קריאת השכמה לתעשיה

כנס של אנשים ומחשבים שנערך ביום ה' האחרון נשא את השם Industry 4.0. מדובר אומנם במושג שהולך וקונה אחיזה בתעשיה, אבל לא מעטים מאלה שהיו בכנס נחשפו אליו בפעם הראשונה, והיו ביניהם כאלה שחשבו שזה גימיק. הסיבה לכך היא שהמושגים Industry 2.0 ו-Industry 3.0 אינם מוכרים.

המושג Industry 4.0 מתחיל לחלחל גם בישראל. תכליתו היא להמריץ את מגזר התעשיה להדביק את הפער הטכנולוגי העצום שנוצר בין רבים מהמפעלים בארץ ובעולם למגזרים אחרים. במהלך השנים נוצר פער ענק, כמעט נתק, בין הבק אופיס של מפעלי התעשיה, לשם הכניסו חדשנות בדמות מערכות ERP, BI, CRM, ניהול תהליכים והזמנות, לבין רצפת הייצור. הבעיה הייתה, ובחלק מהמקרים עודנה, שהמערכות של הבק אופיס לא מדברות עם רצפת הייצור, ולא יכולות לתקשר עם מערכות הבקרה. התחום הזה כמעט שלא קיים במפעלים לא מעטים וברבים אחרים הוא התקדם בקצב איטי. הפערים האלה השפיעו על התוצרים של מפעלי התעשיה ועל איכות המוצרים שלהם, ולא אפשרו, ובחלק מהמקרים עדיין לא מאפשרים, להם להתחרות מול טכנולוגיות חדשות ובעיקר מול שווקים בינלאומיים, במדינות שבהן מנהלי התעשיה השתכנעו שצריך להשקיע יותר בטכנולוגיה.

התעשיה היא מעמודי התווך של הכלכלה הישראלית וכוללת 21,850 מפעלים, המספקים 370 אלף משרות. 18,500 מפעלים שייכים לתעשיה המסורתית או המעורבת (שכוללת אלמנטים מסורתיים וחדשניים כאחד), והם ענפי מוטי ייצור. מנתוני משרד הכלכלה עולה כי בעשורים האחרונים נרשמה ירידה בשיעור התוצר התעשייתי מתוך התוצר העסקי - מ-24% בסוף שנות ה-80' ל-18% כיום. גם הפריון נמוך לעומת ממוצע מדינות ה-OCED - עובדה שיש לה משמעויות מרחיקות לכת. העדר השקעה בחדשנות היא הסיבה העיקרית למצב זה, לצד תחרות עולמית מול כוח עבודה זול, חסמים בהעברת מידע בין האקדמיה לתעשיה ורגולציה. ההשקעה בטכנולוגיה מוצגת כמי שיכולה לתת מענה למרבית אותם חסמים, אולם היא עדיין לא קורית במידה מספקת.

מי שלא יתעורר - לא ישרוד

הכנס, שאליו הגיעו כמה מאות מנהלים מכל הדרגים במפעלי תעשיה ממגזרים שונים, היה בסימן קריאת השכמה דחופה, שהשורה התחתונה שלה אומרת: מי שלא יתעורר בהקדם וישקיע בחדשנות - לא בטוח שנפגוש אותו בכנסים הבאים.

המצוקה הזו מתכתבת היטב עם המשימות שראשי התאחדות התעשיינים נטלו על עצמם לטפל - הן מול מוסדות הממשלה, הן בתוך התעשיה והן בהעלאת הנושא הזה לסדר היום של העולם העסקי. בכל כנס שבו נפגשים מנהלי תעשיה עם מנהלי חדשנות נוצר הרושם שמדובר בשני עולמות שונים: עדיין יש מנהלים שסבורים שטכנולוגיה זה דבר יפה, אבל במפעל שלהם היא לא רלוונטית. אחת הסיבות לכך היא שהם לא מאמינים שהם יכולים להתקדם לעבר המהפכה ללא סיוע ממשלתי. אלא שהממשלה מציעה סיוע מסוים, באמצעות משרד הכלכלה ורשות החדשנות. מיכל פינק, סמנכ"לית אסטרטגיה ותכנון מדיניות במשרד, הייתה הדוברת המרכזית בכנס, והיא פרשה בפני המאזינים את עיקרי התוכנית האסטרטגית הלאומית לייצור מתקדם בתעשיה.

התוכנית כוללת חמישה מישורים בהם נדרשת מעורבות ממשלה: פיתוח תשתיות לאומיות, עיבוי שירותי ייעוץ למפעלים, פיתוח תוכניות מתאימות להשקעות, הגברת הזמינות של הון אנושי ומיתוג מחדש של התעשיה. התוכנית הלאומית מביאה אתה תקציבים של ממש, שמונחים לפתחם של מפעלי התעשיה ומנהליהם. שורה של חברות טכנולוגיות במשק, שמוכרות בעיקר כחברות אינטגרציה בענף ה-IT, נכנסות לתחום. הן נעזרות ביועצים ובמומחים שונים, שכל אחד מהם משתלב ולו ברכיב אחד של התוכנית ליישום חדשנות במפעלים.

יצוין כי התוכנית רלוונטית לא רק לחברות מסורתיות אלא גם לסטארט-אפים, שמפתחים פתרונות חדשניים שמותאמים לתעשיה. היא מעודדת שילוב של חברות שנמצאות בחממות הטכנולוגיות - של המשרד ואחרות, כמו אלה של התעשיה הקיבוצית.

אלא שאחד המסרים המרכזיים שהועברו בכנס הוא שסיוע ממשלתי, כמו גם עבודה עם יועצים וחברות טכנולוגיות זה נהדר, אבל לכל אלה צריך פרטנר בדמות בעל המפעל או בעלי המניות, שיפנימו כי הדקה ה-90' נמצאת במרחק נגיעה, אם הם עוד לא עברו אותה. הפנמה שלהם שהם צריכים לפתוח את כיסיהם, ולהפריש כספים להשקעות לא רק במכונות אלא גם בהון האנושי, היא חלק מפתרון הבעיה. הדבר יאפשר לתעשיה המסורתית להתקדם טוב והרבה יותר. מעבר לעובדה שהמדינה אינה עושה מספיק כדי להקטין, שלא לומר לחסל, את המחסור בעובדים בתעשיית ההיי-טק ולהכשיר אנשים, גם המעסיקים לא נדיבים מדי בתגמול עובדים - עובדה שמבריחה רבים מהם. השינוי מתחיל בכיס של העובד וביכולת לשכנע מהנדסים ובוגרי אקדמיה להצטרף לתעשיה ולהחזיר אותה הביתה, למקומה האמיתי.