העיתונאי יצחק שתיל - שנות השישים בבאר שבע <br>

יצחק שתיל (נולד 1941), עיתונאי וסופר ישראלי ודמות מובילה בתקשורת בבאר שבע. היה חבר בתנועת הנוער בית"ר ותנועת החרות. בשנים 1957-1958 היה כתב "חרות" בלוד וכתב לענייני שחמט וספורט. את שירותו בצה"ל עשה בגדוד חיל התותחנים ובחיל האספקה. לבאר שבע הגיע שתיל בשנת 1962 כעיתונאי בעיתון "חרות" ובהמשך שימש ככתב הספורט של ידיעות אחרונות. במקביל שימש ככתב קול ישראל בבאר שבע.

כאשר אוחדו העיתונים "חרות" ו"הבוקר" שימש כסופרו של עיתון "היום", ביטאונה של גח"ל. בשנת 1968 כתב גם בעיתון "דבר". שתיל היה העיתונאי הבאר שבעי הראשון ששידר כתבות לתוכניות הרדיו והיה מחלוצי תוכנית הספורט שירים ושערים (1965). בשנת 1969 היה הכתב הראשון של הטלוויזיה הישראלית (1969) בבאר שבע ובנגב וסיקר אירועי ספורט רבים, מבאר שבע ומרחבי הארץ לתוכנית "מבט ספורט".

בעבודתו רבת השנים כעיתונאי בלט בכתבותיו מבתי המשפט בעיר. הוא היה המראיין הראשון בבאר שבע (1968) שהנחה את תוכנית האירוח והראיונות "על הסכין". בשנת 1970 ייסד את המקומון בבאר שבע "ידיעות באר שבע". הוא יזם בשנת 1967, לאחר מלחמת ששת הימים, את הקמתו של מועדון לפצועי צה"ל שהיו מאושפזים בבית החולים סורוקה בבאר שבע.

בשנת 1971 הוא הקים את מועדון האגרוף של בית"ר באר שבע בשכונה ד'. במסגרת זו ארגן את אליפות ישראל לשנת 1972, בהשתתפות מאות מתאבקים מכל רחבי הארץ וכן את אליפות ישראל הפתוחה באגרוף, בשנת 1973. במשך שנים סיקר שתיל אירועי ספורט בינלאומיים בארץ ובחו"ל. לאורך השנים כתב ספרים רבים, שרובם עוסקים באופיה הייחודי וההיסטורי של באר שבע ואנשיה. משמש כחבר בוועדת השמות של עיריית באר שבע; בשיתוף ראש עיריית באר שבע יעקב

טרנר ושגריר טורקיה בישראל נמיק תאן, הוביל לקריאת הרחבה שליד תחנת הרכבת הטורקית על שמו של מוסטפא כמאל אטאטורק. בשנת 2003 הוענק לשתיל אות יקיר התקשורת מטעם עיריית באר שבע ותא עיתונאי הנגב ובשנת 2009, עוטר באות יקיר באר שבע.

הדיונים בבית המשפט המחוזי ובית המשפט לשלום התנהלו בשנות השישים במבנה אחד. במסדרון התאפשר לשתיל, לפגוש בכולם מהפוליטיקאים דרך אישים בתחום הספורט, הרפואה, הכלכלה, החברה והמשטרה . מהר מאוד הכתב רכש יתרון על כתב בעיר גדולה היות שהכיר את הנפשות הפועלות - העבריינים והמואשמים, את אנשי מוסדות השפיטה והאכיפה והוא יכול היה לדווח לעיתון המקומי והארצי על שלל אירועים משפטיים.

וכך כתב שתיל על המערכת המשפטית: "את מספרם של השופטים באותה תקופה ניתן לספור על אצבעות שתי הידיים. בתחילה היה בקושי שופט מחוזי אחד ושני שופטי שלום. הראשון היה שלמה אלקיים, ואיליו הצטרפו בהמשך מינה שמיר וחיים דבורין - כל אחד מהם אישיות מרשימה בפני עצמה... ב-13 בינואר 1965 הוכרז על הקמת בית המשפט המחוזי בבאר-שבע בנשיאותו של אלקיים והשלושה היו לשופטים המחוזיים הראשונים בדרום.

