אתמול, 2 בינואר 2019, ב-יס פלנט של קניון רמת גן נערכה ההשקה החגיגית של הסרט הדוקומנטרי 'קינג ביבי'.
הבמאי דן שדור בגילוי נאות הראוי להערכה הודה לפנינו שהוא, איש השמאל, ולא נמנה עם תומכי או מעריצי גיבור סרטו,
בנימין נתניהו. והעובדה, הסביר, דווקא דחפה אותו להתעניין, להתעמק בנושא, לנסות ולפענח את סוד הצלחתו של האיש אשר ארבע פעמים נבחר לרשות הממשלה במדינה כה מורכבת וכה חצויה שלנו.
כפי שסיפר הבמאי, אנשי הצוות חפרו בארכיונים רבים בארץ ובארצות הברית. ולמרות שלא הגיעו לכול המקורות להם שאפו, הם יצרו סרט, אשר עורר בי המון מחשבות והרהורים; הסרט לא רק מסרטט את דרכו של בנימין נתניהו החל מילדותו בבית ספר בארצות הברית שם רכש את השפה האנגלית המשובחת שלו, בואכה רגע טרגי של אובדן אח בכור במבצע יונתן והחלטתו לחזור לישראל, וכלה במעמדו הרם הנוכחי.
מהמסך עולה דמותו התלת ממדית של בן אנוש - עם חולשות וסגולות, אדם טועה - וחוזה נכונה, עם חסרונות ויתרונות, אשר די מהר הצליח להבין איך עובדת המערכת, בלי להתחמם בספסלים האחוריים של הכנסת ובלי ליצוק מים על-ידי פוליטיקאים מנוסים יותר, תפס את השור בקרניו, התעלה על כל מתחריו והגיע לצמרת השלטון.
מדהימה הקטע בו נתניהו הוזמן לנאום בקונגרס האמריקני בקדנציה הראשונה שלו בשנות ה-1990, עולה על הדוכן ולפני שמתחיל לדבר מחפש במבטו את רעייתו שרה ואף שואל מיו"ר הקונגרס סגן הנשיא
ג'ו ביידן לעזור לו בכך. כאן לא רק עדות לקשר מיוחד בין בני הזוג - אנחנו מבינים עד כמה נתניהו נטול תסביכים, בטוח בעצמו במעמד כה מרגש וכה חשוב. לא רבים היו מגלים קור רוח ותשומת לב לפרט אישי כזה, כאשר עולים לדוכן במוסד זה.
יוצרי הסרט אכן לא עוסקים בלחלק ציונים, למשל, הם משאירים לנו, הצופים, להחליט לבד האם נכונים האשמות שנתניהו השתתף בהסתה לפני רציחתו של
יצחק רבין.
במהלך הצפייה בסרט הבנתי מדוע
שמעון פרס ב-1996 הפסיד לנתניהו. שעה שנתניהו שֹם על השולחן את הקלפים החזקים שלו: 'פרס יחלק את ירושלים', 'ביבי טוב ליהודים', פרס, השבוי בקונצפציה של מזרח תיכון חדש, דיבר על השלום והתעלם לגמרי מהמציאות מחוץ לאולפני הטלוויזיה ומשרדי הממשלה, בה התפוצצו אוטובוסים (במאמר מוסגר: כבר במערכה הבאה נציג השמאל פעל באופן מתוחכם יותר, לא הבטיח
שלום עכשיו אלא הרים וגבעות מסוג אחר - טיפול בזקנה במסדרון - ובקלות גבר על נתניהו).
עוד דבר מדהים בעיניי: תגובתם המתועדת הבלתי רגילה של המוני אנשים להפסדו של בנימין נתניהו בבחירות 1999 ל
אהוד ברק: דמעות, צער עמוק ואמיתי, תחושה של חורבן בית. כאילו הם איבדו מישהו יקר לליבם. כשלפניו הפסיד בבחירות שמעון פרס, תומכיו לא רק שלא בכו - האשימו אותו והעליבו בקריאה 'אתה הלוזר!' כאומה לא הצטערנו כאשר הפסיד ברק אחרי שנה בשלטון, לא בכינו כשאיבדנו את
אריאל שרון ואת
אהוד אולמרט. רק צחקנו כאשר הפסידה
ציפי לבני... נתניהו - הוא הפוליטיקאי היחיד שאת כישלונו בבחירות תומכיו קיבלו כה קרוב ללב. התלהבות מהמנצח, צרחות 'פלוני - מלך ישראל' ראיתי וראיתי - כשניצח יצחק רבין ב-1992, נתניהו ב-1996, ברק ב-1999, שרון ב-2002. אבל אֵבֶל עמוק, ייאוש ותחושת אובדן מהפסד הפוליטיקאי? התחלתי לחשוב - אולי באמת מדובר הפעם לא בפוליטיקאי אלא במדינאי...
גיליתי עוד דבר מפתיע: נתניהו כמעט בתחילת דרכו בפוליטיקה הישראלית מתנהג כאיש בוגר, מנוסה, עם משנה סדורה, ולפי עדותם של יוצרי הסרט - עדיין נדבק לאותה הקונצפציה. לפעמים סרט דוקומנטרי משפיע נגד רצונם של יוצריו. ההוכחה לטענה הזאת קיבלנו גם הפעם. אנו צופים בתמונות בהן נתניהו לוחץ את ידו של ערפאת, אחרי הסכם וואן פלנטיישן, הקריין מסביר שזו הסיבה שהימין הקשה כעס על נתניהו והפנה לו עורף. אך במוחי פלחה מחשבה אחרת לגמרי: פתאום הבנתי שנתניהו בעצם היחיד שאחרי יצחק רבין הצליח לחתום על הסכם עם ראשי הפלשתינים, השיג איזה התקדמות בתהליך המדיני (למרות לדעה הרווחת שעם עלייתו לשלטון הופסק התהליך). התהליך הופסק דווקא עם עלייתו לשלטון של אהוד ברק - לא הוא, לא אריאל שרון אחריו, לא אהוד אולמרט ולא לבני שניהלה מו"מ בממשלת נתניהו השנייה - לא הצליחו להגיע להבנות כאלה עם ראשי הפלשתינים.
