על ההיסטוריה של מחר

"המלחמה שאחריה לא תיתכנה מלחמות עוד". כך האמינו ב11 בנובמבר 1918. The war to end all wars. כוחות הברית המשולשת, שכלו קרוב לחמישה מיליון חללים, מרביתם מצרפת, האימפריה הבריטית, רוסיה. מנגד צבאות המרכז, אוסטריה, גרמניה, טורקיה ועוד, שכלו למעלה משלושה מיליון חללים. קרוב לשבע מאות אלף אזרחים מבנות הברית איבדו חייהם, קרוב למיליון שבע מאות אלף בארצות המרכז. מאוסטרליה עד ארצות הברית, מלוקסמבורג עד ולדיווסטוק, מנה העולם למעלה מארבעים מיליון נפגעים. בחפירות שהיו כרויות לאורך החזית שהפרידה בין הכוחות בצרפת ובבלגיה, חיסלה המלחמה חסרת השחר הזאת את הנעורים משני עברי החזית. היסטוריונים, אנליסטים מדיניים, או צבאיים, או חברתיים, רושמים לעצמם קילומטרים של כתבים המאירים את סיבות העומק של המלחמה הזאת, אבל אילו סיבות עומק אלה היו כולן על ציר המתחים האתניים, או הכלכליים, או הלאומיים, או הצבאיים, לא היו כל כך הרבה ספרים נכתבים. פיענוח הטירוף שהקדיר עולם שהלך בטוחות אל הקדמה המדעית, שכבר העניק לאנושות את מרבית ההוגים שביססו את עולמו הערכי של האדם, שכבר הוליך את האמנויות כולן, החזותיות, הספרותיות, המוזיקליות אל שיאים שיוצרים לא ידעו אותם עד אז, קרס תחת טירוף שאין ולא יכול להיות לו הסבר אלא בתחום הפסיכיאטריה או הפסיכואנליזה של כלל מין האדם.

כשהכל נגמר היה ברור לכל מי שנותר כי השיגעון הזה מיצה את עצמו, כי המלחמה עצמה, כל מלחמה, היא טירוף, כי לאמת אין לה כל הצדקה כי אפילו הסבר קשה למצוא לה. ההרס, המחלות, הערים בהם מילאו קטועי אברים את קרנות הרחוב לקבץ נדבת חיים עלובה, הקברים, כל המיותר לחלוטין, כל הייסורים על חינם, כל התקוות המנופצות, אמרו יחדיו כי לא יכולה להיות עוד היתכנות למלחמה נוספת, לא חשוב על מה, לא חשוב במי.

היום מאה שנה אחרי, כשמלאך המוות הפרימיטיבי ההוא כבר לא יכול להסתובב בין החזיתות, כשהוא כבר בוגר מלחמת העולם השנייה שפרצה למעשה כמעט ביום בו חתמו בקרון בקומפיין על סיום הראשונה, וכשהוא מתיירא להלוך בעולם החמוש בנשק היכול להשמיד גם אותו, גם את השטן עצמו ולהשאיר את העולם נקי מאלוהים וממנו, אין מישהו האומר כי יש בכלל בעולם מלחמה שאחריה לא תיתכנה מלחמות עוד. שום דבר איננו בטוח לבד מן העובדה כי אף על-פי שהכל משתנה כוח הריסון של הרציונל על היצרים איננו משתנה. הוא מפוקפק כשהיה. בוגדני כמאז ומעולם. אידיוטי.

היום ברור יותר ויותר כי כשכוח הריסון עוצר, הייצרי בתרדמה. כי אם הוא בתרדמה, הוא בחזקת מתעורר כל רגע, ואין יודע, אי-אפשר לדעת עוד, אם כוח הריסון יידע לעמוד בשער. אם בכלל יש כוח ריסון מעין זה. מלחמת העולם השנייה היא בתה של הראשונה, ואחריה בוודאי רצו לומר כי לא תהיינה מלחמות עוד, אבל יום אחד לא עבר מאז בלי מלחמות, בלי חללים העולים כדי מיליונים, בלי רעב, בלי פליטות, בלי אפשרות הוגנת להסביר את הזוועות בלי להזדקק למדע שלא נוסד עדיין של פסיכיאטריית מין האדם באשר הוא שם. זה צריך להיפסק. זה לא פשוט עוד. ההיסטוריה של מחר עלולה להיות קצרה נורא.