לקריאת פסק דין זה אי-אפשר שלא לשאול: האם נסתתרה בינתה של השופטת?

מחמד מפארג׳ה ביצע פיגוע ביום 21.11.12 בתל אביב, בתקופת מבצע "עמוד ענן". הוא הטמין מטען נפץ באוטובוס במרכז העיר. בפיגוע נפצעו 26 בני אדם, שניים מהם באורח קשה. מתברר כי המחבל קיבל תושבות קבע עוד בשנת 1995 יחד עם אביו, במסגרת איחוד משפחות. כן. מתת חסד מהסוג הנדיב שממשלות ישראל מעניקות למחבלים בפוטנציה. בשנת 2008 הוא התאזרח כקטין יחד עם אביו. ארבע שנים מאוחר יותר ביצע את הפיגוע.

מפארג׳ה הורשע בכוונה לסייע לאויב, בניסיון לרצח, בגרימת חבלה חמורה ונגזרו עליו 25 שנות מאסר.

שר הפנים אריה דרעי פנה לבית המשפט, בבקשה לקבל אישורו לבטל אזרחותו של ישראלי בגין סיכון ביטחון ישראל וביצוע פיגוע. יובהר, כי מאז תיקון החוק בשנת 2008 עשה בו שימוש שר הפנים פעמיים בלבד במקרים קיצוניים במיוחד. אלא שבפסק דין שניתן לפני ימים אחדים בבית המשפט המחוזי מרכז, דחתה השופטת ורדה מרוז את בקשתו.

ומדוע? וכך החליטה כבודה: "ב'מדד מעשי הטרור', אשר רובם ככולם אכזריים ונפשעים, אין מעשה הטרור שביצע המשיב, על-אף חומרתו, חריג או קיצוני (ההדגשה שלי. מ.ל.). על כן השאלה הרלוונטית אינה הדגש על מעשה הטרור הספציפי, ככזה, אלא ככלל, האם יש בשלילת אזרחות בנסיבות המתוארות כדי להרתיע אחרים מסוגו של המשיב (בני דור ב') מלבצע מעשי טרור? כפי שיבואר בהמשך, העותר לא השכיל לבסס את תכלית ההרתעה באופן הנדרש ובכל מקרה, להשקפתי, אין בה כדי להצדיק שימוש בסנקציה קיצונית של ביטול אזרחות".

השר אריה דרעי, הבהיר כי בכוונתו לערער על פסק הדין: "מדובר בהחלטה שלא מתחשבת ברגשות הציבור הישראלי ובמשפחות קורבנות הטרור. אם מטען נפץ באוטובוס ופציעת 26 בני אדם אינם מספיק קיצוניים אז מה נחשב לקיצוני"?!

עד למועד כתיבת שורות אלו טרם נתקבלה הודעה על הגשת הערעור המובטח.

חוק ההתגברות מצויין גם ברוב של 61

באחרונה נזעקים שופטים ושופטים בדימוס להגנה על בית המשפט העליון מפני חוק ההתגברות. הטענה המרכזית של קבוצה/מקהלה מגויסת זו, היא כי חקיקה ברוב של 61 חברי כנסת בנושא כל כך מהותי במערכת החוקים של מדינת ישראל הצעירה, תהווה פגיעה אנושה בדמוקרטיה המלבלבת שלנו. כן, זו שהבג"ץ כידוע שומר עליה מכל משמר... ולכן הם מודיעים בתרועת שופר: אסור בשום פנים ואופן לאשרה.

"חפירה" קלה בדברי הימים הקצרצרים שלנו מביאה אותנו אל... הסכמי אוסלו, הסיבוב השני, מה שקרוי הסכמי אוסלו ב. ובכן ציון דרך חשוב ומשמעותי זה בתולדות ישראל נתקבל, ניחשתם נכון ברוב של... 61 קולות (מול 59 מתנגדים).

וכאן אנו דנים במהלך הזה של ממשלת רבין, למעשה מחטף לאור היום. ומדוע? בשל שניים שככל הנראה שוחדו: האחד גולדפרב והשני שגב.

אלכס גולדפרב היה פעיל במפלגתו של רפול, צומת, באשקלון. בעקבות הישגה של המפלגה בבחירות לכנסת ה-13, נבחר כחבר כנסת מטעם סיעה זו. הצלחתה של המפלגה נבעה אך ורק מהפופולריות של רפול - איתן, שהיה ידוע באידיאולוגיה הימנית שלו. המשא-ומתן על הצטרפות "צומת" לקואליציה בראשות יצחק רבין, כשל, כשאיתן תבע את תיק הביטחון או החינוך. ואז דרך כוכבם של גולדפרב ושגב.

כדי להכשיר את הדרך לממשלתו של רבין, פרש גולדפרב מ"צומת" ב-7 בפברואר 1994 יחד עם גונן שגב ואסתר סלמוביץ. לכאורה על-רקע סכסוך עם איתן. השלושה הקימו את סיעת יעוד. גולדפרב כיהן כיושב-ראש הסיעה.

יש לציין כאן חברי כנסת אחרים, מטעם מפלגת העבודה: עמנואל זיסמן ואביגדור קהלני. שסלדו מהסכמי אוסלו וראו בהם תחילתו של אסון לאומי. הם פעלו מתוך אומץ לב ציבורי, פרשו מהקואליציה והקימו את מפלגת "הדרך השלישית" (שהוכרה כסיעה נפרדת בכנסת ב-7 במרץ 1996), בעקבות זאת איבדה ממשלת רבין את הרוב בכנסת, כאמור... ואז בא החיזור הגורלי. ראש הממשלה יצחק רבין פנה אל סיעת יעוד שתצטרף לקואליציה ותמנע את נפילת הממשלה. הסיעה נענתה להצעתו. ב-2 בינואר 1995, כ-11 חודשים לאחר פרישת סיעת יעוד מצומת, הצטרפה הסיעה לממשלה. גונן שגב מונה לשר האנרגיה והתשתית, וגולדפרב מונה לסגן שר השיכון והבינוי, וממונה על חברות הבת של משרד השיכון, ובהן עמידר, עמיגור ועוד, כשהוא מצטייד במכונית מיצובישי לצורך מילוי תפקידו...

כך בנו רבין ופרס את "ניצחון אוסלו". ראוי לזכור גם כי ממשלת רבין נתמכה אז על-ידי הסיעות הערביות מבחוץ, ולמעשה גם רוב של 61 מנדטים לא היה לה... לפחות לא רוב ציוני.

עם רונן שגב התהליך היה דומה. אולם מפאת החקירה המתנהלת עתה נגדו, נציין רק כי התפקיד הבכיר, אותו קיבל אז בממשלתו של רבין, זיכה אותו בקרבה רבה ומיוחדת אל הסודות השמורים ביותר של מדינת ישראל.

ואם לחזור לסיפור ה-61, ובכן מספר מצביעים כזה בכנסת, אם היה כשר לאוסלו, עם כל הטריקים והשטיקים, הוא כשר גם כשר לחוק ההתגברות.