צאו ממעגל "הממחזרים" ו"המאובנים"

בשבועות האחרונים היינו עדים שוב "למחול הממחזרים", שכיום, כ-120 שנה אחרי פרוץ הסכסוך הישראלי-ערבי, אני מעדיף לכנותו "מחול השוטים". במחול זה אין שום חדש. הנוסח, כתמול שלשום: מעורפל, עתיר סיסמאות, כוללני, מנותק מהמציאות העכשווית ונעדר סדר פעולות רציונלי. עיקרו, ככל הנראה, צורך נפשי להתלונן ו"לקטר", להשתחרר במלל מתסכולים פוליטיים ומתחושות של דעיכה במעמד האליטיסטי והחברתי ובהשפעה על "הרחוב". ההפגנות והשיח המתלהם ברשתות החברתיות, מעניקים לפעילי מאבק סרק זה, תחושה מדומה של הצטרפות מופגנת "למדורת השבט".

כל מה שמוצע והוצע לאחרונה ע"י "מצילי המולדת" החדשים-ישנים, נוסה פעמים רבות ובגרסאות שונות במרוצת 120 השנים של המאבק הישראלי-פלשתיני - נוסה וכשל. דבר אחד למזלנו לא נוסה עדיין וצריך להאמין שגם לא ינוסה והוא כניעה טוטלית לגחמות הערביות; הממחזרים קרובים גם לכך. כאשר מתבוננים באירופה המערבית - מקור ההשראה הראשי לקבוצות הממחזרים - ובמהלכים המדרדרים אותה מדחי אל דחי בשנים האחרונות, מותר לקוות שאנו מספיק חזקים לא להיסחף אחריה.

כניעה טוטלית היא מה שהערבים וחוזרים ודורשים גם כיום. לכך הם חותרים בשיטות אלימות ובשיטות פוליטיות, בשיטות כלכליות ובתהליכי שחיקת הלגיטימציה, בכרסום מבית ובלחצים חיצוניים. פעם קוראים לכך "ביטול הנכבה" ופעם "שתי מדינות לשני עמים"; פעם "מצעד השיבה" או "זכות השיבה" ופעם "מדינת כל אזרחיה"; פעם "דמוקרטיה" לפני הכל ופעם "השתלבות במרחב". כך או כך, התשובה לשאלה מה למדנו מ-120 שנות סכסוך, היא תמיד אותה תשובה. חלק מאתנו לא למד דבר וכנראה גם לעולם לא ילמד. למזלנו חלק אחר, שהוא כיום רוב במדינה, למד שאפשר להתקיים ולהתפתח גם ללא הסכמה ערבית, חרף העובדה שזה פחות נוח. תהליכים היסטוריים אין מודדים בשעון עצר. תהליכים אלה הם התפתחויות ארוכות טווח, שמשכן לרוב, ארוך משנות דור. כלומר, השינויים היוצרים תנאים להתגברות על מציאות בלתי-פתירה בדור מסוים, מבשילים רק דור או יותר אחריו. סבלנות היא כורח. היא גם תכונה מזרח תיכונית מובהקת והייתה תמיד אחד העיקרים לו הטיפו מנהיגי ישראל בעידנים בהם נדרש לעם אורך-רוח. קוצר רוח בעיתוי הלא נכון הביא כמעט תמיד למחלוקות עזות מבית ולכישלונות חמורים מול הסביבה, כששני הדברים שלובים זה בזה.

במאבק בין עמים, ניתן להבחין שלושה מצבים שונים מהותית זה מזה: סכסוך טוטאלי, שאינו ניתן לגישור בזמן נתון. עימות חלקי וזמני, שנוח לאחד הצדדים (להערכתו) משום שעצם קיומו משרת מטרה, בדרך כלל מטרה זמנית. עימות להשגת יתרונות מוגבלים, בעיקר חומריים, מתוך ניצול של שעת-כושר. המקרה הישראלי-פלשתיני, בינתיים, מייצג סכסוך טוטאלי. סכסוך טוטאלי הוא גם מתמשך ועוצמתו משתנה על ציר הזמן. מאחר שסכסוך טוטאלי אינו נפסק אלא משנה עוצמות ומגמות, תקופות הרגיעה היחסית בו הן אתנחתות, אותן מנצל כל צד למרוץ חימוש וצבירת יתרונות יחסיים לקראת המשך העימות. הנחת עבודה נכונה למצב כזה היא שהצד החותר להמשך קיום הסכסוך, לא נטש את דרך ההכרעה הכוחנית. בתקופות הרגיעה היחסית, הוא מחפש שעת כושר לפעול וכשימצא אותה - יפעל. ההוויה של מרוצי חימוש וצבירת עוצמה להמשך המאבק, מובנית בדרך החיים של היריב. במצב כזה, התשובה לשאלה: מה, תמיד נחיה על חרבנו? היא: "כן"; כל עוד נמשך מצב זה. חובה עלינו לזכור שלמאבק אלים די ביוזמה של צד אחד ועצם המוכנות והנכונות להמשיך במאבק אלים, עשויה תמיד להתפרץ מהכוח אל הפועל ולהפתיע. משהתפרצה, היא עשויה להסלים במהירות מתוך רצונו של היוזם לנצל הזדמנות-אמיתית או מדומיינת - או מתוך אובדן שליטה על המאורעות.