לצדם ישבו על כס המשפט אליהו נאוי, שכיהן עד מחצית חודש יולי 1963, כשופט שלום. עם גידולה של העיר הצטרפו לחבורת השופטים יעקב גנן, יצחק שבתאי, יעקב טירקל, אברהם חלימה ומשה מוסק. במהרה באו עוד ועוד שופטים".

בקטע הבא מודגמת האמינות הגבוהה לה זכה העיתונאי מצד השופטים בבאר-שבע וכך הפך לכתב בלעדי של ידיעות אחרונות מהנגב בתחום זה. בבאר-שבע של שנות השישים כולם הכירו את כולם ונפגשו באותם מקומות: במגרש הטניס, באירועים חברתיים, בבריכת מלון "נאות המדבר", במשחקי הכדורגל. במקומות אלו היו השופטים המכובדים והאזרחים הופכים לחברים והכל באווירה לא מכופתרת.

נוצרו יחסי ידידות שהתקיימו עד הכניסה לבית המשפט שם חזרו לדבר ב"כבוד השופט", "אדוני" וכולי. השופטים בחנו את שתיל ואת דיווחיו לעיתונות (שנעשו אז דרך הטלפון) והקפידו על ניסוח מדויק של פסקי הדין והאמירות באולם הדיונים. שתיל הקפיד לדייק וקנה במהירות את אמונם של השופטים. ידיעות אחרונות שגה פעם ופרסם תחת שמו של שתיל ידיעה כאילו זוהה סכין (כלי רצח) בוודאות במשפט מזל אדרי ז"ל.

שתיל מהר לאסוף את השופטים בצהריים (עת הגיע העיתון לעיר), התנצל בפניהם והמשיך לזכות באמונם. שתיל ככתב בעל מוניטין זכה להיות איש סודם של פרקליטים ועורכי דין וותיקים. כך למשל, בעת ערעור על תוצאות הבחירות במועצה המקומית קריית מלאכי בשנת 1969 הכריז השופט כי בשם עקרון הצדק חייב להראות הוא הציע לעכב את קריאת פסק הדין עד לשובו של שתיל (הכתב שיפיץ את הידיעה "לידיעות אחרונות") לאולם.

השופט הסביר כי שתיל נמצא מחוץ לעיר ויש להמתין לשובו. בשל אמינותו הגבוהה של שתיל כעיתונאי הותר לו להשתתף בדיונים הנוגעים לביטחון המדינה שנערכו בדלתיים סגורות. מדובר במשפט ריגול חמור לטובת מצריים שנערך נגד משה לוי מחיפה בן 29. סיפר שתיל: "... הוא (משה לוי) היה מוכן לשיתוף פעולה עם המודיעין המצרי תמורת שירות אחד בלבד: שיאפשרו לו לעלות לקבר אמו באלכסנדריה.

המודיעין המצרי חקר אותו על מחנות צה"ל, על סוגי המטוסים של חיל האויר, על דגמי כלי השיט בחיל-הים ועל כלי נשק שונים. אחרי שישה חודשים החדיר אותו בחזרה לישראל, כאן נתפס". במשפט ישבו השופט אלקיים, שמיר ודבורין. הקהל נתבקש לעזוב את האולם אך שתיל, בהסכמת התובע ובתמיכת השופטים נשאר. מעולם לא הדליף מילה מהדיונים אך למד על בעיות משפטיות-ביטחוניות ועל הזויות השונות בהן. שתיל הורשה כעיתונאי יחיד לשמוע את הדיון כנגד שני תושבי העיר שהואשמו באונס אכזרי של תייר מאנגליה וקיבלו עונש חמור של 14 שנה בכלא.

