זאב זריזי - ראש העיר השני של ב"ש

זריזי נולד בפולין ועלה לארץ בשנת 1938 עם חברי גרעין של תנועת "השומר הצעיר" והיה בין מקימי קיבוץ "גלאון" בשנת 1946 במסגרת עליית 11 הנקודות לנגב. בשנת 1949 עבר לבאר שבע. בשנים 1951-1950 היה חבר מועצת העיר שמונתה על-ידי שר הפנים.

בבחירות של 1951 נבחר לכהן כחבר מועצה. בסוף שנת 1961 נבחר על-ידי חברי המועצה לראש עיריית באר שבע ובתפקיד זה כיהן עד תחילת 1963 כלומר - הוא כיהן קרוב לשנתיים. זריזי הפסיק את כהונתו עקב משבר פוליטי (שכונה אז "פליישריזם" וראה על כך בפוסט קודם שלנו) ובמקומו מונתה לכמה חודשים "וועדה קרואה" לניהול העיר שבראשה הועמד מתתיהו אדלר.

בשנים 1963 - 1978 הוא הוזמן על-ידי אליהו נאווי לשמש כסגן ראש העיר, תפקיד שמילא ללא גוון פוליטי. בשנת 1972, לאחר שהקדיש שנים רבות מחייו לטובת העיר, זכה זאב זריזי בפרס הוקרה על פעילות מוניציפלית מטעם מרכז השלטון המקומי.

במעמד זה אמר עליו פנחס אילון יו"ר המרכז לשלטון מקומי: "זריזי ובאר שבע הם שמות נרדפים. כשמזכירים את באר-שבע מאיליו צץ השם זריזי. שנים רבות התמיד האיש בפעילותו המוניציפלית בעירו ותורם מניסיונו בתחום זה לרבים העוסקים בענייני ציבור. תרומתו זו חורגת הרחק מעבר לתחומי עירו....משום כך החליטה ועדת הפרסים שליד המרכז לשלטון מקומי להעניק לו פרס אישי".

במעמד זה ענה זריזי: "כל אחד מאתנו ממלא שליחות ציבורית, ואדם הממלא שליחות ציבורית לטובת הפרט והכלל רואה בעצם שליחותו פרס גדול. יצאתי לפעילות ציבורית לפני 22 שנה בשמה של תנועתי (מפ"ם) הדוגלת באהבת הארץ והאדם". בשנת 1988 זכה זריזי בתואר יקיר באר שבע. זריזי נפטר בבאר שבע ב-13 באוגוסט 2011.

בעודו בפולין התלווה זאב זריזי לא פעם לאביו וסבו שעסקו בכריתת יערות, עיסוק שפיתח בו את חוש הניווט שהתחדד עת שירת כסייר במלחמת תש"ח. כחבר קיבוץ "במעלה" של השומר הצעיר עבר הכשרה בחוות צ'נסטוכובה, ובתחילת 1938 עלה לארץ והשתתף בקורס המ"כים הראשון. ביום הכיפורים 1946, עלה על הקרקע עם קיבוץ "גלאון" שבנגב, שבו עבד כרפתן ועגלון.

בתש"ח השתתף בהגנת הקיבוץ, וכסייר הוביל גדודים ופלוגות בקרבות באזור. בספר "מה טובו אוהליך גלאון" סיפר איך אחרי נפילת גוש-עציון הגיע אליו עבדול רחמן אל-אלעזי, השייח של בית גוברין, עם מחברת ובה שמות כל אנשי הגוש שנפלו בשבי. זריזי הצליח לצאת בדרך לא דרך מהקיבוץ המנותק לירושלים, וכשהראה את המחברת לדוד הורוביץ, גזבר הסוכנות, פרץ הלה בבכי של הקלה: בנו דן היה בין השבויים, כלומר חי.

ב-1949 עבר זריזי לבאר שבע עם אשתו יהודית והבנות טוסיה (על שם טוסיה אלטמן, גיבורת גטו ורשה) ויוכי (על שם אמו, שנרצחה עם כל משפחתו בשואה). לאחר המעבר כתב כי העיר המדברית, שהייתה נתונה עדיין תחת ממשל צבאי, נראתה "נטושה ובה אז כ-550 יחידות דיור וכמה עשרות חנויות הרוסות למחצה, חסרת אספקת מים, ביוב וחשמל, ורק שניים מרחובותיה סלולים... ועל כל זה השממה סביב, ענני אבק וסופות חול משתוללות על פניה".

