לפני חודש הצעתי כאן לשנות את תהליך בחירת השופטים לבית המשפט העליון, בנימוק שפסיקותיו של בית המשפט בנושאים פוליטיים מחייבות להכניס מידה של פוליטיזציה לתהליך. בין היתר הצעתי שהמועמדים לעליון יעברו שימוע בוועדת חוקה חוק ומשפט, ושהמינוי יאושר במליאת הכנסת.

אני חוזר בי. מה שראינו בשבוע האחרון בוועדת המשפטים של הסנאט האמריקני סביב מינויו של ברט קוואנו, שכנע אותי לחלוטין: אסור שהתהליך יהיה פוליטי ועוד יותר אסור שהוא יהיה פומבי. אני עדיין חושב שצריך למצוא דרך בה יהיה לדרג הפוליטי יותר משקל בבחירת שופטי העליון שלנו, אך לא בצורה שמזכירה במשהו את המתרחש בארה"ב.

מינוי שופטי בית המשפט העליון האמריקני הוא כבר עשרות שנים עניין פוליטי, ונעסוק בכך בהמשך. כעת הוא מגיע לקיצוניות, כחלק מן הקוטביות המוחלטת שהשתלטה על הזירה הפוליטית בארה"ב. למועמד של דונלד טראמפ אין סיכוי לקבל תמיכה מהדמוקרטים, כשם שלמועמד של הילרי קלינטון לא היה סיכוי לקבל תמיכה מהרפובליקנים. אולי פה ושם עוד יימצא סנאטור שיצביע לפי ה-issue ולא לפי האיש, שיבחן את המועמד עצמו ולא את מי שהציע אותו, אבל מדובר בבודדים מבין 100 חברי המליאה וכנראה באיש מבין 21 חברי הוועדה.

כך גם יש להבין את התגובות להאשמות בנוגע להתנהגותו של קוואנו כלפי נשים. מינימום של הגינות והיגיון מלמדים, שמדובר בטענות ישנות וחסרות הוכחות, שעולות בעיתוי מתמיה ושלפחות לחלקן יש ניחוח (או סירחון) פוליטי מובהק. לדמוקרטים זה לא משנה; הם צולבים את קוואנו, ולעזאזל עקרונות יסוד של הליך תקין, חזקת החפות והשם הטוב. ושלא יהיה לכם ספק: הרפובליקנים היו עושים בדיוק אותו הדבר למועמדו של נשיא דמוקרט.

כל זה קורה גם משום שההליך הוא פומבי. מצלמות גורמות להקצנה בהתנהגות, בין אם מדובר בהפגנות ובין אם מדובר בדיונים בבית המחוקקים. כאשר כל הסנאטורים צריכים להתחרות על זמן המסך המוגבל, ברור שסיכויים טובים יותר יהיו לצעקנים ולקיצונים. דעה שקולה המובעת בשקט תיבלע במהומה ולא תגיע לבוחרים. כך ששימוע פוליטי פומבי הוא הדרך הגרועה ביותר למנות שופטים, ודאי לבית המשפט העליון.

כאמור, ההליך האמריקני הוא פוליטי – וכך הוא כבר כמעט 250 שנה, משום שכך קובעת החוקה. כבר ציינתי שהאמריקנים הם עם מאוד שמרני, וההוכחה הבולטת ביותר לכך היא התעקשותם לפעול ולמשול לפי עקרונות שנקבעו בשלהי המאה ה-18 בתגובה לעריצות הבריטית. שמונה דורות של ניסיון לא מספיקים כדי לשכנע אותם שבשיטה יש פגמים משמעותיים, שהיא בולמת את הממשלה במקום לאפשר לה לבצע את מדיניותה ושהיא מכניסה את הפוליטיקה למקומות בהם המקצוענות האוביקטיבית היא שצריכה להיות קנה המידה – כמו בבחירת השופטים.