בקטע הבא מודגמת האמינות הגבוהה לה זכה העיתונאי מצד השופטים בבאר-שבע וכך הפך לכתב בלעדי של ידיעות אחרונות מהנגב בתחום זה. בבאר-שבע של שנות השישים כולם הכירו את כולם ונפגשו באותם מקומות: במגרש הטניס, באירועים חברתיים, בבריכת מלון "נאות המדבר", במשחקי הכדורגל. במקומות אלו היו השופטים המכובדים והאזרחים הופכים לחברים והכל באווירה לא מכופתרת.

נוצרו יחסי ידידות שהתקיימו עד הכניסה לבית המשפט שם חזרו לדבר ב"כבוד השופט", "אדוני" וכולי. השופטים בחנו את שתיל ואת דיווחיו לעיתונות (שנעשו אז דרך הטלפון) והקפידו על ניסוח מדויק של פסקי הדין והאמירות באולם הדיונים. שתיל הקפיד לדייק וקנה במהירות את אמונם של השופטים. ידיעות אחרונות שגה פעם ופרסם תחת שמו של שתיל ידיעה כאילו זוהה סכין (כלי רצח) בוודאות במשפט מזל אדרי ז"ל.

שתיל מהר לאסוף את השופטים בצהריים (עת הגיע העיתון לעיר), התנצל בפניהם והמשיך לזכות באמונם. שתיל ככתב בעל מוניטין זכה להיות איש סודם של פרקליטים ועורכי דין וותיקים. כך למשל, בעת ערעור על תוצאות הבחירות במועצה המקומית קריית מלאכי בשנת 1969 הכריז השופט כי בשם עקרון הצדק חייב להראות הוא הציע לעכב את קריאת פסק הדין עד לשובו של שתיל (הכתב שיפיץ את הידיעה "לידיעות אחרונות") לאולם.

השופט הסביר כי שתיל נמצא מחוץ לעיר ויש להמתין לשובו. בשל אמינותו הגבוהה של שתיל כעיתונאי הותר לו להשתתף בדיונים הנוגעים לביטחון המדינה שנערכו בדלתיים סגורות. מדובר במשפט ריגול חמור לטובת מצריים שנערך נגד משה לוי מחיפה בן 29. סיפר שתיל: "... הוא (משה לוי) היה מוכן לשיתוף פעולה עם המודיעין המצרי תמורת שירות אחד בלבד: שיאפשרו לו לעלות לקבר אמו באלכסנדריה.

המודיעין המצרי חקר אותו על מחנות צה"ל, על סוגי המטוסים של חיל האויר, על דגמי כלי השיט בחיל-הים ועל כלי נשק שונים. אחרי שישה חודשים החדיר אותו בחזרה לישראל, כאן נתפס". במשפט ישבו השופט אלקיים, שמיר ודבורין. הקהל נתבקש לעזוב את האולם אך שתיל, בהסכמת התובע ובתמיכת השופטים נשאר. מעולם לא הדליף מילה מהדיונים אך למד על בעיות משפטיות-ביטחוניות ועל הזויות השונות בהן. שתיל הורשה כעיתונאי יחיד לשמוע את הדיון כנגד שני תושבי העיר שהואשמו באונס אכזרי של תייר מאנגליה וקיבלו עונש חמור של 14 שנה בכלא.

בשנת 1962 היה שתיל לכתב ספורט של ידיעות אחרונות ובמסגרת זו כיסה את משחקי הפועל באר-שבע שהיה פופולרי מאוד. קבוצת הכדורגל הפכה לאחד מסמלי העיר ובמיוחד לאחר הזכייה הכפולה באליפות הליגה באמצע שנות השבעים וכל אזרח חש כאילו הוא הוא הבקיע את השערים. בראשית שנות השישים כיסה העיתונאי את משחקיה של הקבוצה שרבים מהם התפרסמו עקב האלימות והבלגן שליווה אותם.

