שמו של הספר מהפנט: סימורג ציפור האש. לכולנו זכורה יצירת הבלט "ציפור האש" שהלחין איגור סטרווינסקי בעקבות אגדת עם רוסית. בעלילה הקדומה הציפור מופיעה בצבעי אש. הנסיך איבן רודף אחר ציפור האש, ולאחר שהוא צד אותה, רחמיו נכמרים עליה והוא משחרר אותה. היא מעניקה לו נוצה, ובכל פעם שהוא נקלע לצרה במסעותיו, די שינופף בנוצה וציפור האש נחלצת לעזרתו.
עלילת הספר של בן ציון יהושע, היא עלילה רוויה מסעות. העלילה מובילה אותנו בנתיב פלאי מן השקט הצופן סוד לשביל מפותל של סערות. ב"צ יהושע אינו חושש לשאת על כתפיו משימה כבדה לחצות זמנים ומקומות ולבנות לנו 'איליאדה ואודיסיאה' מודרנית עתירת דמיון, עתירת הרפתקאות. ולמסע כולו יש משמעות ותוכן רוחני, המסע סוחף אותנו למחשבה מחדש.
האגדה הקדומה מתחילה בגן קסום שאליו נכנס הנסיך כדי לצוד את ציפור האש. גם בעלילה זו, תיאור הטבע בתחילת העלילה כמו מכין אותנו לנוף קסום שצופן טוהר וקסם, אך אוצר בחובו את השינויים והסערות:
מזה שבועות יורד שלג ומתעופף ברוח כפלומות של פרגיות לצליליהם של חלילי חורף שניגנו מנגינות מעולם הרוחות. רוח עזה חיללה בטַאוּלַאַ, בניְֵיְ ובסוּרְנַאַי — חלילי קסם של הטבע, שהתחרו בצליליהם זה בזה וגררו את העננים אל מעבר לאופק. השלג הלך ונערם. השמים והארץ חיוורים כפני מת. מזמן לזמן הערפל נמוג והתגלו פיסות שמים תכולים ועמוקים ששילחו גלי קור. השמים והארץ התאחדו בקו האופק. הלבן שלט בכול (סימורג, עמ' 7).
לרגע אנו שקטים ושלווים, למראה התכלת והלבן, אך כמו בעלילה המתעתעת בנו ומסעירה אותנו - גם הטבע ביצירתו של בן-ציון יהושע אכן בא להדהד לנו את העולם האנושי, את תהפוכות הסיפור והדמויות שרוחשות בו. יש קשר של הדדיות בין הטבע והאדם, בין תהפוכות הטבע ובין ההתרחשויות האנושיות:
מערכה ראשונה
לפתע קדרו השמים. חושך ירד על הארץ בעיצומו של יום. ברקים הבזיקו ורעמים הרעימו וקמה סערה עזה שגררה כמויות אדירות של שלג שכיסה את מעבר ההרים. תושבי הכפר הסתגרו בבתי החומר. הלילה ירד מוקדם מן הרגיל והליכה בחשכה הייתה מדרדרת את בלעם ואת רוכבו אל התהום (סימורג, עמ' 7).
סכנת התהום הרובצת לפתח הדמויות כבר הופיעה במערכה הראשונה, ואנו מתוודעים חיש מהרה למבוך הצבעוני שנגלה אט אט וסוחף אותנו הקוראים למערת השדים הקסומה הזאת:
גיבור הסיפור אלישע נושא שם של נביא, ואנו מתוודעים לשליחות שלו דרך נפלאות מעשיו והרפתקאותיו לאורך העלילה:
הנה גילינו כבר בתחילת העלילה כי המיתוס המקראי מקבל גוון הפוך: בלעם כאן הוא החמור, ואלישע גיבורנו הוא זה דוהר על החמור בנופים ציוריים, בעולם מוסלמי, והוא נאבק על כבשת הרש שלו:
אלישע, גבר צנום ורם קומה כבן שלושים, רכב מעלות השחר על בלעם חמורו, בדרכו אל הכפרים שמסביב לעיר הֶַרַאת שבמערב אפגניסטן. רגליו היטלטלו משני צידי החמור וכפות רגליו ליחכו את תלוליות השלג. ממרומי גשר העץ שמעל הַהִַרִי רוּד ראה את חנה אשתו רכונה על הכבסים בגדת הנהר, מקרצפת ומשפשפת את זוהמת העולם. כובסת יהודייה אחת לצד עשרות כובסות מוסלמיות, השרות שירי יגון על גורלן המר ומכבסות את בגדי עשירי העיר (סימורג, עמ' 7).
