|
הפרת הסכם [צילום: מרים אלסטר, פלאש 90]
|
|
|
|
תרבות ה"סמוך" וה"יהיה בסדר" שלנו הופכת לדרך בה המדינה נשלטת. ב-70 שנות המדינה היו 34 ממשלות – ממוצע של שנתיים לממשלה; הכהונה הממוצעת של שר האוצר היא 34 חודשים; של שר הביטחון – 32 חודשים; של שר החינוך – 30 חודשים; של שר הבריאות – 24 חודשים. כך אי אפשר לנהל אפילו חנות מכולת | |
|
|
|
בנימין נתניהו שוב איים השבוע להקדים את הבחירות אם לא תושג הסכמה על חוק גיוס החרדים. לא ברור האם הוא מתכוון ברצינות או שהוא רק לוחץ על אגודת ישראל, אבל לא זה מה שחשוב לענייננו. השאלה הבסיסית שלי היא: מדוע בכלל אפשר להקדים את הבחירות? החוק קובע שהכנסת תכהן ארבע שנים. הוא מאפשר להאריך את כהונתה ברוב של 80 חברי כנסת, ורק בשעת חרום ורק כל עוד זו נמשכת. לעומת זאת, קיצור כהונתה אפשרי ברוב של 61 וכבר נעשה כמעט דרך קבע. נניח בצד את העובדה שזהו סוג של הפרת הסכם בינינו הבוחרים לבין נבחרינו, שהרי אנחנו שולחים אותם לארבע שנים. נעסוק בהשלכה החמורה של התופעה: פגיעה הרסנית במשילות. שר הנכנס בחגיגות רבה למשרדו אינו יודע האם יכהן בו ארבע שנים, ואולי שלוש ורבע, ואולי שנתיים וחודשיים, ואולי שנה וחצי. התוצאה המתבקשת: הוא יעסוק בפופוליסטי ובמיידי במקום במהותי ובמתמשך. הוא יעדיף מהפכות רעשניות על פני רפורמות מבוססות. הוא ירצה לראות תוצאות כאן ועכשיו במקום לתכנן לשנים הבאות. תרבות ה"סמוך" וה"יהיה בסדר" שלנו הופכת לדרך בה המדינה נשלטת ומנוהלת. ב-70 שנות המדינה היו 34 ממשלות – ממוצע של שנתיים ל ממשלה; הכהונה הממוצעת של שר האוצר היא 34 חודשים; של שר הביטחון – 32 חודשים; של שר החינוך – 30 חודשים; של שר הבריאות – 24 חודשים. כך אי-אפשר לנהל אפילו חנות מכולת. תפקידה של אופוזיציה הוא להפעיל ביקורת על הממשלה, להקשות עליה ולהציב לה חלופה – בבחירות הבאות. תפקידה איננו להפיל אותה בעיצומה של כהונתה, כי הרי הציבור בחר בה לארבע שנים. ודאי שאין להשלים עם סחטנות – של ראש הממשלה או של שותפיו – בדמות "נלך לבחירות אם לא תסכימו". הפתרון: לשנות את המצב מן היסוד. למשל: לקבוע כהונה מינימלית של שלוש שנים; להצריך רוב של 80 ח"כים לפיזור; אולי אפילו למנוע לחלוטין את הקדמת הבחירות.
