פרידמן "אשם"

כאשר אומרים על דונלד טראמפ כי הוא הנשיא הידידותי ביותר לישראל מבין נשיאי ארה"ב, אפשר באותה נשימה לומר כי דייוויד פרידמן הוא השגריר האוהד ביותר מבין השגרירים האמריקניים שכיהנו בישראל. "ישראל היא סיבה טובה להישארותנו במזרח-התיכון", זוהי האחרונה בשורת התבטאויות טראמפ, המלמדות על יחסו המיוחד לישראל.

כרגיל אצלנו, גם התבטאות זו יש מי שמפרשים אותה באופן שלילי - לא רצויה, מיותרת. אצלנו לא כולם אוהבים, תמהים, שיש מי שאוהב אותנו, תומך בנו. ואם הנשיא כה ידידותי - השגריר על אחת כמה וכמה.

דיוויד פרידמן אינו שגריר רגיל. לא רק בגלל יהדותו, או הקשר המיוחד שלו לישראל. הוא גם אחד האישים במימשל המקורבים ביותר לנשיא. הוא לא רק שגריר. הוא קודם כל יועץ. יועץ קרוב לנשיא בכל הקשור לישראל, למזה"ת ולסיכסוך הישראלי-פלשתיני. עמדותיו ודעותיו ידועות למדי. כאחד מן האנשים המעטים, שאוזנו של הנשיא כרוייה לשמוע דעתם ועצתם, התוצאה ניכרת לעין כל, לדאבון לב שונאינו.

לכן, שגריר ארה"ב בישראל גם מבלה חלק ניכר מזמנו בוושינגטון. לא תמיד תמצאו את פרידמן בשגרירות ארה"ב בירושלים ולא בשלוחתה בתל אביב. לא תיתקלו בו הרבה באירועים בולטים. כמי שהשפעתו על הנשיא, על מהלכיו ושיקוליו, רבה למדי, צריך על כן להאזין טוב-טוב לפרידמן כאשר הוא יוצא בהצהרה כלשהי, ואין זה דבר שכיח כמובן.

תשובה חיובית

בעצם מינויו של פרידמן לשגריר בישראל, כמובן לא השגריר היהודי הראשון, כבר רמז הנשיא טראמפ על יחסו לישראל. מאז לא איכזב. הן בעמדת וושינגטון באו"ם, בסיכול החלטות אנטי-ישראליות, הן בהעברת השגרירות לירושלים, והן במערכת היחסים ההדוקה עם ראש הממשלה נתניהו. מחאות הערבים הפלשתינים אינן "מזיזות" לנשיא. עמדתו באשר לסיכסוך ברורה ומקובעת. יחסו לחמאס ולשאר אירגוני הטרור האיסלאמיים, שלילי באופן חד-משמעי.

האם פרידמן "אשם" בכך? במידה רבה התשובה חיובית, שהרי פרידמן מצטייר כשגריר היהודי הכי ישראלי שכיהן פה אי-פעם. צריך אפוא להאזין היטב לכל מה שמשמיע השגריר "שלנו".

בימים אלה דרוכה המערכת המדינית לקראת מה שמכונה על-ידי פרידמן עצמו כ"עסקת המאה", דהיינו התוכנית הנרקמת לשלום במזרח התיכון. איש עדיין אינו יודע דבר וחצי דבר על תכנה, מהותה ופרטיה, וגם וושינגטון ככל הנראה לא השלימה את שירטוטה. פה ושם נרמז, כי יידרשו ויתורים משני הצדדים, אבל לא מעבר לכך.

פרידמן קורא לתוכנית "חזון", לרמוז כי מדובר במהלך שאולי אין לו תקדים, שיהיה מעל ומעבר לכל תוכניות השלום, ומאמצי השלום בעבר. את החזון הזה מתכוון המימשל לפרסם, אליבא דפרידמן, כאשר יגיע למסקנה, ש"הפוטנציאל לקבלתו ולהוצאתו אל הפועל מגיע לשיא".

שום ויתור

אפשר להעריך, שבתוכנית האמריקנית פתרון שתי מדינות או מדינה אחת - זה לא ה"חזון" האמריקני הנוכחי. בשביל זה אין טעם למתוח את המנהיגים משני הצדדים, לא את נתניהו האהוד ולא את אבו-מאזן הדחוי. הפעם יש לצפות למשהו שונה, אולי מפתיע.

שאלת המפתח היא הצד הפלשתיני. התחושה היא, שהוא עשוי להיות מופתע לטובה (או לרעה, לשיטתו), כאשר הצד הישראלי יידרש גם הוא לוויתורים. ישראל, תחת כל ממשלה, תמיד הייתה נכונה לפשרה, אם בתחום הטריטוריאלי ואם בתחום הפונקציונלי. השאלה שבמחלוקת נסבה סביב גבול ויתורינו. הצד הערבי-פלשתיני אינו מוכן לשום ויתור: קווי 67, ירושלים מחולקת וחלקה המזרחי בירת הפלשתינים, התנחלויות יוסרו, פליטים ישובו - אפשר לומר בוודאות, כי התוכנית האמריקנית רחוקה מכל זה.

לישראל יהיה קשה להגיד "לא" לתוכנית השלום החדשה של ארה"ב, או להתווכח על סעיפיה. אומנם עד היום לא נצרכה ל"לא" הזה, כי הערבים תמיד דחו מראש כל הצעה שהונחה לפתחם. אבל הפעם דומה, שהעסק רציני יותר. היכונו אפוא נפשית לקבל את "עסקת המאה" מידי הנשיא הידידותי ביותר לישראל, שככל הנראה טובה ממנה לנו - וכאמור אנו אומרים זאת בלי לדעת פרטיה - לא תועלה עוד.

כל זאת בתנאי שדבר לא ישתבש בדרך, וישראל לא תמצא עצמה, לפני עסקי השלום, במבצע צבאי גדול בעזה.