סתם יום של חול. אני מגיע במסגרת העבודה לעיר רמלה, ולא מוותר על סיור קבוע בשוק המקומי עם קינוח של בורקס רמלה, שהוא טעים לי כמעט כמו הבורקס של אומי (שכבר קיבל ממני פרסום מכובד). כבר כתבתי אודות חיבתי היתרה למאפים, לבצקים ולמה שביניהם (תרתי משמע), ולבקר ברמלה בלי לטעום, זה כמעט בלתי אפשרי. הביקור שלי קורה משהו כמו שבועיים אחרי הטור שלי שעסק בתאונות הדרכים. על מהירות, על פזיזות ועל חוסר תשומת לב, בעיקר חוסר תשומת לב שיכול להפוך את החיים ברגע. את עיניי תופס לוח של מודעות אבל.
יש משהו שתמיד גורם לי לעצור ליד המודעות האלו. יש כאלו שאוהבים את מדור הספורט ויש שאוהבים את הכלכלה. אני כמו בעיתון מביט, וכמו בעיתונים הגדולים, תמיד מתעניין במודעות האבל. אל תילחצו, כי לא מדובר בבעיה פסיכולוגית, יותר נכון אצלי מדובר בשימוש במכשיר חברתי מרתק ומעניין מאין כמותו, להבין מה קורה כאן. בקרו פעם בעיר ירושלים ועצרו ליד לוחות המודעות של החרדים - "הפשקווילים", שהם האינטרנט שלהם, אם נקרא לזה ככה, סוג של עיתונות קיר מרתקת בפני עצמה. אתה למד דרכם על סכסוכי חצרות, על תמיכה בפוליטיקאים, ועל החמרות ואיסורים. מתוכן המודעה, מהחתומים עליה, ומהניסוח שלה. ולהבדיל, כשמדובר בהודעת אבל, אתה למד מיהו הנפטר, כמה ילדים ונכדים היו לו, מה עשה בחייו ומה גודל תפקידו בקהילה אליה הוא משתייך. לעיתים שם המטפלת רשום ולעיתים יש שעות ביקור.
וכאן בדימונה, מעבר לפרטים הטכניים והחשובים, כמו שעות התפילה וכתובת בית האבלים, אני למד עוד כמה דברים דרך מודעות האבל. אני מזהה בתמונות השחור לבן דמויות שמוכרות לי מהילדות שלי, ופולט את אותן מילים שכולנו בערך פולטים "אני מכיר אותו, מה הוא נפטר?
באותו ביקור ברמלה אני קולט מודעת אבל שכתובה כך: "שש עשרה שנים לפטירת בננו, אחינו, דודנו וחברנו האהוב והיקר שרון בורפקר ז"ל בן יוסף וירושה. וכאן מגיע הסיפור בקצרה - שרון, רענן צונץ, ומיכה כהן נקטפו ונהרגו בתאונת דרכים בעמדם בתמרור עצור כחוק, בצומת חולדה, בדרכם לשרת את המדינה". קצת חיפוש בגוגל והנה הפרטים המלאים:
אין לו אבא
זה היה ביום שלישי בשש וארבעים בבוקר. רענן צונץ היה בן 35 נשוי ואב לשלושה. הקטנים הם זוג תאומים בני ארבעה חודשים. לרכב עולים גם דניאל איפרגן בן 37 נשוי אב לילדה בת ארבע ואשתו בהריון, ומיכאל כהן בן 32 נשוי ואב לשניים. הארבעה נפגשו במקרה או לא במסגרת סדר חינוך למור"ק בבית החייל בירושלים. רכב הדייטסו של צונץ ממתין בצומת בתמרור עצור. נהג מסחרית שנסע לפני המשאית הפוגעת מבצע פניית פרסה במפתיע, והמשאית נאלצת לבלום בפתאומיות. הנהג מאבד שליטה על ההגה, עולה על אי-תנועה ושני תמרורים, ופוגע בדייטסו. שלושה נהרגים. דניאל אפרגן נפצע קשה. רס"מ שרון בורפקר היה בן שלושים במותו. נהג המשאית הוא תושב כסייפה עם עבר של 76 עבירות תנועה.
הנה סיפור על מישהו שלא הצליח להקים משפחה משלו, ומישהו שיחד עם חבריו קיפח את חייו ככה סתם. את דניאל הילדים כבר לא יכירו, בטח לא זוג התאומים שמה שנשאר להם זה רק כמה תמונות עם אבא, שאפילו זיכרון קלוש אין להם ממנו. ובכל זאת הם זכו לארבעה חודשים ממנו, כי התינוק של איפרגן נולד למציאות שבה אין לו אבא. שלושה חיילים שעזבו בצורה כל כך מיותרת, ופצוע קשה אחד שרק מלקרוא באיזה מצב נפשי הוא נמצא בזירת התאונה, כבר אומר לי שמדובר בסרט רע שרק התחיל אז. מי יודע מה מאז?
והנה כמה ימים לפני כן, אני מגיע ליום מילואים בבסיס קריית מלאכי. מעל ההיכל בבית הכנסת נמצאת לוחית זיכרון עם הכתובת לע"נ חי ושני קריאף ז"ל. עם תאריך פטירה דומה. חיפוש קצר מעלה את הסיפור הבא. יולי 2011. בני זוג שרק נישאו שנה קודם לכן, ושהיו אמורים לחגוג את לידת בנם הבכור, היו בדרכם ממופע של הזמר
עופר לוי, עד שפנצ'ר ברכבם עצר אותם. הם עצרו בשולי הכביש באזור יבנה כדי להחליף גלגל, כשנהג משאית שעבר בסמוך פגע בהם למוות ונמלט מהמקום. רק כמה חודשים לאחר מכן הוא מסגיר את עצמו. זוג שלא זכו לבנות את חייהם, ולא זכו לחבוק ילד משלהם. עוד מוות מיותר ומטופש.
למה? למה אנחנו נוהגים בחיים ועל הכביש, בכזה חוסר זהירות ובכזו הפקרות? למה אנחנו צריכים לקרוא על המקרים האלו שהבאתי כאן. רק שניים מתוך מאות, ולא עושים עם עצמינו משהו? למה? הכי עצוב שאנחנו לא באמת מוכנים לעשות משהו עם התשובה של השאלה הזו. מיותר.
