מעבר לסיפור האנושי החשוב של זיכוי אדם מאשמת רצח ושחרורו מן הכלא, לכאורה אין משמעות מרחיקת לכת להחלטתו של בית המשפט העליון (יום ה', 2.8.18) לזכות את אלישע חייבטוב מאשמת רצח שי אדרי. הרצח היה בשנת 2002, החקירה על כל פגמיה התנהלה בשנת 2006 והפרקליטות הבטיחה לבית המשפט שלפחות חלק מן הליקויים לא יכולים להתרחש היום.
בפועל, ההפך הוא הנכון.
אורי שהם כתב 90 עמודים לא רק משום שפסקי הדין שלו לרוב ארוכים למדי ולא רק משום שזהו פסק הדין האחרון שלו.
חנן מלצר ודפנה ברק-ארז הוסיפו 12 עמודים לא רק משום שמדובר בתיק רצח ולא רק מתוך כבוד לעמיתם הפורש. בית המשפט העליון כתב 102 עמודים משום שגם שופטיו קוראים את פסקי הדין ואת הדוחות על הפגיעה בזכויותיהם של עצורים ונאשמים.
הרכב פשעים חמורים של בית המשפט המחוזי מרכז, בראשותו של סגן הנשיא
מנחם פינקלשטיין, התריע שוב ושוב בשנים האחרונות על תופעת "התשאולים הנעלמים": חקירות, כולל בתיקי רצח, שאינן מתועדות למעט במזכרים חד-צדדיים של החוקרים. השופטת
מיכל אגמון-גונן הצביעה בשבוע שעבר על שלוש חקירות בתיק שוחד שלא תועדו ויזואלית כנדרש בחוק. הסניגוריה הציבורית - זו שייצגה את חיימטוב - מתלוננת מדי שנה על הפרת זכות ההיוועצות של אלפי עצורים. ואלו רק דוגמאות בודדות מן התקופה האחרונה.
כל זה לא קרה ב-2006, אלא קרה וקורה ב-2016 וב-2017 וב-2018 - ולפי כל הסימנים יקרה גם ב-2019 וב-2020 וב-2021. בתי המשפט פוסקים, מתריעים, מזהירים - והמשטרה מתעלמת. הסניגוריה הציבורית (להזכירכם: גוף ממלכתי השייך למשרד המשפטים) מדווחת, מתעדת, מפרטת - ולמשטרה זה לא מזיז. נציבות התלונות על הפרקליטות מחליטה, קובעת, מפרסמת - והמשטרה ממשיכה בשלה. בוז של כחולי המדים.
להגיד שזה מדהים - יהיה מעט מדי. להגיד שזה לא ייאמן - יהיה מתון מדי. האמת הפשוטה והחד-משמעית היא, שמשטרת ישראל עוברת על החוק בצורה שיטתית, תוך פגיעה קשה ולעיתים אנושה בזכויותיהם של עצורים וחשודים. התופעה כל כך נרחבת, עד שלא ניתן לדבר על יחידה זו או אחרת, אלא צריך לדבר על הגוף כולו. ויש לכך עוד סיבה: אילו העומדים בראש המשטרה, מ
רוני אלשיך ומטה, היו רוצים - התופעות הללו היו נעלמות במהירות הבזק. כל מה שצריך הוא מדיניות ברורה: מי שיעבור על החוק - יעוף כמו טיל. זה אמור להיות מובן מאליו בכל מקום עבודה, קל וחומר בגוף ציבורי, קל וחומר בן-בנו של קל וחומר בגוף כמו המשטרה. אבל זה לא מובן מאליו, ממש לא. ליתר דיוק: זה לא מובן בכלל.
תחת
יוחנן דנינו הפכה המשטרה לגוף המקדש את המעצרים, עם הצדקה ובלעדיה, עם זכויות חשודים ובלעדיהן. "תוכנית המפנה" שלו מדדה את התחנות לפי מספר המעצרים, והתוצאה הייתה זינוק במספרם. אלשיך הודיע על ביטול התוכנית, אך מספר המעצרים ממשיך להרקיע שחקים. רובם המכריע אינם מוצדקים, כי רק נגד 15% מהעצורים מוגשים כתבי אישום. בדרך נרמסות זכויות יסוד של העצורים: הזכות לשינה, הזכות להיוועצות בעורך דין, הזכות לתנאי מחיה אנושיים.
למצב הזה יש שתי תוצאות חמורות. האחת: עצם העובדה שהמשטרה היא גוף המפר בצורה שיטתית את החוק, חותרת מתחת לעקרונות היסוד של מדינת חוק דמוקרטית. השנייה: הפרות כאלו מובילים לזיכויים, כמו זה של חיימטוב, למרות שמבחינה עובדתית בהחלט ייתכן שמדובר בעבריינים המתחמקים מעונש רק משום ששוטר ערך חיפוש ללא צו, משום שחוקר לא הקליט חקירה, משום שקצין לא אפשר פגישה עם עורך דין. וכך, במקום להדביר את הפשיעה - המשטרה מגבירה אותה.
האם 102 עמודי פסק הדין בתיק חייבטוב ישנו משהו? לא, סימן קריאה. מפקדי המשטרה לדורותיהם ולדרגותיהם נותנים גיבוי לשוטרים עבריינים, רשלנים ושקרנים; הם שמים רגל לחקירות מח"ש; הם משאירים במשטרה ואף מקדמים קצינים שבכל ארגון אחר היו עפים הביתה. חשבנו שאלשיך יהיה אחר - והציפיות התממשו: הוא עוד יותר גרוע מאשר הקצינים שגדלו בתוך המשטרה. זה לא ישתנה עד שכל הפיקוד הבכיר של המשטרה יבוא מבחוץ, עם הוראה ברורה של הממשלה לנקות את הארגון מן היסוד ולהנהיג מדיניות של אפס סובלנות כלפי הפרות חוק, פעוטות ככל שיהיו. כל עוד שזה לא ייעשה, יהיו עוד חייבטובים.
