האם טראמפ מהווה רוח-גבית או רוח-נגדית?
בחירות אמצע כהונת הנשיא טראמפ בנובמבר 2018 יקבעו את מרחב התמרון של הנשיא ויעצבו את תפישת העולם של הרשות המחוקקת החזקה בעולם (בית הנבחרים והסנאט בוושינגטון), השקולה בעוצמתה לרשות המבצעת (הנשיא), ובעלת הברית העקבית והיעילה ביותר של ישראל, במיוחד מול לחצים שהופעלו על-ידי כל נשיאי ארה"ב מטרומן ועד אובמה.
אף שטראמפ עצמו אינו עומד לבחירה בבחירות בחודש הבא, הבחירות לבתי המחוקקים, ברמה הפדרלית והמדינתית, יהוו משאל-עם בלתי-רשמי על תפקוד/תדמית הנשיא טראמפ בעיני הבוחר האמריקני (46% תמיכה ו-52% התנגדות לפי סקר "ראסמוסן" מ-21 לאוקטובר; 44% תמיכה ו-50% התנגדות לפי סקר "גאלופ" מ-24 לאוקטובר; ו-44.2% תמיכה ו-51.9% התנגדות לפי ממוצע הסקרים של RealClear Politics ב-21 לאוקטובר).
האם תדמית טראמפ תפעל כרוח גבית ותסחוף את המפלגה הרפובליקנית להישגים בבחירות אמצע הכהונה בבית הנבחרים ובסנאט, כפי שהיה, באופן חריג, ב-1934 (רוזוולט), 1998 (קלינטון) וב-2002 (בוש הבן)?
האם תדמית טראמפ תפעל כרוח נגדית כפי שמתרחש בדרך כלל בבחירות אמצע כהונת נשיא, ותגרום לנסיגה רפובליקנית בבתי המחוקקים, ואולי אף לאיבוד הרוב של מפלגת הנשיא בשני הבתים, כמו שארע בבחירות אמצע כהונת הנשיאים אובמה (2010 ו-2014), בוש הבן (2006), קלינטון (1994), בוש האב (1990), רייגן (1982 ו-1986), קארטר (1978), פורד/ניקסון (1974), ועוד.
מאז 1950 מפסידה מפלגת הנשיא בבחירות אמצע כהונה, בממוצע, 24 מושבים בבית הנבחרים הפדרלי המונה 435 צירים המתמודדים מדי שנתיים. המינימום הדרוש ב-2018 למהפך פרו-דמוקרטי בהרכב הנוכחי של בית הנבחרים הוא 24: 241 צירים רפובליקנים ו-194 דמוקרטים.
משוכה גבוהה יותר עומדת בפני מהפך דמוקרטי בסנאט המונה 100 סנאטורים הנבחרים ל-6 שנים, כאשר מדי שנתיים עומדים שליש מהמושבים לבחירה. 35 הסנאטורים שיתמודדו בנובמבר 2018 כוללים 26 דמוקרטים (10 ממדינות שהצביעו ב-2016 עבור טראמפ ו-13 ממדינות עם מושל רפובליקני) ורק 9 רפובליקנים (רק 1 ממדינה שהצביעה ב-2016 עבור
הילרי קלינטון ואף אחד ממדינות עם מושל דמוקרטי).
שמירה על הרוב הרפובליקני בשני הבתים תאפשר חופש פעולה יחסי של הנשיא הרפובליקני,
דונלד טראמפ. לעומת זאת, איבוד הרוב באחד מבתי המחוקקים או שניהם, יכביד על כושר התמרון של הנשיא בזירה הפנימית והבינלאומית, ואולי אף ישתקו אותו, כתוצאה מעוצמת הרשות המחוקקת, שנתפשה בעיני האבות המייסדים של ארה"ב כבלם בפני רודנות אפשרית של הרשות המבצעת.
עוצמת הבוחר והמחוקקים
עוצמתם הייחודית של בית הנבחרים והסנאט נקבעה בחוקת 1789, המקדשת את עיקרון החרות, ופועלת להבטיחו על-ידי העצמתה ועצמאותה המוחלטת של הרשות המחוקקת, שלה מוקדש פרק הפתיחה של החוקה. במקביל, החוקה מגבילה את עוצמת הנשיא, שאינו מחוקק-על, לא קובע את סדר היום התחיקתי ולא את זהות המחוקקים והנהגותיהם במליאה ובוועדות. נשיא יכול לחתום על הסכמים בינלאומיים, אך אישרורם מחייב תמיכת שני שלישים מהסנאט. מינוי שגרירים על ידו כרוך באישור רוב הסנאטורים.