כעסתי טיפה על כל אלה, שהסתירו מהקהל הרחב את השיטה שעזרה לנתניהו להפוך לאליל של מיליונים; נאלצנו לחכות לסרט 'קינג ביבי' שיגלה לנו את הפטנט: מתברר כי הכל בזכות הקלטת הקסומה שביבי הביא ביבוא אישי מארצות הברית ובה - שיעורים של איזו מומחית שלימדה את נתניהו הצעיר איך להופיע בציבור, לאן לישר את המבט, איך לנסח את הדברים (במשפטים קצרים וברורים), מתי להגיב (כמה שיותר קרוב לאירוע) וכו'... שלדת הסרט מונחת על הקלטת הזאת, קטעים ממנה אנו שומעים בהתחלה, מספר פעמים בהמשך - ובקטע נוסף מסיימים את הסיפור.
סתם, אני מתלוצץ. מה שברצוני לומר - בנקודה הזאת היוצרים הפגינו לדידי נאיביות (או קיוו לנאיביות שלנו, הצופים) כאשר הפכו את ההרצאה המוקלטת של המומחית לאיזה עמוד השדרה של סרטם.
בנקודה הזאת, אחרי שחילקתי את השבחים, להם הסרט ראוי ללא ספק, אני עובר לביקורת עליו, לפנים הפחות מוצלחים לעניות דעתי.
בסרט מזכירים מספר פעמים את עבודתו של נתניהו בחברת הרהיטים - ולו פעם אחד לא מזכירים שהאיש שירת כמפקד צוות בסיירת מטכ"ל, השתתף בפעולות מיוחדות בעומק קווי האויב, בין היתר, במבצע ההשתלטות על מטוס "סבנה"; לא פלא שאמונתך שיוצרי הסרט היו אוביקטיבים טיפה מתערערת. אפשר למנות עוד כמה תהיות מסוג זה.
בין החסרונות - הסרט הלך שבי אחרי הקלישאות שנדבקו בנתניהו עם השנים: שהוא קוסם טלוויזיוני גרידא, שהוא מסרב לתת ראיונות. נו, באמת! איני מכיר פוליטיקאי שיוותר על ראיון שהוא פרסום חינם עבורו, יפספס הזדמנות להופיע בעמודי עיתונים, באולפני טלוויזיה או מול המיקרופונים של ערוצי רדיו (הידעתם, שבחצות בנוביגוד השנה ראש ממשלתנו בירך את כל צופי ערוץ 9 הרוסי?) אבל הם כן נזהרים מהמראיינים מגמתיים שכל מטרתם להביך את בן שיחו או להציג אותו באור מגוחך. אז יש לדייק. אולי בכול זאת העדר ראיונות תקופות הוא 'הישג' של שני הצדדים?
לא מזמן, בטקס הצגת נגיד החדש של בנק ישראל נתניהו פנה לעיתונאים, אשר באו לטקס, בהצעה לשאול אותו שאלות - ופתאום לא היו להם שאלות. נתניהו בלעג הציע להם להתקשר למערכת ולשאול מה לשאול - לא עזר. כי לראיין את נתניהו זה מבצע מורכב, חייבים מראש להכין שאלות שעשויות להביכו, והעיתונאים לא ציפו שתהיה להם הזדמנות כזאת.
עוד נקודה שאיתה לא הסכמתי. עם כל הכבוד לנתניהו - לטעון שהוא מכתיב סדר יום לנשיא ארצות הברית זה קצת מוגזם. הרי טראמפ במעמד ביטול ההסכם עם האירנים אמר בפה מלא: ישראל הציגה לפניו הוכחות שאירן מפרה את ההסכם. כלומר, המסמכים, ולא האיש מנוסה ומניפולטיבי ככול שיהיה, השפיעו על טראמפ. גם הטענה שטראמפ כביכול למד מנתניהו להתעמת עם התקשורת, לתקוף אותה, נראית לי הזויה. שַם הסיפור התפתח בפני עצמו. מיד אחרי הזכייה בבחירות טראפ התמים הגיע למערכת העיתון 'ניו-יורק טיימס', אשר מירר את כל מערכת הבחירות, עם מסר פייסני: בואו נשֹים ריבים מאחורינו, נשתף פעולה למען ארצנו, אמר והוסיף: לו הייתם ידעים כמה אנשים נפלאים (great people בלשונו) מסרבים להצטרף לצוות שלי בבית הלבן מחשש שהתקשורת תתחיל לחטט בחייהם. טראמפ לא הצליח לשכנע את אויביו לקבור את גרזן המלחמה. לא היה לו סיכוי לחיות בשלום עם התקשורת, שלא סלחה ולא תסלח לו על נצחונו על מועמדה
הילרי קלינטון.
בעצם, עד כמה אני צודק, או מגמתי, בשבחים ובטענות כלפי הסרט, אתם יכולים לבדוק בעצמכם: ב-9 החודש הסרט עולה לשידור בערוץ יס-דוקומנטרי.