גנב קטן
דפי הספר חושפים בכישרון רב ובדרך ציורית מיהו אלישע, ומה שליחותו בעולם כה מופלא ועתיר הפתעות:
אלישע-חי, שאביו נרצח על-ידי שודדי דרכים בהיותו ברחם אמו, הוא תחבולן והרפתקן. עוד בילדותו הוא מתגלה כגנב קטן - ואפילו בא חשבון עם כהן דת שיעי, גנב את בגדיו בעודו טובל במימי הנהר.
הנער שנחשב בור ועם הארץ מתגלה כבעל יכולות קליטה ולימוד יוצאות דופן: כשמגיע לאפגניסטן המורה בנימין, מורה עברי מארץ ישראל, מעצב המורה את אישיותו ומנסה לחולל מהפך תודעתי בתוך קהילה שמרנית.
בן ציון יהושע יודע לשלב בעלילה מוטיבים מעולם האגדה והמיתוס, שכן בעולם המסופר אנו נסחפים אחר חוקיות אחרת וכללים אחרים - ולעתים נדמה לנו שאנו בעולם של מעשיות, אולי בעולם החלום. חוקי המציאות אינם פועלים בעלילה זו, אולי פועלים כאן חוקי החלום, חוקי הסיפור העממי.
הפתיחה היא בסימן אפוקליפסה קרבה. התחושה היא של קץ עולם מתקרב: "דומה היה שהטבע לבש תכריכים כמו בא לבשר על מותו של עולם" (סימורג, 8). מנקודת פתיחה זו יוצא הגיבור אל גורלו, כמו במיתולוגיות הקדומות, לחולל שינוי: להחיות את העולם, להחיות את עצמו.
מציאות רגילה
בן-ציון יהושע בורא לנו מציאות כאילו מוכרת, אך לאורך כל הרומן אנו חשים כאילו המחבר בנה לו עיר מסתורית: המחבר 'בורא לו עולם משל עצמו'. אנו נלקחים כביכול למציאות שקרתה בזמן ובמקום ידועים, ויש לה כביכול קווי אורך ורוחב בעולם יהודי - ברקע ישראלי-מנדטורי. אבל כל התפאורה היא מעטפת שנותנת מעין אליבי לכל המסופר. מה שקורה בעולם המסופר רחוק מן המציאות הרגילה, והמחבר יודע לחולל וליצור לפנינו עולם אחר, עולם שהוא במרבית הזמן מטווה סוריאליסטי ופנטסטי. אל נשכח, בן-ציון יהושע מצויד בשפה עשירה מאד, ולעתים אתה חש שהדרמה האמתית מתחוללת בין המילים, הדרמה שנרקמת בקשר בין סיפור פנימי לסיפור פנימי, בין אגדה למציאות.
כבר בטקס הנישואין של הגיבור עם רעייתו, שוזר בן ציון יהושע מוטיב מקדים, שיקרין על התפתחות העלילה בהמשך. ציפור האש-הסימורג - היא סוד נסתר שנחשף טיפין טיפין - וכבר בטקס הכלולות אנו מתוודעים לקצה החוט המסתורי:
בכל מהלך הטקס והמסיבה שלאחריה לא הייתה מאושרת מביבי ג׳וַֹבַר, הסבתא, שהגישה לזוג טנא ובו בובת משחק וייחלה שעד סוף השנה תאסוף מלוא הטנא נכד ממין זכר. למרבה הפלא, כל הערב החגיגי הזה החתן והכלה היו עצובים, מפוחדים ומוכי יגון. לא הבינו על מה ולמה כל המהומה. בכל מהלך החגיגה החתן והכלה לא החליפו מבט. אולי מחמת הבושה. אולי מטעמי צניעות. בתוך תוכם ביקשו להתעופף ולברוח ללא נודע. חנה ביקשה בלחש לרכב על סִימוְֹרְג — ציפור האש — ולנדוד עמה הרחק בשמים התכולים (סימורג, 10).
הופעתה של ציפור האש מכינה אותנו לעלילה צופנת סודות, לחוקי משחק אחרים. אנו נחשפים אט אט לגורלה של הכלה, ולדרכו של החתן שמחפש את דרכו, את שליחותו בעולם זה:
כבר בליל נישואיו, נטש החתן את כלתו והותיר אותה עגונה ובתולה. הוא הגיע בחשאי לבית העלמין ובתעוזה פתח את קברו של אביו שאותו לא פגש מעולם, כינס את עצמות האב וברח מן העולם הישן, שבו שולטים אמונות עממיות, שדים ורוחות. פניו נשואות אל עולם חדש ולא מוכר.