זריזי עבד כפועל בניין ב"סולל בונה" ומ-1950, כשהצטרף למועצת העירייה כנציג מפ"ם, נפגש עם פועלים רבים וחי את סבלותיהם. במרוצת הזמן הפך לסניגורם של המקופחים בעיר. שנים רבות היה ממלא-מקום ראש העירייה וסגן ראשון; "סוציאליסט בנשמתו", כדברי היועץ המשפטי אז יוסף אליעז, "לשכה סוציאלית של איש אחד".

ראש העיר הנוכחי, רוביק דניאלוביץ', ציין, כי בזכותו "בעיר שלא נטתה שמאלה, "מפ"ם" קיבלה בבחירות למועצת העירייה הרבה יותר קולות משקיבלה לכנסת" (כפי שניים ויותר). בעשור האחרון לפעילותו כיהן כיו"ר "וועדת בניין ערים" וכן שימש כחבר בוועדה המחוזית.

עוד היה אחראי לתיק הכספים ותיק הפיתוח. בעת עבודתו בעירייה נהג בשיטת "הדלת הפתוחה" כאשר רבים נכנסו אליו ישירות לתנות צרותיהם. זריזי לא אהב את "החוק היבש" ואת "הנהלים הכתובים" וביקש לתת פתרון אנושי מידי לכל אזרח שנכנס ללשכתו.

בעת מלאת לזריזי 95 כיבד אותו ראש העיר רוביק דנילוביץ ועדכן אותו בהתפתחות העירונית המואצת. באותה הזדמנות קבע ראש העיר כי "למר זריזי זכויות רבות בבניין ופיתוח העיר". עוד נאמר אז שזריזי הקדיש שעות רבות לקידום נושאי חינוך ורווחה ותרם רבות לקליטת עולים רבים אשר השתקעו בעיר באותם הימים (וביניהם עולי "בריה"מ לשעבר).

ב-1961 פרץ משבר בסניף מפא"י בבאר שבע, וזריזי הקים קואליציה ועמד לרשת את ראש העירייה הראשון, דוד טוביהו איש מפא"י. ראשי מפ"ם, מאיר יערי ויעקב חזן, התחלחלו מהמחשבה על שותפות ואליציונית במועצה עם "חירות", "הציונים הכלליים" "והמפד"ל", גם במחיר ראשות העיר, אך אנשי מפ"ם בעיר, ובמיוחד יוסף גילת ויהושע רביץ, התעקשו להעמיד את זריזי בראש.

כשנתיים שירת זריזי כראש העירייה, עד שמפא"י בטקסיס פוליטי מכוער, הצליחה להעביר לצדה את נציג "הציונים הכלליים". הפרשה הביאה למינוי ועדה קרואה, שבעקבותיה נבחר השופט אליהו נאווי לראש העירייה וזריזי לסגנו.

זריזי היה פעיל בהקמת "בית יד לבנים" בייסוד בית האבות הראשון בעיר (כפתרון לאוכלוסייה הבוגרת בעיר), ושותף לוועדה הציבורית שיזמה והקימה את אנדרטת חטיבת הנגב במלאת 20 שנה לשחרור העיר. במעמד חנוכת האנדרטה דאג זריזי כי נחום שריג מפקד "חטיבת הנגב", יעוטר באות "אזרח כבוד" של באר-שבע.

ראש העירייה רוביק דנילוביץ אמר בהספדו: "אזכור את זאב כאופטימיסט חסר תקנה, נותן את העצה הטובה עם חיוך מבויש". הוא נטמן בבית העלמין החדש ולא בחלקת ראשי הערים. בחירה זו מאפיינת את אופיו ודמותו של זריזי, שנחשב לאדם צנוע, ישר וטוב לב. מאות ליוו את זריזי בדרכו האחרונה, בהם כמה מבוני העיר וממייסדי המדינה.

עוד אמר דנילוביץ' כי אחד האפיונים של זריזי היה "נדיבות הלב, החום האנושי והסיוע לשכבות החלשות. אני אזכור את זאב תמיד כאדם נדיב, טוב, חייכן, אופטימיסט חסר תקנה, נותן את העצה הטובה עם חיוך מבויש, אני גאה שהכרתי אותו והייתה לי הזכות להיות במחיצתו. הוא מותיר אחריו ערכים, מורשת, אהבה ואת העיר באר שבע שכולנו גאים בה ואוהבים אותה".

