הקיטור הקבוע לפני כל מערכת בחירות, במהלכה ואחריה (זאת אומר, תמיד) הוא שיש אצלנו יותר מדי מפלגות, במיוחד קטנות שסוחטות את הגדולות. רגילים אצלנו להסתכל בערגה אל מעבר לים ולומר: איזה יופי, יש להם רק שתי מפלגות. הבעיה הקטנה עם הדיבורים הללו היא, שאין להם שום קשר למציאות. למעט בארה"ב, אין שתי מפלגות באף אחת מן הדמוקרטיות שבדקתי.

הנה הנתונים. בפרלמנט הבריטי מיוצגות כיום שמונה מפלגות; לשמרנים שבשלטון אין רוב והם הקימו קואליציה עם היוניוניסטים האירים. באסיפה הלאומית הצרפתית יש שמונה מפלגות, עם רוב מוחלט ל"אן-מארש" של עמנואל מקרון בשל המפץ הפוליטי הגדול של 2017. גם בקנדה יש רוב מוחלט – למפלגה הליברלית – ולצידה עוד שש מפלגות. בצידו השני של העולם, באוסטרליה, יש קואליציה המורכבת משלוש מפלגות ומולה מפלגת אופוזיציה אחת.

נחזור לאירופה. בגרמניה שולטת קואליציה של הנוצרים-דמוקרטים (שבעצמם כוללים שתי מפלגות) והסוציאל-דמוקרטים; באופוזיציה יש שלוש מפלגות. הקואליציה ההולנדית כוללת ארבע מפלגות, ובאופוזיציה יש תשע. בפרלמנט השווייצרי חברות תשע מפלגות. ממשלת שבדיה נשענת על שתי מפלגות החברות בקואליציה ועוד שלוש התומכות בה מבחוץ; באופוזיציה יש שלוש מפלגות. ואצלנו? בכנסת היוצאת היו עשר מפלגות. נכון שמספר המושבים אצלנו קטן בהרבה מאשר ברוב הפרלמנטים האחרים, אך מותר להניח שהגדלת מספר המושבים הייתה יוצרת סיעות יותר גדולות ולא יותר סיעות.

ארה"ב היא יוצאת הדופן – ולא לחיוב. רבים שם מדברים כיום על הקיטוב הפוליטי חסר התקדים, הנובע בין היתר מכך שאצל האמריקנים – כהרגלם – הבחירה היא תמיד בין שתי אפשרויות בלבד, בין שני קצוות. התוצאה היא, שכל מי שבימין הוא רפובליקני וכל מי שבמרכז-שמאל הוא דמוקרט – כאשר גווני הביניים נמצאים בתוך המפלגות הללו ולרוב מושכים אותן לקיצוניות. שתי המפלגות כמעט שאינן מסוגלות לשתף פעולה, וחבריהן מעדיפים מחוקקים שיילחמו במפלגה האחרת במקום שינסו לחיות איתה בשלום.

בניגוד לכך, ריבוי מפלגות מאפשר כמעט לכל בוחר למצוא את מקומו הטבעי, בלי לעקם את האף ובלי לעצום את העיניים. קירבה בין מפלגות באה לידי ביטוי בקואליציה, ובכנסת יש הרבה חוקים ויוזמות שעוברות בתמיכה חוצת-מחנות. כך שגם מבחינת מה שקורה בעולם וגם מבחינת מה שקורה אצלנו – הדרך הנכונה היא ריבוי מפלגות.

עוד נושא שעולה בצורה קבועה, ולרוב בהקשר לנושא הקודם, הוא הצעות לעבור לצורה כזו או אחרת של בחירות איזוריות. הטענה היא, שבחירות כאלו יחזקו את הנטייה ליצור גושים גדולים ויצמצמו את מספר המפלגות הקטנות ואת "כוח הסחיטה" שלהן. אבל שוב, הדיבורים הללו מנותקים מן המציאות וזאת משלוש סיבות.

הראשונה והחשובה ביותר: בחירות איזוריות פוגעות בצורה קשה בייצוג ובדמוקרטיה, משום שהן בנויות על כך שהקולות שלא ניתנו למנצח בכל אזור – יורדים לטמיון. וכאשר הקולות הללו מתחברים, מדובר בשיעור משמעותי. הנה הנתונים של המפלגה הליברל-דמוקרטית בבריטניה, שם הבחירות הן איזוריות. בשנת 1992 היא קיבלה 18% מהקולות ו-3% מהמושבים בפרלמנט; בשנת 1997 היו לה 17% מהקולות ו-7% מהמושבים; עברו ארבע שנים – 18% מהקולות ו-8% מהמושבים; אחרי עוד ארבע שנים – 22% מהקולות ו-9.5% מהמושבים; בשנת 2010 היא קיבלה 23% מהקולות ורק 9% מהמושבים; בשנת 2015 אנחנו מדברים על 8% מהקולות שתורגמו ל-1.2% מהמושבים; ולפני שנתיים – 7% מהקולות ו-2% מהמושבים. המספרים ברורים ביותר: מיליוני בריטים לא קיבלו ייצוג בפרלמנט במשך כמעט שלושה עשורים.