סוד כמוס
בדרכו ליעד הוא מצטרף כשוליית-מסע לשיירה העושה דרכה מהרי פאמיר למורדות הכרמל. מוטיב הציפור האגדית מתחבר בשירי הזמר המשולבים בעלילה. כשאלישע פוגש את המורה מארץ ישראל בנימין, שר בפניו המורה את שיר - הזמר: "מי יתנני עוף/ ציפור כנף קטנה/ בנדודי אינסוף/ נפשי מה מתענה" (91). התחושה היא של געגועים לארץ ההבטחה ואל שיריה, ואל הגאולה באדמתה: "מי יתנני עוף/ ציפור כנף קטנה/ אשר בקן הטוב / תנוח שאננה" (91).
במשך שנתיים, שבהן התלווה למסע השיירה מערבה, הוא נפגש עם סוחרים ממולחים, מבריחי סמים ונשק. ממנהיג השיירה, הנוצר סוד כמוס, הוא לומד את סוד החיים האפלים והעמדות פנים. את התשוקה שלו לנשים הוא רוכש משפחת מין שמתלווה למסע השיירה.
בתוך העולם הנכרי והזר אנו חשים כיצד דמותו של הגיבור אלישע מהלכת עלינו קסם, ושירי הסליחות בתוך הנוף ההררי שובים את הלב. בן-ציון יהושע יודע לחבר את הנופים הפראיים ולהפוך אותם לבימה קוסמית, לעלילה פלאית:
ההרים היו לו לתיבת תהודה, פורטים בנועם על מיתרי הרוַּבַּאבּ, כלי הפריטה של אלוהים. בלעם זקף אוזניו הארוכות, הפנה ראשו בהכרת תודה לאדוניו המזמר והגביר צעדיו, כמו חש באבוס התבן ובשוקת המים הממתינים לו ליד בתי הכפר שבעמק. בלעם נשא בגאון את אלישע אדונו ולמענו עלה הרים וירד בקעות, חצה פלגים ויובלים שהתאחדו למפלים שוצפים בין תהום לשמים, והתקרב לאיטו אל כפר חסר חיים (16).
התחושה היא של מאבק להביא את הגאולה. גם בלעם בעיניו הוא סימן לגאולה באחרית הימים: "ראוי בלעם הצדיק שעליו ירכב משיח צדקנו בקץ הימים בהביאו גאולה לעולם. אליהו הנביא יצעד קוממיות לפניו ויתקע בשופר גדול צפירות ארגעה, ובני אדם ייצאו ממחבואם לקבל את פניו" (8). עלילת הספר מתרחשת לאורך ימי המנדט הבריטי. גיבורנו מביא לקבורה את עצמות אביו בהר הזיתים בירושלים, והוא פוגש שני מנהיגים סוציאליסטים שמסדירים לו תעסוקה כסוור בנמל חיפה. מהר מאוד הוא יוצא לחיי עצמאות עד שנעשה לאוליגרך שאינו בורר אמצעים כדי להיות עשיר. הוא מנצל את קשריו עם הממשל הבריטי, ואפילו עם הלאומנים הערבים. הוא עושה הכל כדי להתעשר: הכסף יענה את הכול. עיר הנמל פותחת בפניו עולם של אפשרויות, עושר ללא גבול, תככים, מזימות ומאבקים. הוא חי על חוד החרב - ספסר, חלפן, חנפן, מלשין ומשתף פעולה עם המחתרות ועם השלטונות בעת ובעונה אחת. יריביו הקשים הם הסוציאליסטים של חיפה המניפים דגל אדום לצד דגל כחול לבן.