החלקים בציבור הישראלי שלמדו והפנימו לקחים אלה, מבינים שקוצר-רוח אינו תורם לשינוי המצב הבסיסי, ולעיתים אפילו מחמיר אותו. הקבוצה השנייה, אלה שלא למדו דבר, עדיין סבורים שהמפתח לעתיד מצוי בידיהם ורק בידיהם; הם ששולטים בעניינים ללא מצרים. קבוצה זו נחלקת לשתי תת-קבוצות: זו שיודעת את האמת, אך מנצלת את הפחדים ממלחמה או השאיפות להסדר (שאיפות אמיתיות, גם אם לא מציאותיות) ניצול פוליטי ציני. תת-הקבוצה השנייה טועה באמת ובתמים לחשוב, שהיא מסוגלת בזכות רצונותיה החד-צדדיים, לשכנע את האויב לקבל את עמדותיה וגם לכפות את רצונותיה על קבוצת הרוב של הציבור - זו קבוצת ההזויים הכרוניים.
תת-הקבוצה הראשונה היא המסוכנת יותר, משום שהיא עוסקת בהונאת הציבור. מיצובה הפוליטי נוח. תומכיה משתפים פעולה עם הנהגתה, משום שלהם יעד קבוצתי, מרכזי משותף: חזרה לשלטון. מצד אחד, מובטחת לה תמיכת קבוצת ההזויים הכרוניים בשל אופיה. מצד שני, קיימת תמיד אפשרות שתצליח לסחוף, בשל שינויי קוניוקטורה, את השוליים "החלשים" בקבוצה הראשונה, ולפתות אותם ש...הפעם מדובר בשעת רצון אמיתית.

מאזני-כוחות והשפעות אלה דינמיים ובתנאים מסוימים עשויים להתגבש לכלל מציאות פוליטית, שתתבטא במקרה הקיצוני בשינוי תמהיל הכוחות בכנסת. אירועי הסכמי אוסלו ייצגו תזוזה מסוג זה ואפשרו, אף כי בדוחק רב, את חתימת ההסכמים ההם, שעד מהרה התבררו כמקח טעות. כיום מתנהל מסע שכנוע דומה בשאלת רצועת עזה. אני סבור שלא יחול ברצועה שינוי ממשי כל עוד שולט בה החמאס בגלל אופיו המלחמתי-רצחני והאידיאולוגיה המוסלמית הרדיקלית המנחה אותו. יש במקומותינו מי שסבורים שהבעיה היא תנאי החיים של האוכלוסייה האזרחית ברצועה. שתי עדויות בולטות מרחיקות הערכה זו מעולם המציאות: א. החמאס עדיין זוכה לתמיכה ציבורית רחבה בעזה, חרף התעללותו באזרחים. מבחינת חמאס, שינוי הוא מבוא להתאבדות פוליטית-אידיאולוגית. כל עוד אין האזרחים רואים בחמאס את מקור הבעיה, לא ישנו כלפיו את דעתם ולא ייערכו להתמודד על החלפתו בשלטון בגורם מקומי פרגמטי, שרק הוא יכול להביא שינוי מבלי לכפור בעיקר. ב. באירועי השבועות האחרונים שיזם החמאס, הייתה ההשתתפות הציבורית פחותה מזו שלה ציפה הארגון, אבל נרחבת מספיק בכדי להוציא לפועל את תוכניותיו, חרף הסיכון להיפגע. אותם אנשים שרצו לעבר הגדר מתוך ידיעה שהם עשויים להיפגע, עדיין לא היו מוכנים לעשות מהלך דומה נגד החמאס, במטרה ליטול את גורלם בידם.¹ חרף עובדות אלה, מגזר ההזויים שלנו חזר תוך זמן קצר להפליא לסורו והוא מטיף שוב להקלת התנאים לתושבי עזה, מתוך הנחה תלושה מהמציאות שמהלכים אלה - כאשר חמאס עודנו הגורם הדומיננטי במשוואה - ישנו את האיום הנשקף מעזה. אני, כאמור, כופר מכל וכל בהערכת מצב זו.

