מפלגת העבודה הפכה בדור האחרון לגוף פוליטי המתאפיין באי-יציבות פנימית ובהחלפה תכופה של מנהיגיה, בתירוצים שונים ומשונים. לקראת בחירות 2019, התפרק "
המחנה הציוני", שהוקם למעשה בכדי להחליף את הליכוד בשלטון, על-רקע המשבר עם
ציפי לבני שקדמה לו פרישת הרצוג. אירועים אלה החזירו ל"עבודה" בשיח הציבורי את התואר המפוקפק מפלגה "אוכלת ראשיה". אני עוקב אחרי תנועה זו כבר שנים רבות. אינני חוקר אותה ואת קורותיה, אלא מתבונן ולומד את הדברים המתרחשים בה ממעוף הציפור, כמשקיף שנמנה בעבר הרחוק עם אוהדיה. פרישת בן-גוריון, שהודח מההנהגה על-ידי חבריו במרכז המפלגה, הייתה עבורי סימן אזהרה לגבי הסתאבות ה-דנ"א של תנועה זו ומאז התרחקתי ממנה.
אין ספק שמפא"י ההיסטורית, בשיתוף עם אחדות העבודה ומפ"מ, היו הגרעין הקשה של המבנה הפוליטי המוביל ביישוב היהודי המתחדש בא"י. מקורן של תנועות אילו באירופה המזרחית, במרכזי היישוב היהודי הגדול שבין פולין לבריה"מ. גרעינים שנוצרו שם, הגיעו ליישוב היהודי בא"י ובאין ממשל מקומי, עברו בה שינויים שנגזרו מצרכי ההתיישבות, ההגנה והעזרה ההדדית, והפכו למנגנוני השליטה והניהול העיקריים בישוב החדש. לימים, לאחר שקמה מדינת ישראל, היו מנגנונים אלה ליסודות המנהליים והארגוניים הממלכתיים של המדינה. בדרך עברו שלב התפתחותי נוסף דרך ההסתדרות הכללית של העובדים העבריים בא"י, אף היא מיסודן של תנועות העבודה.
נראה שמתוך התפתחות זו גזרו וגוזרים רבים מהוותיקים שעדיין משתייכים לזרם זה וצעירים שהצטרפו אליו, את תחושתם שהמדינה היא הם וכי הם שיצרו ומקיימים אותה בלעדית. הם טועים, כמובן. נקודת הזכות המרכזית בעניינים אלה נתונה למנהיגות תנועת העבודה בארץ ישראל בראשות בן-גוריון. עיקרה: ההתיישבות, הקמת כוחות המגן של הישוב לקראת פרעות 36' - 39' ומלחמת העצמאות והקמת התשתית המשקית סביב מפעלי ההסתדרות הכללית, שלימים הייתה אבן-יסוד לבניית היכולות המדינתיות. אבן- פינה זו לא תמיד הייתה טלית שכולה תכלת, אבל תרומתה לא תסולא בפז.
בין סוף שנות ה-30' לערב הכרזת העצמאות (1947) הייתה הזהות בין המפלגה ומוסדות היישוב שבהן שלטה, לבין המדינה, כמעט מלאה. מעניינת מאוד העובדה שדווקא בן-גוריון, שהיה הרוח החיה בהנהגת היישוב בתקופה זו בנה תשתיות אלה ויצר את הזיקות בינן לבין המדינה,
היה האדם המפוקח ביותר בצמרת ההנהגה, שהבין שזהו מצב זמני. הוא גם היה הראשון שהחל לפרק את הזיקות והקשרים בין המפלגה וההסתדרות הכללית למדינה ו"להלאים" את הנכסים, שחוללו מציאות בלתי רצויה של מדינה בתוך מדינה. גישתו, שהתבטאה, בין היתר, בפירוק זרם העובדים בחינוך ושילובו בחינוך הממלכתי, פירוק הפלמ"ח ואצ"ל ושילובם בצה"ל ולימים גם פירוק המנגנונים הכלכליים-חברתיים של ההסתדרות הכללית ושילובם במוסדות הלאומיים המקבילים - הקימו עליו אופוזיציה מפלגתית חזקה, שלימים דחקה אותו אל מחוץ למפלגה.
גרעין פוליטי
תפיסה זו במפא"י היא היסוד שהכשיל וממשיך להכשיל מפלגה זו או ממשיכי דרכה עד היום. מתוך חוסר הבנה וצרות מוחין של מנהיגות מפלגת העבודה ולא מעט מהחברים הוותיקים בה, היא מאיימת כיום לסתום את הגולל דווקא על התנועה הפוליטית שהייתה הרוח החיה בהקמת המדינה. התופעה עצמה אינה צריכה להפתיע. ההיסטוריה עשירה במקרים דומים. המפתח הוא בהעדר כושר ההסתגלות או בראייה היסטורית שגויה.