שאפתנות הרשות המבצעת נבלמה על-ידי הפרדה מוחלטת בין שלושת הרשויות השקולות בעוצמתן, מיסוד מערכת איזונים וריסונים, הענקה למחוקקים את "כוח הארנק" (תקציב) וסמכות הפיקוח (oversight) על הרשות המבצעת, הקמת שיטת ממשל פדרלית מבוזרת-סמכויות (שלטון מרכזי בוושינגטון לצד 50 רשויות מחוקקות ומושלים מדינתיים), והענקת עוצמה רבה לבוחר שהוא, יותר ממנהיגי המפלגות, קובע מדי שנתיים את מאזן הכוחות ואת כושר התמרון של הנשיא.
לכן, נאמנות המחוקקים נתונה, בראש ובראשונה, לבוחרים באזורי הבחירה (צירי בית הנבחרים) ובמדינות (סנטורים) יותר מאשר למפלגותיהם ולנשיא. התעלמות מהבוחרים מובילה לתום קריירה פוליטית, כפי שארע ב-1994 ליו"ר בית הנבחרים הדמוקרטי, תום פולי, וב-2014 למנהיג הרוב הרפובליקני בבית הנבחרים, אריק קנטור, שהתמקדו בקידום אינטרסים כלל-ארציים, אך התרחקו מ-700,000 תושבי אזורי הבחירה שלהם, ולכן הובסו על-ידי יריבים עלומי-שם.
התנהלות מחוקקים לפי "מה שרואים מכאן (וושינגטון) לא רואים משם (באזור הבחירה ובמדינה)" נחשבת להתאבדות פוליטית. כוח הבוחרים גרם להתנגדות צירי בית הנבחרים הדמוקרטים (מאזורי בחירה העלולים להיפגע מיבוא) להסכמי הסחר החופשי שחתם קלינטון עם סין (2/3 מהצירים הדמוקרטים התנגדו ב-2000) וקנדה (למעלה מ-1/2 התנגדו ב-1993). ההסכמים אושרו בסיוע מחוקקים רפובליקנים.
החוקה מעניקה לקונגרס את הכוח להגביל, לשנות, להשעות, לבטל, לממן/ליבש ולחקור מדיניות (כולל בריתות ואמנות) של נשיא, להקים/לבטל סוכנויות ממשלה (ב-1947 וב-2001 הקים הקונגרס את ה-CIA ואת המשרד לביטחון פנים), ליזום/לבטל פיתוח מערכות נשק, לאשר/לדחות מינויים בכירים, לאשרר/לדחות אמנות, בריתות והסכמים, להטיל/לבטל סנקציות על מדינות זרות, ועוד.
את חוקת ארה"ב אפשר לשנות/לתקן רק ברוב של שני שלישים בבית הנבחרים ובסנאט, בנוסף לשלושה רבעים של בתי המחוקקים ב-50 המדינות. רוב מסיבי זה קשה מאוד לגבש, ולכן רק 27 תיקונים לחוקה אושררו עד היום.
אמנם המחוקקים מעדיפים להתמקד בנושאי פנים, המעסיקים את בוחריהם, ולא בנושאי חוץ וביטחון, הזוכים להתעניינות מצומצמת של הבוחרים. אבל כאשר נשיא מתנהג כשליט יחיד, מתעלם בבוטות מהרשות המחוקקת, מיישם מדיניות כושלת, או סוטה משמעותית מדעת הקהל - שני בתי הקונגרס (ובמיוחד הסנאט) מסוגלים להפגין שריר חזק ולכפות רצונם על הנשיא ואף לשתקו, גם בתחומי חוץ וביטחון. הרחבת והשרשת תופעת הגלובליזציה מגבירה את תלות אזורי הבחירה בזירה הבינלאומית, ומכאן הזינוק במספר המחוקקים המעורבים בתחיקות העוסקות בסחר בינלאומי וגם בענייני חוץ וביטחון, בניגוד למספר המצומצם מאוד (חד-ספרתי בסנאט) שהיה מעורב בנושאים אלו עד שנות השמונים של המאה הקודמת.
לרסן את המפקד העליון
הנשיא אומנם מכונה "מפקד על" (Commander-in-Chief) אך חופש פעולתו, גם בנושאי חוץ וביטחון, נתון בידי הקונגרס.
לדוגמה, ב-1974 אישר הקונגרס את "תיקון ג'קסון-ואניק", שהביא לעליית מיליון יהודי ברה"מ, למרות התנגדות הנשיא ניקסון ו...ממשלת ישראל (שחששו מהקצנת ברה"מ, גם בתחום האנטישמיות). ב-1964 העניק הקונגרס לנשיא ג'ונסון אישור למלחמה בויטנאם ("תיקון מפרץ טונקין"), אך ב-1973 הביאו שני בתי הקונגרס - למרות התנגדות הנשיא ניקסון - לסיום המעורבות הצבאית של ארה"ב בוייטנאם, לאוס וקמבודיה ("תיקון איגלטון" ו"תיקון צ'רץ-קייס" - 1973), וכך גם באנגולה ("תיקון קלארק" - 1976) וניקרגואה ("תיקון בולנד" - 1984).