בין ישראל לחמאס קיים ניגוד אינטרסים מוחלט וקבוע. תמהיל הוויתורים שיכול לרצות צד אחד איננו בא בחשבון מבחינת הצד השני, ולהפך. כלומר: אנו בסכסוך טוטלי ומפלה בו, כפי שהוסבר לעיל, משמעותה חידלון. חמאס הוא הכוח החזק ברצועה ואם נניח לו לנפשו, הוא יתחזק עוד יותר ושאיפתו לפרוץ את ההסגר לא רק שלא תדעך, אלא תגבר. כל עוד יישאר כוח דומיננטי, נוכל "לקנות" במקרה הטוב שקט חלקי וזמני, אבל לא שינוי מגמה בתהליכים הפנימיים. מצבו של חמאס מול ישראל, הוא כמצבה של ישראל מול העולם הערבי: רק צד אחד יכול לזכות בכל הקופה. הצד האחר נשחק בהתמדה ומאולץ ע"י היריב להמשיך ולהתקיים במצב של סכסוך טוטאלי ומתמשך. חמאס אינו יכול לנצח לבדו את ישראל בשדה הקרב, אבל הוא יכול להפוך לחלק ממערך לחימה רחב הרבה יותר, ואז המאזן הצבאי הכולל נראה אחרת. במסכת כלל האיומים, אסור לישראל להניח למציאות כזו להתהוות או להתקיים.

בעיני תושבי עזה, חמאס מספק כיום, ככל הנראה, את הסיכוי הטוב ביותר למימוש "זכות השיבה". בכדי להדגיש ולחזק השקפה זו, בחר הארגון "בצעדת השיבה" כמוטיב המוביל והמאפיין את אירועי הזמן האחרון. סילוק חמאס ישנה באופן מהותי את משקל התקווה ההזויה הזו של הפלשתינים באשר הם, ובראש וראשונה ברצועה. שינוי כזה יהיה תחילתו של שינוי באופיו הבסיסי של הסכסוך. ם ישתנה הסכסוך מטוטאלי לבעל מטרות מוגבלות, ולו רק מפני שהמטרות המוגבלות הן ברות השגה והטוטלי פירושו כיליון דה-פקטו, נוכל לנוע לעבר מציאות חדשה ויציבה יותר. את הפיתוי הזה יש להציב במסע הסברה רחב ומקיף מול תושבי עזה, במנותק מאיו"ש ומהרשות הפלשתינית.

חולשת ההזויים היא שאינם מחפשים פתרונות פרקטיים. לרוב הם שבויים ברעיונות "נשגבים" שזורים באידאות אוטופיות והם מבקשים להשיגם רק מפני שהם "יפים" או "נכונים". אולם יפים ונכונים הם תיאורים ערכיים ובעולם הנרטיבים הפוסט-מודרני, יפים נכונים, צודקים וכו', הם ערכים סובייקטיביים. אילו ידענו להעמיד בנחישות את הסובייקטיבי שלנו מול הסובייקטיבי של אחרים - ניחא. אבל כאשר אנו מנסים לשפוט את הסובייקטיבי שלנו מנקודת הראות הסובייקטיבית של האחר, אנו הופכים מיד ל"כובש", "מדכא" ו"קלגסי", והאחר (חמאס) "טהור", "צודק", "חלש" ו"מקופח".

אם נמשיך לשחק במגרש זה, נפסיד שוב ושוב, לפחות במלחמת התודעה והדימוי. עלינו לעבור למגרש המציאותי ובו לזהות צרכים אמיתיים של הצד האחר, שאותם אנו יכולים לממש מבלי להסתכן ולוותר על שלנו. צרכים אלה יש למלא באופן ובתנאים ששני הצדדים יבינו את מחיריהם ואת ההתניות הבלתי-ניתנות לשינוי על-מנת שיתממשו. אין שום היגיון לפתור את הבעיות ה"הומניטריות", של עזה, אם בפועל כל פתרון כזה יישאר במרחב המושגי הנוכחי כשהוא משרת את התעצמות אויבינו בלבד.

שיקולים אלה רלוונטיים לכל הגזרות, אולם ניתן ורצוי להפריד את הטיפול בהם. ישראל מתמודדת עם איום אירני רציני בהרבה מזה של חמאס. לבנון כאזור ביטחון רווי-איומים, נמצא אומנם תחת המטריה האירנית הכוללת, אולם בגלל המרחק הפיסי מאירן, ניתן לטפל גם בו באופן בלתי תלוי בעימות הכולל עם אירן. מבחינת ישראל עדיף לעסוק בכל זירה באופן מנותק ככל האפשר מזירות אחרות ולנצל לכך כל שעת כושר. צריך להשתחרר "ממחול ההזויים" ולפעול במסגרת שעת הכושר הבינלאומית פעולות ריאליות בשלבים.

צרוף המציאות ברשפ"ת, הקשיים הכלכליים וההומניטריים (בחלקם) בעזה ואי-הוודאות אצל אירן בגלל פרישת טראמפ מהסכם הגרעין, הם שעה ראויה להתמקד בעזה ולחולל שם שינוי של ממש. כל דבר פחות מכך ישאיר את האיום העזתי כאיום ריאלי ואקטואלי בעינו.