|
|
לא רוצה אדם חזק [צילום: הדס פרוש, פלאש 90]
|
|
|
החמאס מבעיר את דרום הארץ, חיזבאללה יושב על הגדר בצפון, וראש ה ממשלה לוקה בליבו. מי בדיוק מחליף אותו? אירן מבצעת ניסוי גרעיני, וראש הממשלה הולך לעולמו. מי בדיוק מחליט על התגובה הישראלית? אין תשובה. החוק אינו אומר דבר, וכך גורל המדינה עלול להיות תלוי על בלימה. במדינה שקיומה מוטל בסכנה תמידית, זו רשלנות פושעת והפקרות שאין להשלים עימה. יש לתקן את חוק יסוד הממשלה ולקבוע, כי ראש הממשלה ימנה את אחד מחברי הממשלה לממלא מקומו הקבוע – הן כאשר הוא יוצא לחו"ל, הן כאשר הוא חולה, הן כאשר הוא נבצר והן אם חלילה ילך לעולמו. ממלא המקום יהיה חבר בכל ועדות השרים שבהן חבר ראש הממשלה ויקבל תדרוכים ביטחוניים עיתיים. אם לראש הממשלה יהיה קצת שכל, הוא יאציל לממלא מקומו סמכויות שונות. תפקידו של ראש ממשלת ישראל הוא הקשה ביותר בעולם, ואין שום סיבה שהוא יצטרך להתעסק גם בפתיחת חנויות בשבת, במימון האירוויזיון ובמצבם של שירותי החרום. נכון ששום פוליטיקאי לא אוהב מישהו חזק לידו – בנימין נתניהו "מצטיין" בכך – אבל טובת המדינה מחייבת את הצעד הפשוט והחיוני הזה: אדם שיוכל לסייע בשעת שגרה וייכנס מיד לתפקיד בשעת הצורך.
|
|
משרד לכל 4 מיליון תושבים [צילום: מישל אולר, AP]
|
|
|
|
על חלק מהמשרדים כמעט ולא שומעים, מה שמלמד שהם מיותרים – משרד ההסברה, המשרד לפיתוח הפריפריה למשל. אחרים מגוחכים מיסודם: משרד ירושלים ומורשת, משרד התפוצות, המשרד לשוויון חברתי הם דוגמאות בולטות. את המחיר הציבור משלם, גם במישרין וגם בעקיפין בדמות ממשלה מסורבלת ומקרטעת שאינה מסוגלת לתאם בין ימינה לשמאלה. אבל מה זה לעומת הצורך לתת כיבודים ותפקידים ולשכות ומכוניות | |
|
|
|
חמישה או שבעה – לפי פרופ' נורת'קות פרקינסון, מנסח חוקי המינהל הידועים, זהו המספר האידיאלי של חברי ממשלה. פרקינסון כתב את ספרו בשנות ה-50, החיים נעשו הרבה יותר מורכבים בששת העשורים האחרונים, אז בואו נניח שצריך תשעה שרים: אוצר, ביטחון, חוץ, משפטים וביטחון פנים, בריאות, חינוך, פנים, תקשורת, תשתיות. כל שאר המשרדים, בגדול, לוקחים כסף מהאוצר ומעבירים אותו הלאה; או שפעילותם יכולה בקלות להיכנס למשרדים האחרים. למשל: חקלאות – בבריאות ובפנים; תרבות וספורט – בחינוך; קליטה – בפנים; בינוי ושיכון – בתשתיות. נכון, המשרדים הללו יהיו מאוד גדולים, אבל אפשר לפצל אותם למחלקות שבראש כל אחת מהן יעמוד סגן שר. זה יחסוך המון כסף ובעיקר יביא לתיאום ולאחידות שכל כך חסרים לנו היום. במקום זה, יש לנו היום 30 משרדים. כן, 30. זה אומר: משרד לכל 280,000 תושבים. לשם השוואה, ל-6.5 מיליון תושבי הולנד יש 12 משרדים (אחד לכל 540,000), ל-10.8 מיליון היוונים יש 18 משרדים (אחד לכל 600,000), 60.1 מיליון תושבי בריטניה מסתפקים ב-24 משרדים (אחד ל-2.5 מיליון שקל), ואילו בצרפת יש 16 משרדים ל-67 מיליון תושבים (אחד לכל 4 מיליון). על חלק מהמשרדים שלנו כמעט ולא שומעים, מה שמלמד שהם מיותרים – משרד ההסברה, המשרד לפיתוח הפריפריה למשל. אחרים מגוחכים מיסודם: משרד ירושלים ומורשת, משרד התפוצות, המשרד לשוויון חברתי הם דוגמאות בולטות. את המחיר הציבור משלם, גם במישרין וגם בעקיפין בדמות ממשלה מסורבלת ומקרטעת שאינה מסוגלת לתאם בין ימינה לשמאלה. אבל מה זה לעומת הצורך לתת כיבודים ותפקידים ולשכות ומכוניות.
