"בעוד שנה", כך בישרת לאומה בערב יום העצמאות, "אני אהיה ראש הממשלה הבא". אתה? ראש ממשלה?? אני מודה - מינגלת אותי מצחוק.
אחרי שניצחת בפריימריס, כבר לא צחקתי. חסידיו האחרונים עלי אדמות של "שמש העמים" הנמצאים בישראל סיפרו שהם שומעים את משק כנפי ההיסטוריה. אני שמעתי פעמי משיח. עמיר פרץ ראש הממשלה? זה עם השפם? היינו כחולמים. כולנו.
חלקנו חלום בלהות, וחלק מאיתנו חלומות פז. שרי העבודה התעוררו באמצע החלום, מכוסים זיעה קרה, וויקי כנפו ואבו-עראר (הבדואי שחי בקלאנסווה, עם שבע נשותיו ו...63 ילדיו), חלמו על שובן של הקצבאות.
מגיע לך פירגון. רק בזכותך, עמיר פרץ, קראנו את הידיעה שחמי פרס מתכוון להמליץ לאבא שלו "לעשות צעד דראסטי". למרות שאין כאן "הודעת פרישה", הידיעה הזו הטעינה אותנו באופטימיות ואנרגיות חדשות. חתן פרס נובל לאבסורד, שהוכיח לכל העולם שיש דבר כזה "שלום הורג", או-טו-טו עומד לפרוש.
האיש שהחזיר אותך למפלגה וייעד לך תפקיד של נחש קוברה הודי, התכוון שתרקוד לצלילי החליל שלו ותעקוץ את מי שיצווה אותך. אלא שאתה עקצת אותו. כמות הארס שדחסת למנהיגותו לא תאפשר לו להמשיך. לחברים שלו הוא מספר שבחיים הוא לא האמין שדווקא הקוברה הקטן משדרות, הביא לו אותה בעקיצת המאה.
יש משהו דוחה באנשים שלא מבינים רמזים. הפסד רדף הפסד, תבוסה אחרי תבוסה, והוא נשאר. "אני עבד של השלום", כך נהג להסביר את תאוותו האינסופית לשררה. בערוץ 10 ליגלג על אלה שניצחו אותו: "איפה אני ואיפה הם", שאל, והמשיך: "אני היחידי שהרווחתי מהפסדים". גם אם לא תאהב את התודה הזו, החבר עמיר פרץ, על הסיכוי שהוא יניח לנו לנפשנו ויפרוש, מגיעה לך תודה ענקית.
שלא תטעה: אתה עכשיו מנהיג של מפלגה רופסת, שבכיריה מכורים לעצמות ששרון זרק לעברם. "עוד לא ראיתי מעולם", אמר יוסי שריד, "מפלגה שפיתחה אוריינטציה של זנב". אפילו שיגבו אותך, הם לא ממש מפרגנים לך ורוצים לצאת מהממשלה. אתה עוד תשמע מהם תלונות בנוסח: "זכרנו את האבטיחים והבורקסים, אשר אכלנו על שולחנו של שרון. מי ייתננו ונשובה השולחנה".
אלה שראו את הראיון שנתת לשלי יחימוביץ' ("פגוש את העיתונות", 12.11.05), חשו בלהט שלך לשנות את סדר היום הציבורי במדינת ישראל: לא עוד אג'נדה מדינית. בהנהגתך, ממשלת ישראל תיתן את דעתה ברצינות למצוקותיהם של החלשים.
תקשיב טוב, אדון פרץ. כדי להיבחר לראשות הממשלה אתה מוכרח לשקר. שרון עשה מהשקרנות שלו קריירה לא רעה בכלל. אם ברק הבטיח לגאול את הזקנה מהפרוזדור בבית החולים בנהריה, אתה תבטיח לבעלה בן ה-90 שתחזיר לו את אונו. תשקר על ימין ועל שמאל. תפזר הבטחות, כמו שנמפומנית מפזרת את עצמה לדעת. מה שחשוב, זה לנצח.
היה ותיבחר, מבחינתך, אתה מקבל מדינה במצב אידיאלי. אחרי שרון מותר לך להשליך לפח את המצע עליו נבחרת. מרחב התמרון שלך בלתי מוגבל. מותר לך לרמוס עקרונות דמוקרטיים להתכחש להחלטות רוב, לזרוק שרים שלא קופצים לדום, כל פעם שאתה נוגע בשפם.
לחילופין, מותר לך להציע ג'ובים לכל מי שמתחייב לתמוך בך. אתה תהיה כל כך חזק, שתוכל למנות את הסוס שלך לקונסול בלוס אנג'לס. ולאלה שיביעו תמיהה תגיד שהסוס שלך יעשה פחות בושות ממוטי רייף. זכור! הפוליטיקה הישראלית משופעת ב"גולדפרבים".
ואם תהיה תקלה והמשטרה תחקור, תגיד לחוקריך: "אני לא יודע מכלום, תשאלו את אנשי". הם כמובן יחתמו את פיהם, ופרשניך כבר יגידו בטלוויזיה: "זכות השתיקה היא אחד מאבני היסוד של הדמוקרטיה". אם הטריק הזה הצליח עם ברק ובוז'י הרצוג, עומרי וגלעד שרון, והאלפרונים, זה יעבוד גם איתך ועם אנשיך.
העם בשל לסוג כזה של מנהיגות. כדי להצדיק את הדורסנות שלך, כל שעליך לומר זה שתי מילים: "טובת העם". צמד המילים הזה הופך את כל הרמזורים האדומים - לירוקים. יחצני הדיקטטורה המרושתים באקדמיה יתלהבו: "סוף סוף מנהיג שרואה קדימה. מאסנו במנהיגים עם ראייה מפלגתית צרה", וכו' וכו'. שרון פרץ לך את הדרך, אתה תנוע על מסלול חלק. העם חש בנחת זרועו של הדיקטטור - והתאהב.
פתאום תגלה איזה כיף זה לדרוס. ואם תשמע פה ושם זעקות מאזרחים שהצביעו עבורך, ותשמע נביחות מכלבי השמירה, ותקרא מאמרי מחאה ו/או שטנה נגדך, תרגיע. סלוגן ההרגעה הוא: "מה שרואים מכאן, לא רואים משם". גם זה עובד.
ושתי הערות לסיום: הראשונה, אל תשכח להודות לשני אנשים - לברק שבזכותו זינקת לזירה וזכית, ולשרון שמשאיר לך ארגז כלים של דיקטטור.
והשנייה, השפם. שלא תעז להוריד אותו. הוא מקור הכוח שלך. לשמשון הגיבור היה את השיער, לך יש את השפם. סטאלין לא שעה לתחינתה של זוגתו שהתלוננה שזה דוקר. הדורסנות היא שעניינה אותו, ואת האנרגיות סיפק לו השפם.