רעמי קרב
אין זה ספר היסטוריה רגיל על חידוש היישוב היהודי בארץ, שכן ב"צ יהושע כדרכו בקודש יודע לטוות בחוטים צבעוניים מארג של מנהגי עדות וכל הפולקלור הקשור בזה, כרקע תרבותי מיסטי. החוקים המניעים את גלגלי העלילה אינם חוקי המציאות אלא חוקי המיסטיקה. השימוש במוטיבים מן התרבויות האתניות - כל זה נותן נופך מיוחד המקרין על מעשי הדמויות ועל משמעות המסופר:
החגים והריקודים וסיפורי העם הם אבני תשתית לעולם הקסום הזה - ואלישע גיבורנו אכן יודע לחולל ולמשוך אליו את כל המבטים - ובאותה עת להוליך את כל הסובב אותו כאיש פלא שמוליך את כולם אחריו, כאותו חלילן קסום מהעיר הַמֶלין:
המעגל סביבו הלך והתרחב. נשים מצד אחד וגברים מצד שני והילדים התקהלו באמצע המעגל. עד מהרה לבש אלישע ג'וָֹמָה, גלימה בוכרית מוזהבת, כדרך האמירים. קשרל מותניו אבנט בד עשוי משי ונעץ לתוכו פגיון מוכסף. על ראשו הניח טורבן מלכותי והאיש, רם הקומה, לא היה עוד רוכל מן השורה אלא אמיר בוכרה בכבודו ובעצמו. אלישע נטל תוף חרס לידו והקיש עליו רעמי קרב, רקד ריקוד מלחמה ושר משירי הלוחמים המונגולים...(18-17).
הסיפור אכן שזור בפולקלור רווי סודות ומסתורין ומנהגים שנראים חסרי פשר. גם הפתגמים העממיים מלווים את העלילה ומתווים לה את הכיוון בדרך אל עולם מתוקן. כך מופיע הפתגם "הקדר שותה את מימיו מתוך כד שבור" (30), כמו בא לבשר שהגאולה תצמח מתוך עולם שבור וסדוק, עולם של מתח גאולתי. דווקא המתח הזה יוצק אבקת קסמים על העלילה כולה:
פער תרבותי וערכי עמוק רובץ בין מחוזות ילדותו לבין העולם החדש. הפער מתעצם בפרשת אהבה בלתי אפשרית עם עולה חדשה מגרמניה, המאבדת בזרועותיו את כל רכושה ואת כבודה. הוא חי אִתה, הוא מוליד ילדים מטרודה הגרמניה אך הוא לא נושא אותה לאישה. ברקע הסיפור עומדת מחויבותו לזילפה שממנה ברח בליל הכלולות והותיר אותה עגונה ובתולה.
מחולל נסים
בתוך עולם כה מסורתי וכה שבוי בקדושתם של כללי מוסר נוקשים - נקלע אלישע הגיבור למאבק אישי כמי שפורץ דרך ופוגע בערכים שהתקדשו מימים ימימה. האישה העגונה שנזנחה נותרת כנטל על צווארו - והעלילה לוקחת אותנו לנתיבים מפתיעים. כיצד יוכל אלישע המאציל על עצמו הילה רוחנית, כיצד יוכל לעמוד מול קהילה שאינה סולחת. ואכן הקהילה אינה סולחת למי שמותיר אישה עגונה ונושא אישה אחרת על פניה.
על-רקע מאורעות הזמן בימי המנדט הבריטי, אלישע מאמץ לעצמו את הסממנים החיצוניים של התרבות האירופית אך במעמקי נפשו הוא נותר הילד העני אלישע-חי מאפגניסטן. למרגלות הכותל המערבי הוא שב ופוגש את המורה בנימין, ששינה לחלוטין את שמו ואת זהותו ונחשב למחולל נסים. המורה מן העבר הוא עתה המורה לחיים מנסה להוביל ללא הצלחה את אלישע חי למחוזות של יושר והגינות.
בתוך הקהילה הישנה והשמרנית מתנגנים ניגונים עתיקים, ואנו עדים לאורח חיים מקודש, שנבנה בעט אמן. בין השיטין אנו נחשפים לביקורת על אלישע, לתחושת המחסור שהותיר אחריו. עולם שלם שהיה שמור לאורך שנים באמצעות מנהגים מקודשים כמו נפרץ, וכך למשל מתוארת השבת כמחוּללת -לאחר שאלישע נטש את
העולם הזה:
סעודת השבת נראתה כסעודת הבראה של אבלים החוזרים מבית העלמין .הילדים ניסו לשמח את המשפחה כמיטב יכולתם, אך ללא הצלחה. חנה אמרה: "אבא שלנו היה חוזר בשעות האלה מבית הכנסת, בידו צרור עלי הדס וורד ריחני. בפתח הבית אבא חולץ את נעליו ומזמר 'שלום עליכם מלאכי השלום' ואתם הילדים הצטרפתם אליו (32).