יכול להיות שסביב בחירתו של קוואנו הפוליטיזציה היא עוד יותר קיצונית מאשר בעבר, משום שדונלד טראמפ מחמיר את ההקצנה הקיימת ממילא. אבל הטענות של הדמוקרטים ותומכיהם בתקשורת בימים האחרונים נגד הפוליטיזציה, היא צביעות גלויה. נשיאים דמוקרטים נהגו בדיוק באותה צורה כאשר הציגו את מועמדיהם לבית המשפט העליון. גם הם בחרו את מי שסברו שיפסקו בצורה דומה להשקפת עולמם, גם הם השתמשו ברוב שלהם כדי להעביר את המינויים.

עם זאת, אין להכחיש שנשיאים קודמים הציגו בדרך כלל מועמדים שהצליחו לזכות בקולות משני עברי המתרס, וביחס לשופטים המכהנים – הדמוקרטים עשו זאת יותר מאשר הרפובליקנים. מבין שמונת השופטים הנוכחיים, ארבעה מונו בידי נשיאים דמוקרטיים: רות באדר-גינזבורג (ביל קלינטון, אושרה ברוב של 3:96), סטיבן ברייר (קלינטון, 9:87), סוניה סוטומאיור (ברק אובמה, 31:68) ואלנה קגן (אובמה, 37:63). ארבעה מונו בידי נשיאים רפובליקנים: הנשיא ג'ון רוברטס (ג'ורג' בוש הבן, 22:78), קלרנס תומס (ג'ורג' בוש האב, 48:52), סמואל אליטו (בוש הבן, 48:52) וניל גורסץ' (טראמפ, 45:54).

אפשר לראות כיצד הרוב בדרך כלל הולך ויורד לאורך השנים, בשל אותה הקצנה עליה דיברנו. ארבעת השופטים בדימוס שעודם בין החיים מונו בשנים 1990-1975 עם אפס מתנגדים ועם 99-90 תומכים מבין 100 הסנאטורים. כל הארבעה מונו בידי נשיאים רפובליקנים: ג'ון סטיבנס בידי ג'רלד פורד, סנדרה דיי-אוקונור ואנתוני קנדי בידי רונלד רייגן, דייוויד סוטר בידי בוש האב. זה גם מלמד, שבעבר ידעו הנשיאים הרפובליקנים לבחור במועמדים שגם יתאמו להשקפת עולמם וגם יזכו באמון הדמוקרטים.

הסיקור התקשורתי האמריקני של הטענות נגד קוואנו גם הוא מוטה בצורה פוליטית מובהקת. באופן טבעי לחלוטין, קוואנו ורעייתו אשלי בחרו ברשת פוקס כדי להתראיין ולהגיב על ההאשמות; הם רצו להימנע מראיון תוקפני ולפנות לבסיס התומכים של טראמפ – ואין מקום מתאים יותר מאשר רשת-הבית שלו. ואילו וושינגטון פוסט וניו-יורק טיימס, המובילים את הביקורת על טראמפ בתקשורת האמריקנית, לקחו את הצד השני בצורה מובהקת לא פחות.

מבחינתי, הסיקור של הפוסט והטיימס מהווה אכזבה רבתי. אני מצפה משני העיתונים – שבעיני רבים נחשבים לטובים בעולם – לא להיות סוג של פוקס-במהופך. אני מצפה לדיון ענייני, לשאלות שיוצגו לא רק לגבי קוואנו אלא גם לגבי המאשימות: מדוע שתקתן? היכן ההוכחות שלכן? האם מישהו מפעיל אתכן? אלו הן לא רק שאלות מוצדקות, אלא גם חיוניות – אבל הפוסט והטיימס אינם שואלים אותן, אלא מתיימרים לתת בעצמם את התשובות (חלקיות ולבתי משכנעות ככל שיהיו).