בהמשך זכה לאימון הצוות המקצועי וליווה את הקבוצה בעלייה לליגה הלאומית, בזכייתה באליפות ישראל ובנסיעותיה לחו"ל. הסקירות החלו בעיתונות (המקומית והארצית) ועברו לרדיו, לטלוויזיה. סקירותיו המאוזנות הרגיזו את האוהדים שלא פעם איימו עליו ועל חיי משפחתו בבקשה לכיסויי אוהד יותר. המאמן היוגוסלבי סלבקו מילושוביץ שהעלה את הקבוצה לליגה הלאומית שנאסר עליו לדבר עם שתיל, התנצל בפניו בהסבירו שיש כאן עסק עם ציבור שאין לו מושג בכדורגל וללא כללי התנהגות מינימאליים.

שתיל הוזמן לבחינה יחד עם עוד חמישה כתבי ספורט מי ישמש הכתב שידווח מבאר-שבע. צוות הבוחנים היה נחמיה בן אברהם, עמי פזטל וגדעון הוד. השכר היה 25 ל"י לכתבה ששודרה פעם בשבועיים כמה דקות. שתיל זכה בתפקיד אך אורגן כנגדו מסע בעיר שנועד להחליפו. ההתנגדות לסיקור של שתיל הובילה להחלטת הנהלת הקבוצה לאסור עליו להיכנס למשחקי הקבוצה - עונש חמור למדי.

רק שהחל לשדר בשנת 1969 בטלוויזיה נסתיים "החרם" ושתיל שב לסקר במגרש. "ידיעות אחרונות הוציאה אף מהדורת ספורט מיוחדת בת 4 עמודים שהופצה בכניסה למגרש. בעת שליווה כשליח ידיעות אחרונות את משחקי הקבוצה בחו"ל היה שתיל גם כתב מעריב, חדשות ספורט ודבר.

בשנת 1962 היה שתיל לכתב ספורט של ידיעות אחרונות ובמסגרת זו כיסה את משחקי הפועל באר-שבע שהיה פופולרי מאוד. קבוצת הכדורגל הפכה לאחד מסמלי העיר ובמיוחד לאחר הזכייה הכפולה באליפות הליגה באמצע שנות השבעים וכל אזרח חש כאילו הוא הוא הבקיע את השערים. בראשית שנות השישים כיסה העיתונאי את משחקיה של הקבוצה שרבים מהם התפרסמו עקב האלימות והבלגן שליווה אותם.

בהמשך זכה לאימון הצוות המקצועי וליווה את הקבוצה בעלייה לליגה הלאומית, בזכייתה באליפות ישראל ובנסיעותיה לחו"ל. הסקירות החלו בעיתונות (המקומית והארצית) ועברו לרדיו, לטלוויזיה. סקירותיו המאוזנות הרגיזו את האוהדים שלא פעם איימו עליו ועל חיי משפחתו בבקשה לכיסויי אוהד יותר. המאמן היוגוסלבי סלבקו מילושוביץ שהעלה את הקבוצה לליגה הלאומית שנאסר עליו לדבר עם שתיל, התנצל בפניו בהסבירו שיש כאן עסק עם ציבור שאין לו מושג בכדורגל וללא כללי התנהגות מינימאליים.

שתיל הוזמן לבחינה יחד עם עוד חמישה כתבי ספורט מי ישמש הכתב שידווח מבאר-שבע. צוות הבוחנים היה נחמיה בן אברהם, עמי פזטל וגדעון הוד. השכר היה 25 ל"י לכתבה ששודרה פעם בשבועיים כמה דקות. שתיל זכה בתפקיד אך אורגן כנגדו מסע בעיר שנועד להחליפו. ההתנגדות לסיקור של שתיל הובילה להחלטת הנהלת הקבוצה לאסור עליו להיכנס למשחקי הקבוצה - עונש חמור למדי.