העושר עולה לאלישע-חי לראש ובמכתבים למשפחתו, המשתוקקת לעלות לארץ ישראל, הוא מתאר את מצבו הכלכלי הקשה מחשש, שיעלו ארצה וייפלו עליו לנטל. העוף המוליך את הקול חושף את שקריו בעיני משפחתו. הם אוזרים עוז ויוצאים למסע בהעפלה יבשתית לארץ ישראל. הכל נעשה בחשאי והם נוחתים בביתו בלילה של תהפוכות דרמטיות. בואה של המשפחה משבש את חייו ואת חיי משפחתו.
התרת הסבך
לא נגלה כיצד מצליח בן-ציון יהושע להתיר את סבך העלילה - אך שימו לב, שגם כאשר מתגלים בקיעים בעולם הישן, הכל מצויר בדרך קסומה - ושוב: הטבע משחק כאן תפקיד מרכזי. כמו שראינו בתחילת הסיפור כיצד ההרים עתירי הלובן והשלג הופכים לעולם פראי של סערה, גם כאן לקראת התרת הסבך, נותן בן-ציון יהושע לטבע לרמוז לנו לאן פני הדברים:
שמש חורפית שלחה קרניים חיוורות אל פניו החשופות של אלישע. רוח קרה הרעידה את העצים וניערה מעליהם פתותי שלג. אט אט חשפה השמש הקרה את פניו ונתגלו עיניו הפקוחות באימה ופיו הפעור בזעקה. הגווייה הקפואה נכרכה על גבו של סוס שנקשר לאוכפו של אחד הרוכבים. שיירת המוות פסעה לאיטה לעיר הֶַרַאת והגיעה בדיוק בחצות היום (38).
יצירתו הספרותית הענפה של בן-ציון יהושע, וספר זה במיוחד, מזמנים לקורא שפע של הנאה וחוויה ספרותית, לשונית, תרבותית ורגשית. הקורא מוזמן להיכנס אל עולם צבעוני, מבושם, אקזוטי, רומנטי: לעתים טרגי, לעתים קומי, לעתים מקַבּרי ולהתפעל משפע גווניו בסיפור סוחף.
אנו מתוודעים לעולם רווי מנהגים ואמונות טפלות ולעתים יש שזירה של אווירה דֶמונית, אווירה שמעורבבים בה שדים ודמויות מעולם הסטרא אחרא. כך למשל אנו מתוודעים לתפקידן של המקוננות בעולם שבו המוות שובר את העולם השקט, ומוביל לשבילים לא ידועים:
גושים של שלג עכור נערמו משני צדי הדרך. משב רוח הפיח חיים בתכריך הלבן, בואכה בית החיים. בהגיע ההלוויה לפתח בית העלמין, קם הקהל על רגליו וזעק זעקה אדירה: "יפִֹּלֹ מִצִּדְּך אֶלֶףֶ וּרְבָָבָה מִימִינֶך אֵליךָ לֹֹא יגִָּש" .היה זה האות לנשים הדוממות לפתוח בזעקות אימים, כשהן חובטות על חזיהן (39).
שמלת כלולות
אין זה מפליא שגם בתיאור המוות והמקוננות יודע בן-ציון יהושע לצייר במכחול את תפקידם של גושי השלג, של משב הרוח המפיח חיים, דווקא כאשר מסופר על קבורה, על אדם שהשיב את נשמתו לבוראו. המקוננות מופיעות בכל התרבויות המסורתיות, וכולם מצפים להן ולשירות שהן שרות, כשהן מכות על חזיהן.
התיאורים בספר רוויים דימויים ססגוניים עזים, וגם הסצנות הסיפוריות מגיעות לפעמים לשיאים דרמטיים. כך למשל, כאשר טרודה מתאכזבת מליאון (הוא אלישע) והיא חשה שהכלולות הן חלום כזב, היא מגיעה בגפה לנחל הקישון: "היא הצמידה את שמלת הכלולות לגופה כתכריך לבן והסתחררה בוואלס דמיוני של חתונה שחורה. לאחר מכן פרסה את שמלת הכלולות על אדוות מימי הקישון שהתנהלו לאיטם. בתוך סלסילת קש הניחה נר נשמה. הנר והשמלה שטו להם מעדנות במורד הנהר, בואכה הים התיכון, כספינת מתים..." (331). מוטיב הציפור מופיע גם אז: כשהיא פוגשת בלילה את ליאון (אלישע), היא קמה מחלום ביעותים: "חלמתי שאני עפה מעל לייפציג וציפורי טרף שחורות מסתובבות מעליי ומנסות לנעוץ בי את הטפרים שלהן" (331).
