לעתים קרובות מועלות טענות על טיב ההסברה הישראלית בחו"ל. העיסוק בכך מונע את הדיון העקרוני יותר לגבי תיפקוד משרד החוץ, לרבות סוגיית ההסברה. כשמדינת ישראל מדברת ב-2 קולות (לפחות), וכש"גורמים מדיניים" עלומים מבקרים את המדיניות הישראלית, הכשל איננו בהסברה, אלא ברובד בסיסי הרבה יותר.
9 שנים אחרי אוסלו, אחרי קרוב לאלף קורבנות ישראליים ואלפים ערביים, ואחרי קריסת הנחות היסוד של "תהליך השלום", המשרד עדיין דבק בקונספציה שכשלה, מתעלם מכך שמולנו ניצבת רשות טרור, ושלעומד בראשה יש רשימת חיסול המונה 6 מיליון יהודים.
אפילו כשישראל מתחילה להשיב מלחמה שערה ולסובב מעט אחורנית את גלגל אוסלו, שר החוץ שואף לחדש את התהליך המדיני עם מי שהוכיח בכל דרך שאיננו בן-שיח אלא בן-מוות. גם אחרי שהבוחר הישראלי פסל מדיניות זו, שמעון פרס מתעלם מההכרעה הדמוקרטית, מכללי המינהל התקין, וממהלך מלחמת אוסלו - וממשיך לדבוק במדיניות שהמציאות הוכיחה עד כמה היא שגויה.
רבין שיווק את אוסלו כניסוי שניתן להפסקה אם יתברר שנכשל. הניסוי כשל, ולא בגלל נתניהו או שרון, אלא מכיוון שמלכתחילה הוא נשען על חלומות ולא על עובדות. אבל, הוגי הרעיון דבקים בו ואינם מסתלקים מהזירה הציבורית.
תפישת אוסלו, שדיברה על אוטונומיה והתכוונה למדינה, נכשלה. מלחמת אוסלו הוכיחה שמדינה פלשתינית ממערב לירדן איננה אופק מדיני ליהודים, אלא סכנה קיומית. המדיניות ששאפה להקים מדינה פלשתינית טיפחה ציפיות בצד שכנגד, וסיבכה את ישראל במציאות הנוכחית. כשזה היה הקו השליט, אין פלא ששר החוץ הוביל את התהליך, כמי שמופקד על יחסי ישראל עם מדינות זרות. כך נהג פרס בממשלות השמאל, אבל מוזר שכך הוא נוהג גם בממשלה שקיבלה מנדט לשנות כיוון.
אם ישראל רוצה לשרוד, עליה לקבוע שממערב לירדן יש מקום לריבונות אחת בלבד. במצב זה, היחסים בין הישראלים לבין ערביי א"י ושטחי א"י אינם דומים ליחסים בין הישראלים לאזרחי מדינה זרה ושטחי מדינה זרה, שכנה או רחוקה, ומכאן שאין הם אמורים להיות בטיפול משרד החוץ.
ועוד, עובדת היותה של א"י המערבית יחידה גיאו-פוליטית אחת, יוצרת הרבה בעיות מורכבות, שהטיפול בהן חייב להיעשות לגבי כל הארץ על-ידי המשרד הממשלתי הנוגע בדבר, ולא במישור של יחסים בין 2 מדינות. למשל: תשתית הדרכים צריכה להיות מתוכננת לכל המרחב שבין הים לירדן, ולא בנפרד לכל אחד מצדי "הקו הירוק"; דאגה אמיתית לאיכות הסביבה אינה יכולה להיות נתונה במיטת סדום של קו זה, כי המיפגעים אינם יודעים גבולות; וכן הלאה.
אחת הבעיות האופייניות למשרד החוץ, כמו גם למערכות שלטוניות אחרות - התקשורת "הממלכתית", או בית המשפט העליון - היא השיכפול העצמי: בשיטת "חבר מביא חבר", מנציחות המערכות את עצמן ואת תפישת עולמן, ומייצגות בעיקר את מחשבותיו של רובד אוליגרכי מנותק.
נראה שהן במשרד החוץ והן במערכות האחרות, יש צורך חיוני לרענן את שיטת המיון והגיוס של עובדים, כדי להבטיח פלורליזם וכדי למנוע היתפשות להלך מחשבה אחיד, שאינו מייצג את מיגוון הדעות ויחסי הכוחות בציבור הישראלי, ושעלול גם להיות שגוי. יש הכרח להשתמש בידע של מומחים חיצוניים - מהאקדמיה, מהצבא, מהשוק הפרטי, וכו' - במטרה לקזז את החד-צדדיות והקיבעון שהובילו את ישראל במדרון אוסלו, ולמנוע הישנותו של מחדל בסדר גודל כזה.
כשמדיניות הרבית של נגיד בנק ישראל נקבעת על-ידי אדם אחד - מוכשר ככל שיהיה - מתעורר ספק שמא הדבר תקין, ואולי ראוי להקים מועצת נגידים, שבה יבואו לידי ביטוי דעות ושיקולים מגוונים. קל וחומר שיש לשקול הקמת מועצה עליונה למדיניות חוץ, שתחליף את המצב הנוכחי, שבו מדיניות החוץ נקבעת לפי שיקול דעתו של אדם אחד - מוכשר אבל שוגה.
יחסיה של מדינת ישראל עם לב ארצה אינם יכולים להיות מסורים למנגנון המטפל ביחסיה עם מדינות זרות ורחוקות. עצם ההתייחסות לא"י כעניין חוץ, מהווה כשל לוגי וחינוכי בהתייחסות דווקא לאזורים הקשורים בשורשים העמוקים והרגישים ביותר של העבר, ההווה והעתיד שלנו. אחד מלקחי אוסלו חייב להיות הפקעת סוגיית א"י מטיפולו של המשרד האחראי על יחסי החוץ של ישראל.
_________________
ד"ר רון בריימן הוא יו"ר חוג הפרופסורים לחוסן מדיני וכלכלי