רק שהחל לשדר בשנת 1969 בטלוויזיה נסתיים "החרם" ושתיל שב לסקר במגרש. "ידיעות אחרונות הוציאה אף מהדורת ספורט מיוחדת בת 4 עמודים שהופצה בכניסה למגרש. בעת שליווה כשליח ידיעות אחרונות את משחקי הקבוצה בחו"ל היה שתיל גם כתב מעריב, חדשות ספורט ודבר.

בהמשך פרסם שתיל כתבות על המאבק להצבתו של נאווי כמועמד מפא"י לראשות העיר; על שתי מעילות שנעשו בכור בדימונה ששתיל היה הראשון שפרסם פרטים על על-אף האיסור החמור של הצנזורה; על רצח החיילת רעיה גולן (על פרשה זו כתבנו באחד "מהפוסטים" האחרונים); על כמה מקרי רצח בעיר שפוענחו על-ידי המשטרה המקומית; ועל המוסד הוותיק והמשפיע לאורך שנים בעיר: "פרלמנט מייסדי באר-שבע". הכתבה של שתיל על הד"ר בן-אסא, זוכה פרס אלברט שוויצר לשנת 1966, מעידה על רגישותו של שתיל למתרחש בקרב שכני העיר - הבדואים.

"ספק אם ניתן למצוא ברחבי הנגב רופא הראוי יותר לקבל את הפרס. ד"ר בן אסא אינו רק רופא ורופא טוב - אלא הוא גם איש אמונם של מטופליו... אצל ד"ר בן אסא בן ה-60 המצב שונה לחלוטין. מטופליו אימצו לו שם בלשונם, "אבו אסא" והם רוכשים כבוד רב להשכלתו הרחבה בתרבות בני ערב... "כמומחה להשכנת שלום" שימש לא אחת כשופט ובורר בסכסוכי בין שבטיים ובין חמולות יריבות... הורים בדווים שומעים לעצותיו ללא ערעור.

אבל שיא השיאים בעיני מי הבקיא בעולמם של בני המדבר, הוא העובדה שאצלו חולות בדוויות מוכנות אפילו... להתפשט. לאחר כמה שורות בהן מדווח שתיל על קורות חייו הוא ממשיך: "בן אסא זכה בפרס על שם ד"ר פליסקין על עבודתו החלוצית במלחמה נגד השחפת בקרב הבדווים. הוא הצליח להקטין באופן מרשים את תמותת התינוקות והילדים ממחלה זו.

במאמצים רבים ידע להקנות את תודעת ההיגיינה אצל ההורים והציל בכך חיי מאות תינוקות...השבוע קיבל בן-אסא את תעודת הקלף המהודרת. אך את הפרס הנלווה - בגובה 800 לירות - הוא ביקש להעביר ישירות מגזברות הקרן לירדן, כתרומתו הצנועה להקמת בית חולים לילדי מחנות הפליטים בהר-חברון שמעבר לגבול".

עם פרוץ מלחמת ששת הימים גויס שתיל למילואים על-מנת לערוך את עיתון פיקוד דרום ("דרום") שהכוונה הייתה להפיצו בקרב אלפי חיילים שגדשו את האזור. מתוך סיפור זה בחרנו להביא צימוק - סיפור חתונתם של שני צעירים ברפיח ברוח הימים ההם: "...נכנס חייל במדים מאובקים למזכירות בית הספר "בן-צבי"... ואמר למזכירה: אהובה, אנחנו מתחתנים מחר. הצעירה החיננית והשיבה מיד: או-קי אריאל, באיזו שעה החופה? 26 שעות בדיוק לאחר הדו-שיח ניצב אריאל ברוך מתחת לחופה לצידה של אהובה חפץ וחזר על דברי הרב הצבאי הפיקודי: "הרי את מקודשת לי".

החתונה היהודית הראשונה ברפיח הוכנה תוך 24 שעות... חתונתם של אהובה ואריאל לא "ביישה את הפירמה"... גם על מקום החתונה ניטש ויכוח בגדוד. היו שטענו כי החתונה צריכה להיערך באחד ממחנות האו"ם שפונו, והיו שסברו כי "מרכז הנער על שם נאצר" הולם יותר... "הדודות" הטובות של הוועד למען החייל הכינו תוך 6 שעות כאלף שקיות שי לקרואים".

