"שוטרי משטרת ישראל נמצאים במקום, מכווינים תנועה, מאפשרים את קיום המחאה, למימוש זכות המוחים ל
חופש הביטוי, תוך הבטחת שלומם, בטחונם ובטיחותם של המשתתפים. עם זאת, לא תותר כל הפרת סדר ונפעל בנחישות נגד אירועי אלימות מכל סוג שהוא".
לשון הודעת המשטרה אמש (מוצ"ש, 22.12.18) עם החסימה התורנית של צומת עזריאלי בתל אביב - הפעם בידי המוחים על יוקר המחיה. מה שאומרת המשטרה הוא כך: אנחנו נאפשר להפר את החוק, נאפשר לפגוע בחייהם של רבבות, נאפשר לסכן חיים. הדבר היחיד שלא נאפשר הוא אלימות. כל השאר - אהלן וסהלן.
חסימות כבישים אסורות לחלוטין על-פי החוק. "לא יעמוד אדם בכביש, בין כדי לעצור רכב לשם נסיעה ובין לכל מטרה אחת, אלא בתוקף תפקיד רשמי" - קובעת תקנה 112 לתקנות התעבורה. לאחר מכן יש הסתייגות, המאפשרת חריגה מהכללים החלים על הולכי רגל כאשר מדובר "בהלוויה או בתהלוכה שנערכה כדין" - אבל היא אינה חלה על תקנה 112. כלומר: אפילו בהפגנה ברישיון אסור לחסום כביש.
איסור דומה ואפילו חמור יותר חל על נהגים: "לא יעצור אדם רכב, לא יעמידנו, לא יחנהו ולא ישאירנו עומד באופן שיש בו כדי להפריע או לעכב את התנועה". חד וחלק, פשוט לחלוטין.
למשטרה אין סמכות להתיר לעבור על החוק. פקודת המשטרה מגדירה כך את תפקידיה: "משטרת ישראל תעסוק במניעת עבירות ובגילוין, בתפיסת עבריינים ובתביעתם לדין, בשמירתם הבטוחה של אסירים, ובקיום הסדר הציבורי וביטחון הנפש והרכוש". המשטרה חייבת למנוע עבירות, היא חייבת לתפוס עבריינים, היא חייבת לקיים את הסדר הציבורי. מתן היתר לחסימת כבישים הוא הפרה בוטה של חובות יסוד אלו שלה.
חסימת כבישים פוגעת בחיים התקינים של אלפים ורבבות. היא מסכנת חיים בצורה ישירה, משום שהיא מונעת מעבר של רכבי חרום (ונא לזכור שצומת עזריאלי ספציפית הוא נתיב מרכזי בדרך למרכז הרפואי סוראסקי - הגדול ביותר בגוש-דן). חובתה של המשטרה להבטיח שהכבישים יישארו פתוחים. חובתה להבטיח קודם כל את "שלומם, בטחונם ובטיחותם" של תושבי המדינה שומרי החוק, לפני שהיא דואגת לאלו של מפריו.
זכות המחאה וזכות חופש הביטוי אינן עומדות בפני עצמן ואינן גוברות על זכויות אחרות. אין שום זכות מוחלטת; דמוקרטיה מאזנת בין זכויות. הזכות לחיים אינה מחייבת את המדינה לספק כל תרופה ואינה אוסרת עליה לשלוח חיילים לקרב. הזכות לבחור אינה מחייבת להציב קלפי בביתו של כל נכה. הזכות למחאה אינה מתירה להיכנס לבסיס צבאי. הזכות לחופש הביטוי אינה מבטלת את חוק לשון הרע.
כנ"ל וביתר שאת לגבי חסימת כבישים. כאמור, חסימה כזאת היא עבירה על החוק - וגם זכויות יסוד אינן מהוות היתר להפרת חוק. כשם שאסור למפגינים להיכנס לחצר הבית שלי או שלכם, אסור להם לחסום כבישים שמשרתים אותי ואתכם. ואם הם כן עושים זאת - חובתה של המשטרה לפנות אותם מהכביש, בדיוק כשם שחובתה לפנות אותם מהחצר.
אבל לא משטרת ישראל בעידן
רוני אלשיך ומורשתו. לא משטרת ישראל העסוקה ביחסי ציבור הרבה יותר מאשר בשמירת החוק ובמניעת פשע. לא משטרת ישראל שאינה מצליחה להתמודד עם גל הפשיעה המשתולל בימים אלו בחוצות המדינה. זוהי משטרה שאינה מוכוונת חוק, אלא מוכוונת תקשורת. משטרה שהשאלה העומדת בראש מעייניה אינה כיצד למלא את חובותיה, אלא כיצד היא תצא בצילומים. משטרה שאינה יוזמת, אלא בוחרת במודע להיות אימפוטנטית.
המשטרה הזאת ממלכדת את עצמה - ומפוצצת את המטענים הללו על כולנו. בכל פעם שהיא מאפשרת עוד חסימה (ובעזריאלי זה כבר הפך למסורת), היא מקשה עוד יותר על האפשרות לפעול בעתיד נגד מפרי חוק דומים. "כיוון שעבר אדם עבירה ושָנָה בה, נעשית לו כהיתר", קבעו חז"ל - משום שהוא מתרגל לחטוא ואינו מבחין בפסול שבמעשיו. המשטרה הזאת מובילה במישרין למחזה אבסורד: כאשר אולי תמנע אי-פעם חסימה שכזאת, ניתן יהיה לטעון נגדה לאכיפה בררנית. המשטרה הזאת כל כך מאפשרת להפר את החוק, עד שתהיה לה בעיה אמיתית לאכוף אותו בעתיד (אם בטעות תחליט לעשות זאת).
זוהי משטרה המפקירה את בטחונם ובטיחותם של תושבי ישראל לטובת האינטרסים האנוכיים שלה. זוהי משטרה שמעשיה מהווים הפרת אמונים. זוהי משטרה שבוגדת במי שמממנים אותה ושמים בה את מבטחם. זוהי משטרה הנמצאת בפשיטת רגל מוסרית. זוהי משטרה המאבדת את זכות קיומה.
