על אדמתם מהלך השואה שהם, לדברי יד ושם, ״עיוות חמור״. ״יד ושם ימשיך לתמוך במחקר המיועד לחשוף את האמת המורכבת לגבי יחס האוכלוסייה הפולנית ליהודים מהלך השואה״.
אילו רק היינו מקפידים להגיד ״מחנות המוות בפולין״ ויחי ההבדל כולו - מחנות המוות הפולנים או בפולין, הא או בית, הראשון מטעה, השני נכון.
