חוק הלאום מציף בעיות הקיימות

מעניין מאוד שכל אלה שברור להם (מאליו) שהמדינה היא יהודית, וכל אלה שלא רואים צורך בחקיקה של דברים מובנים מאליהם, הם בעיקרם נציגי אותו מחנה אשר מקרבו עולים מרבית הספקות ביהדותה של המדינה, בעיקרם אלה אשר ליברליותם עולה על יהדותם.

והאם כבוד האדם וחירותו לא מובנים מאליהם? ואם כן אז מדוע צריך חוק? ומדוע צריך חוק יסוד? צריך חוק יסוד כי המדינה מעגנת בחוקי יסוד את הנושאים שהיא רואה כעמודי התווך שלה, ועמודי התווך של מדינת ישראל הם חופש העיסוק, כבוד האדם וחירותו, ירושלים, מוסדות השלטון וכמובן חוק הלאום. הכל כל ברור מאליו אך מדינה הרוצה להנחיל את הברור מאליו לדורות הבאים מנסחת חוקה, אצלנו החוקה היא בתשלומים ומתגבשת נדבך אחרי נדבך באמצעות חוקי היסוד.

מה שבטוח הוא שיבוא יום ותהיה חוקה למדינת ישראל, החוקה תתבסס כמובן על חוקי היסוד, וכל נושא שלא חוקק בחוקי יסוד עובד לחקיקתה של חוקה, ודאי לא יהיה חלק מחוקתה של מדינת ישראל, ועל כן החשיבות והדחיפות של חקיקת חוק הלאום.

וכאשר מחוקקים חוקי יסוד, זה כואב, וטוב שזה כואב, כי הכאב הזה מצביע על מחלות ישנות שלא טופלו או לא טופלו כראוי. הכאב אינו המחלה עצמה, הכאב איננו נבואה על מה יגרום החוק, הכאב הוא סימפטום המעיד על מצב קשה של קהילות שלמות המרגישות מקופחות, ובצדק מרגישות מקופחות, והכאב הזה טוב שבא, כי תוצאת הכאב חייבת להיות תיקון של המצב ולא תיקון של החוק.

לדרוזים אין שאיפות לאומיות בארץ ישראל, לנוצרים אין שאיפות לאומיות בארץ ישראל, למוסלמים יש שאיפות לאומיות כאן. ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי, וכל פריצה או נקב או היסוס בכל הקשור לאומיותה היהודית של המדינה משחקת לידי אויבינו המרים ביותר, ולכן אסור למצמץ אסור להרהר, החוק הוא חוק – נקודה.

אבל את כל הזעם המצטבר לאורך עשרות שנים אשר החוק מציף, ואשר בחלקו או אף בעיקרו, הוא מוצדק, מחובתנו לפתור אפילו לפנים משורת הדין, על-מנת להוכיח בפועל את הקו העבה המפריד בין הזכויות הלאומיות המעוגנות בחוק הלאום ובין זכויות האזרח המעוגנות בחוקי יסוד וחוקים אחרים.