התיאורים של הימים בארץ בשלהי המנדט, ושל עזיבת הבריטים את הארץ- הם מרתקים ( עמ' 425). הגיבור אלישע -חי על מגוון הזהויות שלו בספר זה (לא אחשוף כל הפרטים בסקירה זו) נמצא לאורך כל העלילה במסע של חיפוש זהות והחלפת זהות. הקרע הפנימי מלווה אותו לאורך כל העלילה.
בן-ציון יהושע הוא סופר עברי וחוקר מרכז אסיה. אל נשכח שהוא יצא בשליחות ממלכתית למדינות המוסלמיות של ברית המועצות. יהושע חילץ והעלה יהודים מארצות מצוקה ועמם את אוצרות הרוח שלהם. הוא זכה בפרסים ספרותיים ובעיטור 'יקיר ירושלים'.
הכרנו אותו לראשונה בקובץ הסיפורים 'עיר באופק' ולמדנו על אותה ירושלים מופלאה שכל כולה רבדים משיחיים השזורים בדמויות מעוררות השראה. גם בספריו הבאים הלכנו שבי אחר דרכו המיוחדת לשלב ריאליה במעטפת של עולם רווי אמונות ומיסטיקה:
אווירה מכושפת
ספריו הרבים מעידים על הרקע המיוחד של הסופר: מדובר ביוצר שהוא חוקר הקהילות היהודיות של מרכז אסיה בקובצי סיפוריו וכן ברומן 'שתיקת התרנגול' גילינו בעלילות ריח עז של ירושלים הישנה על סמטאותיה וקדושיה. אבל בן-ציון יהושע ידע לקחת אותנו גם למחוזות הקסם של ילדותו, לדרכים המופלאות של 'דרך ארץ המשי':
אנו נסחפים ברומנים ובסיפורים שלו למרחקים אפופי קסם ומנהגים קדומים בנכר. כבר מספרו הראשון "עיר באופק", הוכיח בן-ציון יהושע שכוחו ביצירת אווירה מכושפת, ברקיחת תערובת של חול בקודש, בתהייה על שורשיהם של מנהגים קדומים ופולחנים יצריים.
ספרו החדש אכן שזור במוטיבים עממיים שיוצרים תחושה של עולם מופלא וקסום. הכרנו זאת בעבר גם ברומן "שתיקת התרנגול" וגם בספרו "מילואים בשדות האורז". 'סימורג' הוא אכן דרך נוספת. לפנינו מעדן משובח לכל חובבי הרפרטואר הייחודי כל כך לבן-ציון יהושע. הוא יודע לטלטל את גיבוריו בפלונטרים של חוויות מרעישות, חזיונות בלהה, גלגולי נשמות מעוררי צמרמורת. העלילות רחוקות מימי החול הרגילים ומן המקומות המוכרים, וכל כולן מעשה מרקחת של צבעים, טעמים וריחות - שילוב מכושף ומטורף. לעתים יש תחושה שאנו קוראים אגדה קסומה מתוך אלף לילה ולילה: בליל של אגדה ומציאות, כשפים ומיסטיקה, אהבות ושנאות, יצרים פרועים ורומנטיקה, תככים ומזימות.
ברומן שלו יודע בן ציון יהושע לחולל מציאות - וכפי שאריסטו קרא לכך - לחקות מציאות (מימזיס) ולגרום לנו ליהנות מן החיקוי. בן-ציון יהושע יודע לבנות ארמונות של קסם, ויש לו כישרון להעניק לנו תחושה שהוא עשיר בדמיון ובה בעת מעצב לנו מציאות, מותיר לנו מצבה לעולם שהיה ואיננו עוד.
הגיעה השעה להפוך את יצירתו של בן-ציון יהושע ליצירות חובה בתוכנית הלימודים, ויהא זה מעשה ראוי לקחת את הרומן החדש ולהפוך אותו לסדרת טלוויזיה דוגמת "מישל עזרא ספרא ובניו". זו תהיה דרך נאותה לחשוף אותנו לעולם קסום ומופלא שמספר סיפור שהוא חלק חיוני בסיפור של כולנו, סיפור מרתק וקסום, סיפור מורכב של ציונות ויהדות. וזו הרי החוויה הפנימית של כולנו בדורנו, דור של קיבוץ גלויות.