ב-1973 דחה הקונגרס וטו של הנשיא ניקסון ואישר את "חוק סמכויות המלחמה", המגביל את יכולת הנשיא להיכנס למלחמה ארוכה. ב-1977 מנע הקונגרס מכירת מטוסי ""AWACS לאירן. ב-1986 הדף הקונגרס וטו של הנשיא רייגן, והאיץ את הפלת המשטר הלבן בדרום אפריקה על-ידי אישור "החוק נגד אפרטהייד". ב-1999 חתם הנשיא קלינטון על הסכם בינלאומי לצמצום ניסויים גרעיניים, אך עד היום לא אושרר ההסכם על-ידי הסנאט. חוק תקציב הביטחון של 2012 שאושר על-ידי הקונגרס כלל סנקציות נגד אירן - בניגוד לעמדת אובמה, שהביאו לקיצוץ של 50% ביצוא נפט מאירן.
ב-2012 קיצץ הקונגרס - בניגוד לעמדת אובמה - 450 מיליון דולרים מסיוע החוץ לממשלת "האחים המוסלמים" במצרים. ב-2015 סירב הסנאט לאשרר את הסכם הגרעין עם אירן (JCPOA) שנחתם על-ידי הנשיא אובמה, ובכך איפשר לנשיא טראמפ לפרוש ממנו ב-2018. בספטמבר 2016 נחקק חוק - שהתגבר על וטו של הנשיא אובמה - המאפשר לאזרחי ארה"ב לתבוע ממשלות זרות בגין פעולות טרור. מ-2009 ועד 2016 מנע הקונגרס מאובמה לסגור את מתקן הכליאה של טרוריסטים איסלאמים בגואנטנמו. ב-2017/18 אישר הקונגרס ברוב סוחף - בניגוד לעמדת טראמפ - את "חוק הסנקציות נגד יריבי ארה"ב" המטיל סנקציות על רוסיה בגין פעילותה העויינת בתחום הסייבר, ומקשה על הנשיא למתן, או לבטל, את הסנקציות.
הקונגרס וישראל
בהיותה הנציגה האותנטית ביותר של ציבור הבוחרים, הרשות המחוקקת מבטאת את היחס המיוחד של הציבור האמריקני למדינה היהודית מהמאה ה-17 ועד היום. לפי סקר שנתי של "גאלופ", ב-2018 ישראל נהנית מ-74% תמיכה, לעומת 71% ב-2017 ו-2016. רוב הציבור האמריקני ונבחריו אינם רואים בישראל נושא-חוץ שגרתי, אלא בעלת-ברית ייחודית, ערכית ואסטרטגית, באזור חיוני לביטחונה הלאומי וכלכלתה של ארה"ב.
לדוגמה, ב-1891 - שש שנים לפני כינוס הקונגרס הציוני הראשון - נמנו מנהיגי בית הנבחרים והסנאט על 431 אישים אמריקנים (כולל נשיא בית המשפט העליון מלוויל פולר) שחתמו על "עצומת בלאקסטון" שקראה להקמת מדינה יהודית בארץ ישראל. ב-1948 פעלו מחלקת המדינה, הפנטגון, ה-CIA וה"ניו-יורק טיימס" למניעת הקמת המדינה היהודית, בניגוד לעמדת הציבור ונציגיו בקונגרס. ב-1957 הצליחו מנהיגי הקונגרס, ובראשם הסנטורים לינדון ג'ונסון ווויליאם נולאנד, להניא את הנשיא אייזנהאואר מכוונתו להפעיל לחץ כלכלי ומדיני רב עוצמה על ישראל כדי לשכנעה לסגת מחצי האי סיני, אך ממשלת ישראל היא שהסכימה לנסיגה מלאה.... ב-1990 סיכל הקונגרס את כוונת הנשיא
ג'ורג' בוש האב ומזכיר המדינה ג'ים בייקר לקצץ 5% מסיוע החוץ לישראל;
בשנים 1992-1990 יזם הקונגרס (ובמיוחד הסנטור דניאל אינוייה) שורת תיקוני-חוק שהרחיבו את שתוף הפעולה עם ישראל, למרות התנגדות הנשיא בוש ומזכיר המדינה בייקר. באוקטובר 1995 ויולי 1999 התכוון הקונגרס האמריקני לממש את העברת שגרירות ארה"ב לירושלים, אך ראשי ממשלת ישראל דרשו לאפשר לנשיא האמריקני לדחות את המימוש.... ב-2014, בעיצומו של מבצע צוק איתן, סיכל הקונגרס את כוונת הנשיא אובמה לעכב את מימון הרכש של "כיפת ברזל" (225 מיליון דולרים) כאמצעי לחץ על ישראל. אבל ב-2016 ספג הקונגרס סטירת לחי מהנשיא אובמה ומישראל, כאשר נחתם הסכם להגדלת סיוע החוץ השנתי לישראל ל-3.8 מיליארד דולר לעשר השנים הבאות, במסגרתו התחייבה ישראל להימנע מפנייה לקונגרס להרחבת שתוף הפעולה עם ארה"ב, למרות שהקונגרס הוא רשות ממשל שקולת-כוח לנשיא, בעלת "כוח הארנק" ויוזמת סדרתית בהקשר ישראל.