בהמשך הכתבה תאר שתיל את החתונה הצבאית שלא החסירה אלמנטים מהחתונה האזרחית המקובלת: קומנדקרים מעוטרים בכפות תמרים, רימוני עשן צבעוניים, זרי פרחים מהאזור, מסדר כבוד של חיילים עם נשק דרכו עבר הזוג לעבר החופה שהעדים היו כמובן מפקד הגדוד וקציניו.

שתיל לא הסתפק בעיתונות הכתובה אלא הקים את מוסד ערבי הראיונות "על הסכין" שהביאו לבאר-שבע קצת מחיי התרבות, האישים וחיי האמנות והבידור מהמרכז שהתקיים כ-שמונה שנים. הערבים שנקראו תחילה "עיתון חי" נערכו באולם "אשל" במתכונת קבועה של ראיונות בני חצי שעה (בפני קהל של כ-250 איש) עם אישים מהשורה הראשונה, הופעת בידור קצרה ואמן ידוע.

שתיל התקשה להשיג בתחילה אישים שיסכימו להדרים בנסיעה של שעות לבאר שבע ולדבר כחצי שעה בפני קהל מצומצם. הימים היו לפני עידן הטלוויזיה והאישים ביקשו במה למרכולתם הפוליטית-חברתית. המרואיין המבריק היה שמעון פרס שהיה אהוד בעיר ומשך 400 איש; שר התיירות משה קול; שתיל אף פרסם סקופ של המאמן קליין - סיבות שיתופו של טל ברודי במשחק הגביע בו זכתה מכבי תל אביב לא היו מקצועיות אלא על-רקע רגשי; שר הפנים י' בורג וכן אמנים מהשורה הראשונה.

מחיר הכרטיס היה 4 לירות והמפעל התקיים ללא רווח. סייעו להצלחתו אלכס גלעדי ואביגדור אביטל. ערבי על הסכין נתנו לתושבי הפריפריה תחושה שהם חלק מהמדינה והיו אביהם של ערבי הראיונות המוצלחים הנמשכים כבר שנים רבות בשם "שבתרבות".

בהמשך פרקיו של ספרו מסר שתיל על תרומתו לטלוויזיה בעיקר בתחום הדיווח הספורטיבי בדרום; על מאמציו להוציא לאור מקומון בשם "ידיעות באר-שבע" שקדמו לו מקומונים אחרים ברמת עלונים ואילו הוא, שיצא החל משנת 1970, היה מקומון לכל דבר ובשיאו הגיע לקרוב ל-10 אלפים עותקים; עוד צירף שתיל פרקים על שליחותו לחו"ל מטעם העיתון, פגישותיו עם ראשי ממשלה וראשי האופוזיציה, על המאבקים המקומיים בתקופת אליהו נאווי ובמיוחד על ב' כרמל ורשימת "אשל"; דיווח מפורט על ביקור נשיא מצרים סאדאת בעיר וכן מספר רשימות על מנהיגי היישובים החקלאיים (השר אהרון אוזן ז"ל) ועל ועיירות הפיתוח ובעיותיהן הסמוכות לבאר-שבע.

ברשימה זו עקבנו אחר ספר אחד של שתיל "כתבנו בבאר-שבע" המכיל רשימות עיתונאיות מלומדות ומרגשות אך ראוי להזכיר שתוך כדי כך כתב כ-20 ספרים החל משנת 1991 והאחרון שיצא בשנת 2017. במשפט מסכם - שתיל מעולם לא ראה בבאר-שבע "עיר רדומה", "עיר פריפריאלית" או "עיר הבדואים והגמלים" אלא דיווח על המתרחש בעיר תוך תחושת גאווה של עיר המתפתחת וההולכת ומשתווה מבחינה כללית, חברתית ותרבותית עם ערי המרכז.