מרדכי רוזמן, חבר אישי של זאב זריזי, מפקד ספינת המעפילים "אקסודוס", שנפרד ממנו אמר: "זאב זריזי, חברי ידידי כאח לי, אנו מלווים אותך בדרכך האחרונה לעולם הנצח בצער ובכאב, אבל גם בכבוד ובהערצה. עזבת אותנו שבע מעשים ושבע שנים.

"איננו מלווים רק את האדם היחיד זאב זריזי, מבחינתי אנחנו מלווים דגל ודמות של הנוער היהודי בין שתי מלחמות עולם שחוללו את המהפכה הציונית. צעירים שנתנו בידם את גורלם ויצאו בדרך הארוכה להגיע לארץ ישראל וגם בדרך הם השתדלו להיות כאילו בארץ ישראל - אהבת הארץ, השפה העברית, הפעולה בתוך הקהילה היהודית - כל זה ריפד את הדרך לארץ ישראל ואנו מדברים על ישראל של ראשית המפעל הציוני, שהיה עדיין בגדר אוטופיה, אבל נחוצה הייתה אמונה בצדקת הדרך, דבקות במטרה ועשיית מעשים. זה בתמצית זאב זריזי, זאת הייתה דמות מופלאה שיכלה למזג בתוכה שני ערכים חשובים ביותר - אדם פשוט, חבר, ידיד טוב, אוהב אדם ללא התנשאות. אולם, מהצד השני, להיות מנהיג עממי. אם אנחנו אומרים שזאב זריזי היה אחד מבוני באר שבע, זאת פרזה. זאב בנה. ראשית דרכו בבאר שבע הייתה כפועל בניין. בזאת גדולתו".

עוד הוסיף רוזמן: "אם אנחנו רוצים לממש את הפסוק 'מה טובו אוהליך יעקב משכנותיך ישראל', אנחנו צריכים הרבה זאב זריזי. אנחנו צריכים לטפח את הרוח של זאב, אדם פשוט ומנהיג".

עוד הספידו את המנוח, ראש העירייה לשעבר אליהו נאווי, שציין שזריזי נפטר על-רקע מחאת הצעירים על יוקר המחיה: "זאב זריזי השיב את רוחו אל האלוהים כמה שעות לפני שהחלה ההפגנה הגדולה על יוקר המחיה בבאר שבע.

"אם זאב היה במיטבו, הוא היה המנהיג של התנועה הזאת בבאר שבע, מכיוון שהם למעשה המשיכו את הדרך שבה הוא הלך כשראה את היחיד, את הפרט, לפני שהוא ראה את המערכת האדירה שמנהלת את המדינה ודואגת לאזרחיה, אבל היא גם דורסת אותם. הדאגה לרווחה, הדאגה שלאנשים תהיה פרנסה, הדאגה שהחולים והזקנים יקבלו את הטיפול הראוי, שהצעירים שיוצאים אל החיים ועובדים ועמלים יוכלו לקיים רמת חיים מקובלת, שזוג צעיר יגיע לדירה, שילדים קטנים שנולדים יקבלו את החינוך שהם ראויים לו.

"ואם להציג את זאב באורך תמציתי, זאב היה "איש האוהלים", הוא היה מראשוני באר שבע, אנשים שבאו כאשר אספקת המים והחשמל לא הייתה סדירה, כאשר הושיבו אותם ברחובות לא סלולים. הוא דבק במטרה של שימור זכויות הפרט והדאגה לשכבות הנמוכות. זאב זריזי זכה לראות בנסיקתה של באר שבע, איך שעיר העולים, עיירה נידחת, הופכת לבירת הנגב, וזו זכות גדולה שזכה לה".

רועי הוא אחד מהנינים שזכה להם המנוח והוא ספד לסבא רבא שלו: "סבא שלי קרא לעצמו אחרון המוהיקנים. אני חושב שגם אני הייתי קורא לו ככה, הוא נצר אחרון לדור הנפילים ואנחנו נתגעגע אליו מאוד. סבא שלי הבין שהדרך הטובה ביותר לחנך בני אדם ולשפר את חייהם היא דרך הדוגמה האישית וסבא שלי עשה זאת.