תשתית האהדה למדינה היהודית בקרב הבוחרים מהווה קרקע פוריה להמשך דבקות הקונגרס בשידרוג יחסי ישראל-ארה"ב, למרות פרישת מספר רב-יחסית של מחוקקים ותיקים שתרמו רבות להשבחת יחסי ישראל-ארה"ב (הסנטורים אורין האטץ' ות'אד קוקראן, וצירי בית הנבחרים
פול ראיין, איליאנה רוס-לטינן, אד רויס, טד פו, טרנט פרנקס,
דניס רוס, ועוד), על-אף בחירתם הוודאית של מספר מחוקקים ביקורתיים/עוינים כלפי ישראל (לדוגמה, אילהאן עומאר, ראשידה טלאייב ואלכסנדריה, אוקסיו-קורטז), ולמרות חוסר-הוודאות האופף את מערכת הבחירות ואת דפוסי הצבעתם של מחוקקים צעירים שיצטרפו לקונגרס בינואר 2019.
התייחסות רוב המחוקקים בקונגרס החדש כלפי ישראל תעוצב, בעיקר, על-ידי התייחסותם החיובית של רוב הבוחרים בארה"ב למדינה היהודית. התייחסות המחוקקים תושפע גם מתרומת ישראל לעמידה מול אתגרי ביטחון לאומי וביטחון פנים של ארה"ב כגון איום האייתולות על אינטרסים אמריקנים ביטחוניים וכלכליים במפרץ הפרסי, חצי האי ערב, ירדן, מצרים, האוקינוס ההודי, אפריקה וחדירה הדרגתית של האייתולות לאמריקה הלטינית (ונצואלה, קובה, בוליביה, אקוודור, ניקרגואה ו"גן העדן" לטרור באזור הגבול המשותף לברזיל, ארגנטינה ופרגוואי); המלחמה בטרור הסוני והשיעי הפועל במזרח התיכון וברחבי העולם (לדוגמה, השתרשות החיזבאללה בדרום אמריקה); הצורך למנוע הפלתם של משטרים ערביים פרו-אמריקנים החשים על צווארם את מאכלת האייתולות והטרור הסוני. כמו-כן נאמנותה ללא-סייג של ישראל ויכולותיה המוכחות בתחומי המודיעין, הלוחמה בטרור, הלוחמה הקונבנציונלית, הסיוע למדינות ערב הפרו-אמריקניות, לוחמת הסייבר, פיתוח אמצעי לחימה, שדרוג אמצעי לחימה אמריקנים וחדשנות בתחומי ההייטק האזרחי מקדמים - באופן ייחודי - את ביטחונה וכלכלתה של ארה"ב.
אבל, אין להתייחס לאהדת הבוחר/ת והמחוקק/ת האמריקנים כמובנת מאליה, ואין להניח שהם מודעים לתרומתה הייחודית של ישראל לארה"ב, העולה על היקף "סיוע החוץ" השנתי, המהווה למעשה השקעה אמריקנית בישראל המניבה ערך מוסף של מאות אחוזים. תחת זאת יש להעמיק ולהרחיב באופן משמעותי את פעילות ישראל ברחבי ארה"ב (ובמיוחד באזורים מחוץ לערים הגדולות) ובמסדרונות הקונגרס (ובמיוחד בקרב המחוקקים החדשים), שהוא זרוע הממשל העקבית ביותר בתמיכתה השיטתית והפוריה בהרחבת והעמקת שיתופי הפעולה הביטחוניים והאזרחיים בין ישראל לארה"ב.
עתה הרושם הוא שכאשר מטיחים בהם זאת הם משיבים לא בהכחשה אלא ב"אז מה"?