|
|
כמעט הכל סגור מראש [צילום: הדס פרוש, פלאש 90]
|
|
|
|
חשבי המשרדים, הממונים בידי משרד האוצר וכפופים לו מבחינה מקצועית, מאשרים כל הוצאה וכל העברה ומעורבים בכל רכישה ובכל מכרז. כך שאפילו הגמישות הקטנה שיש לשרים – האחוזים הבודדים שבאמצעותם אפשר לקדם תוכניות וסדרי עדיפויות – כפופה לאישור הפקידים | |
|
|
|
נפתלי בנט יושב על תקציב של 61.8 מיליארד שקל; ל יעקב ליצמן יש 38.7 מיליארד שקל – אלו הם הנתונים של תקציב 2019. אבל האם לשרים באמת יש שליטה על מיליארדים רבים, לעיתים על עשרות מיליארדים? לא ממש, ולפעמים ממש לא. כמעט כל תקציב המדינה סגור וחתום מראש – הוצאות שכר, החזרי חובות, פרויקטים ארוכי טווח, רכישות הנפרסות לאורך שנים, החזרי חובות. משרד האוצר אינו נותן פילוח רוחבי של ההוצאות, אבל כמה דוגמאות ממחישות במה מדובר. תקציב החינוך היסודי וחטיבות הביניים לשנה הבאה הוא 13.1 מיליארד שקל – מתוכם 12.9 מיליארד שקל מופנים לשכר המורים; בחטיבה העליונה הנתון הוא 9.6 מתוך 10.1 מיליארד שקל. תקציב הבריאות עומד על 38.7 מיליארד שקל; סל הבריאות בולע 26.3 מיליארד שקל, והסובסידיות לבתי החולים – עוד 1.5 מיליארד. מתוך 55.2 מיליארד שקל של תקציב הביטחון, 28.3 מיליארד מופנים לשכר ולגמלאות. השירותים החברתיים אמורים לקבל בשנה הבאה 178.8 מיליארד שקל – אבל 46.6 מיליארד שקל הם בכלל העברות לביטוח הלאומי. החזרי החוב יסתכמו ב-52.3 מיליארד שקל, 13% מכלל התקציב הרגיל. תחת הסעיף "הוצאות אחרות" בן 25 מיליארדי השקלים, מופיעות גמלאות ב-17.3 מיליארד שקל. מתוך 18.8 מיליארד שקל של תקציב המשרד לביטחון פנים, 9.7 מיליארד שקל הם שכר וגמלאות לשוטרים. זאת ועוד: חשבי המשרדים, הממונים בידי משרד האוצר וכפופים לו מבחינה מקצועית, מאשרים כל הוצאה וכל העברה ומעורבים בכל רכישה ובכל מכרז. כך שאפילו הגמישות הקטנה שיש לשרים – האחוזים הבודדים שבאמצעותם אפשר לקדם תוכניות וסדרי עדיפות – כפופה לאישור הפקידים. בלי יכולת לשלוט על הכסף, כמעט ואין יכולת לשלוט בכלל. אם השרים באמת רוצים למשול, הם צריכים לעשות שני דברים: לצמצם את מספר עובדי משרדיהם כדי לפנות כסף, וליטול בחזרה לידיהם את השליטה שעברה לידי החשבים. אם אינם מסוגלים לעשות זאת, שלא יתלוננו על העדר משילות.
|
|
להפוך את הגישה להרבה יותר יקרה
|
|
|
אי-אפשר לדבר על משילות בלי לדבר על המשפטנים, שהשתלטו על חיינו הציבוריים ובמידה רבה על חיינו הפרטיים. הסיבה ידועה היטב: מאחר שעל כל דבר אפשר לרוץ לבית המשפט, כולם רוצים כסת"ח ומבקשים מראש חוות דעת משפטית שהם בסדר. לכן, אם רוצים לשנות את המצב, צריך לשנות את השורש ולהבהיר: לא הכל שפיט. הדרך לעשות זאת היא להפוך את הגישה לערכאות ליותר יקרה ומסוכנת מאשר היא כיום, כך שכולם יחשבו פעמיים ושלוש לפני שהם פונים לבית המשפט בנוגע לכל מכרז וכל מינוי וכל עסקה וכל כשל עסקי וכל גרם חסר במזון. וזה אומר: אגרות הרבה יותר משמעותיות, שייגזרו מהנזק שתגרום התביעה אם יתברר שהיא חסרת יסוד; חיוב ריאלי בהוצאות במקרים של תביעת שווא או של התעקשות על הליך סרק; חיובם של עותרים ציבוריים בהוצאות בעתירות שלא היה מקום להגשתן; יצירת יותר מסלולי ערעור מינהליים במקום מסלולים משפטיים. חלק מהצעדים הללו מצריכים אומץ ונחישות, אל מול מקהלת צעקנים וצדקנים שתצא נגד "הפגיעה בשלטון החוק". אך כאשר בוחנים את המקהלה הזאת, מגלים שהיא מורכבת מכאלה שעשו קריירה (וכסף) מדחיפת אפם לכל מקום ומכאלה שיש להם דעה פוליטית מאוד מסוימת. רוצים למשול? בבקשה, תוכיחו שאתם יודעים כיצד: לעשות מה שנכון, גם במחיר של ביקורת ציבורית.