רועי הסביר: "אם כבר לחיות, אז כמו סבא שלי. אם כבר לעבוד. אז כמו סבא שלי. אם כבר לשרת מטרה, אז כמו סבא שלי. אם כבר לטפח משפחה, אז כמו סבא שלי. אם כבר לאהוב, אז כמו סבא שלי. אם כבר למות, אז כמו סבא שלי. סבא שלי לא נפטר הוא התפטר. הוא לא חיכה שמלאך המוות יגאל אותו מייסוריו, הוא הלך אליו בעצמו, דפק על דלתו והודיע לו: חביבי, הגיע הזמן.

קשה להיות עצובים על מישהו שמת ככה, בצורה אצילית ומכובדת, ועל כן אני מאחל לעצמי ולאהובי נפשי חיים ועשייה בציון דמותו של סבא שלי. סבא, נתגעגע אליך, תהיה ברוך במקומך. רועי הנכד האוהב. בדברים שנשאה בתו, תוסיה, היא הזכירה שבחג השבועות האחרון המשפחה חגגה לו את יום ההולדת ה-95: "לידך ישבה אמא, רעייתך אהובה מזה 70 שנה. תמיד התפעמנו כולנו מהזוג הנפלא הזה שעשה כברת דרך כה ארוכה ביחד ונתן לכולנו דוגמה אישית של חיי זוגיות מאושרים.

"אבא שלי היה בעיניי סמל לראש שבט בעל תכונות וסגולות מיוחדות שמצליחות לאחד וללכד אנשים. השבט שלנו – אמא, שתי בנות, ארבעה נכדים ושניים עשר נינים – היו שיא גאוותו של אבא. לכל אחד מאיתנו העניק את שיקול דעתו, תבונתו וניסיון חייו. אשרינו שזכינו. ביתם של אמא ואבא היה תמיד פתוח לכולם, מלא אהבה ונתינה. גדלנו וחונכנו לאהבת אדם, לקבלת האחר השונה בסובלנות, להיות קשוב לכאב של אדם.

ערכים של איכפתיות ומעורבות חברתית, לא פרחו באוויר כסיסמאות בביתנו, אבא היה דוגמה אישית לכולנו ונטע בנו את האמונה לשנות דברים, להשקיע ולהאמין בדרך שהולכים בה. דרכו הציבורית הייתה רצופת עשייה למען העיר באר שבע, שהייתה בשבילו סמל. אין ספק, שבעולם הפוליטי של היום, היה אבא דמות יוצאת דופן. הוא היה שליח ציבור אמתי, ישר, נקי כפיים וצנוע. מעולם לא רדף אחרי כותרות.

נביא כאן לסיכום מספר אמירות של זריזי בראיון שנערך עמו במלאת 20 שנה להקמת העיר (סתיו 1968). האמירות מעידות על אופיו, שליחותו ותרומתו לעיר. זריזי טען שהמטען העיקרי של 300 המשפחות הראשונות, מקימות העיר היה החזון. אולם, לא היה להן למשפחות המייסדים כל ניסיון בהקמת עיר מודרנית על מוסדותיה. אט אט נצבר הניסיון והיום אחר 20 שנה, ניתן למנות כבר הישגים יפים.

במיוחד ציין זריזי את ההישגים בחינוך בו לומדים במסגרות כיום 20 אלף תלמידים בבתי ספר המשתווים ברמתם לרמת בתי הספר במרכז הארץ וכן ציין בגאווה שהעיר החלה בבניית האוניברסיטה וכבר נאבקים על הפקולטות שיפעלו בתחומה. זריזי האמין כי עם אישורה של "תוכנית האב החדשה" לבאר-שבע לעיר בת רבע מיליון נפש על שטח של 30 אלף דונם – תהפך באר שבע לבירת הנגב לכל דבר.

לבסוף ציין זריזי את הפרויקטים בהם הוא עסוק בימים אלו: תוכנית האב החדשה, הקמת הקונסרבטריון, בנייה מואצת למגורים, סיום בניית הספרייה, הקמת היכל ספורט סגור בן 3,000 מושבים, בניית בריכת שחייה בשכונה ד', הקמת בית עם נוסף בשכונה ד', מגרשי משחק וכדורגל ברחבי העיר, וסיוע בהקמת האוניברסיטה. בתום הראיון סיפר זריזי כי חלומו הגדול הוא להקים ליד אנדרטת הנגב מוזאון לאומי שימחיש את מרכזיותה של באר-שבע במלחמות ישראל החל ממלחמת העצמאות, קדש וששת הימים.