הדברים מגיעים עד כדי הצגת דברים מוטעית בעליל, תוך הוצאת דברים מהקשרם. הנה שתי דוגמאות מהטיימס של אמש (יום ד', 26.9.18). הראשונה: בהצהרתו הכתובה לוועדת המשפטים, לקראת השימוע היום (27.9.18), אמר קוואנו שהוא לא היה מושלם בזמן לימודי התיכון כשם שאינו מושלם כיום, ושלעיתים שתה קצת יותר מדי בירה. זו הייתה כותרת הידיעה בטיימס. אבל קוואנו אמר זאת בהקשר הדוק לדחיית הטענות על תקיפות מיניות.

במישור רחב יותר, התופעה כולה מדאיגה ומפחידה. בארה"ב של 2018, זו שפוסלת הודאות וראיות בתיקי רצח בשל פגמים טכניים, אפשר להרוס גבר על-ידי טענות בדבר עבירות מין, גם אם הן בנות עשרות שנים ואין להן כל הוכחה. אז למה לעצור שם? למה לא לטעון שאותו גבר גם ביצע רצח והתוודה עליו באוזני ה"עד"? למה לא ללכת דווקא קצת אחורה: להדביק האשמות על תאונת פגע וברח או על סחר בסמים? זה בדיוק אותו היגיון: טענה מופרחת באוויר, ומשם – הישר ללינץ' בכיכר העיר.

קוואנו הזהיר בצדק בהצהרתו הכתובה, כי אנשים ראויים יימנעו מלקבל על עצמם תפקידים ציבוריים, רק מחשש שיפלו קורבן לרצח אופי – בלי שום קשר לצד הפוליטי אליו הם משתייכים, כי כאמור כולם עושים את אותם הדברים. כבר לא מדובר על חשיפת שלדים או עצמות קטנטנות, אלא על אפשרות למסע שקרי – שאולי אף ינוהל בידי גורם מעוניין כלשהו – שלא רק ימנע את המינוי, אלא יהרוס שם טוב, מוניטין מקצועיים, משפחות ואפילו חיים שלמים.

עוד נקודת רוחב עליה יש לתת את הדעת: הלחץ לתמוך בתוקפות ולא במותקפים. נקודת המוצא של התקשורת האמריקנית הליברלית – ורובה כזאת – הוא שאם אישה טוענת שהייתה קורבן לעבירת מין, היא צודקת. מכאן נובע שמי שמעז לפקפק באקסיומה זאת, הוא לכל הפחות חזיר שוביניסט אם לא עבריין בעצמו. זהו חלק מהשיח בו חופש הביטוי אותו מקדשים הליברלים שמור למי שתומך בעמדותיהם, בעוד שמי שמתנגד להן הוא שמרן חשוך וריאקציונר שונא-אדם.

היינו עדים לכך בארצנו הקטנטנות. גלובס חשף, כי מארגני מחאת הלהט"בים איימו על חברות גדולות, שאם לא ישחררו את עובדיהן ליום המחאה – הם יוקיעו אותן כמי שמתנגדות לזכויות הלהט"בים. לחברות אלו, שבדרך כלל לא נכנעות לסחטנות, לא הייתה ברירה; הן הבינו שיוכלו לצעוק עד מחרתיים שאין להן אחות – וזה לא יעזור מול תקשורת שנוקטת בעמדה חד-צדדית ויוצרת רושם של ציבור מונוליטי.

זה מחזיר אותנו לנקודת המוצא. כדאי מאוד שלא נאמץ אוטומטית את כל מה שקורה בארה"ב. הליך מינוי השופטים שם יוצר קרקס במקרה הטוב ולינץ' במקרה הגרוע. היחס לתלונות על עבירות מין חותר תחת עקרונות יסוד של שלטון החוק וחופש הביטוי במדינה דמוקרטית. די לנו בבעיות שלנו; אנחנו לא צריכים לייבא כשלים אפילו אם כתוב עליהם Made in the USA.