|
|
פחות מעמיתו הטורקי [צילום: רועי עלימה, פלאש 90]
|
|
|
אם שר האוצר צריך להיות כלכלן, ושר הביטחון צריך להיות קצין, ושר הבריאות צריך להיות רופא – אזי שר הרווחה צריך להיות מקרה סעד, טוענת בדיחה ישנה. אז נכון שלא תמיד צריך מומחיות ספציפית – איילת שקד ו יעקב ליצמן הם דוגמאות לכך – אבל יש משרדים שבהם כמעט בלתי אפשרי בלעדיה. בראשם עומד משרד האוצר. כלכלה היא עסק מסובך מאוד, עם המון גישות ודעות. שר האוצר צריך להכריע גם בגישות מקרו-כלכליות וגם בסוגיות של בנקאות, ביטוח, שוק ההון, מחירים, תחרות ורבות אחרות. בדקתי השבוע את ההשכלה והניסיון המקצועי של כמה שרי אוצר בהשוואה לאלו של משה כחלון. ברור שכחלון עולה לאין ערוך על קודמו, יאיר לפיד, שלא הייתה לו אפילו תעודת בגרות ושמעולם לא עסק במשהו כלכלי. הוא גם טוב יותר מכמה מעמיתיו ברחבי העולם, אך כמו שאמי המנוחה נהגה לומר: לא מעניין אותי מה ילד אחר קיבל במבחן. לא נעים לראות, שאפילו שר האוצר הטורקי – דוגמה בוטה לנפוטיזם – הוא בעל השכלה וניסיון רלוונטיים יותר מאשר כחלון. אם פוליטיקאים רוצים למשול, כדאי שהם יהיו בעלי כישורים מתאימים – ודאי, כאמור, במקום כל כך מקצועי ומורכב כמו משרד האוצר. אחרת, הם יהיו שבויים בידי פקידיהם במקרה הטוב ויעשו שטויות אין-סופיות במקרה הרע.
|
שרי אוצר: כישורים וניסיון |
המדינה
|
השר
|
השכלה
|
ניסיון מקצועי
|
ישראל
|
משה כחלון
|
מדעי המדינה, משפטים
|
ייבוא מוצרי רכב
|
ארה"ב
|
סטיב מנוחין
|
תואר ראשון (ייל)
|
ניהול השקעות
|
בריטניה
|
פיליפ המונד
|
מדעי המדינה, כלכלה
|
ביטוח בריאות
|
גרמניה
|
אולף שולץ
|
משפטים
|
דיני עבודה
|
צרפת
|
ברונו לה-מאייר
|
ספרות צרפתית
|
שירות ציבורי
|
נורבגיה
|
סיב ינסן
|
מינהל עסקים
|
שיווק
|
שווייץ
|
אולי מאורר
|
ראיית חשבון
|
עסקי חקלאות
|
דרום אפריקה
|
נהלנלה ננה
|
משפטים
|
ביטוח
|
קוריאה הדרומית
|
קים דונג-יאון
|
משפטים
|
שירות ציבורי
|
מצרים
|
מוחמד מאאיט
|
חקלאות
|
בנקאות
|
טורקיה
|
בראט אלביראק
|
מינהל עסקים (חתנו של ארדואן)
|
ניהול כספים
|
|