אצל בן-גוריון הייתה המפלגה המנוף והמנגנון באמצעותו חתר להקמת המדינה. בן-גוריון היה דמוקרט אמיתי ולא נסתרה מעיניו האפשרות שלאחר הקמת המדינה, רבים מהכלים ולא פחות מכך השיטות ששרתו את הציונות לפני קום המדינה, יצטרכו להשתנות או להיות מוחלפים בכלים המתאימים למדינה ריבונית. אצל רבים מחבריו להנהגה ושותפיו לדרך, לא זו הייתה הפרספקטיבה ולא כך הבינו הם את משמעות ההבדלים בין "מדינה בדרך" "למדינה בפועל".
אצל רבים בשמאל הישראלי, שהעבודה היא עדיין הגרעין הפוליטי הגדול שלו, סוציאל-דמוקרטיה היא עדיין האידאה המובילה בארגון הממשל והמערכת הכלכלית-חברתית בישראל. אצל אותם אנשים "עקרון החלוקה", בו תמך בן-גוריון פורמלית ערב הכרזת העצמאות, בכדי לזכות במירב התמיכה הבינלאומית במהלך המדיני, הוא עדיין אידיאל פוליטי-מדיני ראשי. העובדה שהמדינה כבר בת 70 והמזרח התיכון של היום אינו דומה משום בחינה לזה של 1947, אינם מותירים שום רושם מעשי. בן-גוריון עצמו, בסיום מלחמת השחרור 1949, הסתלק בפועל מהסכמתו לתוכנית החלוקה והגדיל את שטח המדינה בזכות ניצחון צבאי, בלמעלה מ-50% מהשטח שיועד לה בתוכנית המקורית. הוא שקבע, זמן קצר לאחר הסכמי שביתת-הנשק, שאי-שחרור ירושלים השלימה הייתה שגיאה אסטרטגית ו"בכייה לדורות". אחרי מלחמת ששת הימים חלק על מעשיו של דיין וקבע: תמורת שלום מלא וסופי עם כל מדינות ערב, יש להחזיר את השטחים ששוחררו במלחמת ששת הימים,
למעט ירושלים! (עוד תיקון בתוכנית החלוקה). משלא נראה שהערבים מוכנים לשלום כולל ומלא, גרס שאין להחזיר או לוותר על-אף שעל.
הרושם המתקבל מפערים אלה בין מי שעיצב והתווה את הדרך לבין ממשיכי דרכו, מעיד על אחד משני דברים: הם מעולם לא הבינו כהלכה את "ראשו" של בן-גוריון ואת תפיסתו את העתיד במדינה ריבונית. או, הם אינם מסוגלים להסתגל לשינויים הפנימיים והחיצוניים באזור ובעולם ולפיכך הם נידונים לחוקי הברירה הטבעית: רק מי שמסתגל שורד והסיכוי הטוב ביותר הוא לחזק מבין כולם. אני נוטה לחשוב ששני הדברים גם יחד פועלים כיום נגד מפלגת העבודה. משתעלם המפלגה הסוציאליסטית הראשית, יבוא גם תורה של מר"צ. מר"צ בעיני היא אנכרוניזם להוויה מוקדמת עוד יותר: שמאל קיצוני, פוסט מודרני ואנרכיסטי, שנאחז בציפורניו באידאות בנות 100 שנים ויותר, והוא עיוור לגבי הלקונות המוטמעות אינהרנטית ברעיונות הגלובליזציה והכלכלה הסוציאל-דמוקרטית, כיסוד לסדר עולמי במאה ה-21.
מפלגת העבודה אינה "אוכלת מנהיגיה", היא אוכלת את יסודות קיומה. הרס עקיב ושיטתי של המנהיגות, מעיד על מנהיגות שאינה מבינה את הציבור או אינה מציעה לו פתרונות שיתקבלו על דעתו. שכן, תפקיד המנהיגות הוא כפול: הבנת השינויים המתמידים והשלכותיהם ומניעת כשלים באמצעות תוכניות להיחלצות מהם. לא ייתכן להישאר מפלגת העבודה ובה בעת להיות גם ליכוד ב' - השיטה של גבאי. אם המפלגה מסכימה שהדרך הישנה שגויה, עליה להודות בכך ולהחליף את הדרך. הצעת מבנה אירגוני והנהגתי חלופי הוא השלב השני ולא תחליף לשלב הראשון. מפלגה חייבת מנהיגות יציגה שנאמנה לדרך ומקובלת על חבריה. אם מפלגת העבודה עדיין מאמינה בדרך, היא חייבת מנהיגות בעלת גישה זה.
אבל בה-במידה עליה להבין שאם היא טועה בדרך, שום מנהיגות שמובילה בדרך השגויה לא תושיע אותה. בעבר שיקפה מפלגת האם של העבודה את דעתו של מרבית הציבור היהודי בישראל, כיום לא זה המצב. ללא יכולת לחזור ולייצר הרמוניה בין השקפות הציבור, דרכה של המפלגה ודרכה של המנהיגות - שנותיה ספורות.