הסיבה השנייה: בבריטניה, בצרפת, בגרמניה, בקנדה, באוסטרליה ובשווייץ הבחירות הן איזוריות. מספר המפלגות בפרלמנטים שלהן הוא שמונה, שמונה, חמש, שבע וארבע. כלומר, השיטה ממש לא מבטיחה התכנסות לגושים גדולים.

הסיבה השלישית: אם המטרה היא להפסיק או לפחות להקטין "סחטנות פוליטית", הרי שבחירות איזוריות רק מגבירות אותה. במקום חמש-שמונה-עשר מפלגות "סחטניות", מספר ה"סחטנים" בפוטנציה הוא כמספר חברי הפרלמנט, כי כולם דואגים בראש ובראשונה לאינטרסים של בוחריהם ורק אחר כך לאינטרסים הלאומיים. כל חבר פרלמנט יודע שהרבה יותר חשוב מבחינתו למנוע סגירה של בסיס צבאי במחוז שלו מאשר לקצץ בתקציב הביטחון, ומי שמייצג מחוז עשיר יילחם בכל כוחו נגד העלאת מיסים.

אז אולי בחירות אישיות? לפעמים נדמה שהיחס של המפלגות בישראל לבחירות אישיות דומה ליחס של מכבי תל אביב בכדורסל לשיטת הפיינל פור: זו שיטה מעולה אם היא עובדת לטובתה (ביורוליג) ושיטה נפסדת אם היא עובדת לרעתה (בליגה הישראלית). מי שמדבר על בחירות אישיות, עושה את זה כדי להפיל את בנימין נתניהו – וככל שהפופולריות של נתניהו גבוהה יותר, כך מדברים פחות על השיטה הזאת ומקווים לנצח אותו בבחירות מפלגתיות.

פטור בלא כלום אי-אפשר, ולכן נזכיר את הסכנות של השיטה הזאת – וגם את העובדה שבכל הדמוקרטיות עליהן דיברנו בשני הקטעים הקודמים, למעט צרפת, השיטה היא פרלמנטרית. כאשר דמוקרטיה מעדיפה שלטון נשיאותי, היא חייבת להציב בדרכו הרבה מאוד איזונים ובלמים כדי להבטיח שלא יהפוך לרודן. התוצאה עלולה להיות או יותר מדי כוח כאשר לנשיא יש רוב בפרלמנט, או שיתוק הדדי כאשר מדובר במפלגות יריבות. רוצים לראות? חכו לשנתיים הקרובות של ממשל טראמפ. ודומה שאין צורך לומר, שדונלד טראמפ עצמו הוא תמרור האזהרה הגדול ביותר מפני מה שיכול להיווצר כתוצאה משילוב של פופוליזם, שנאה ותקשורת מודרנית.

מה שראינו השבוע בליכוד היה באמת חגיגה לדמוקרטיה. רבבות בני אדם באים, ביום שאיננו שבתון, ובוחרים את נציגיהם לכנסת. הם הותירו בחוץ את כאלו שעיקר כוחם היה ברעש ופרובוקציות, בחרו רשימה מנוסה והראו שאינם עדר הנשמע לאיש. ודאי היו 'דילים', ודאי היו חיסולי חשבונות, אך בדרך דמוקרטית לחלוטין.

בשבוע הבא יהיו פריימריז במפלגת העבודה ובמרצ – וזהו. בשאר המפלגות נבחרת הרשימה בידי מוסדות כאלו ואחרים, או בידי מי שעומדים בראשן. ניתן לשער, שבכנסת ה-21 יהיו לכל היותר 45-40 ח"כים שייבחרו בפריימריז. 80-75 ח"כים יהיו כפופים במקרה הטוב למועצות רבנים, במקרה הפחות טוב למוסדות עלומים, ובמקרה הגרוע ביותר – לכמה עריצים שאינם חייבים דין וחשבון לאיש. בית המחוקקים של הדמוקרטיה מעולם לא היה פחות דמוקרטי.

אבל צריך לעצור ולשאול, האם יתרונותיה של שיטת הפריימריז אכן עולים על חסרונותיה. היתרון ברור: בחירה ישירה בידי חברי המפלגה. החסרונות הם: הצורך לגייס מיליוני שקלים ולהיות חייב תודה לתורמים ולפעילים, 'דילים' מאחורי הקלעים ובחירה בנציגים בלתי ראויים ואף הזויים.

כדאי לחשוב על שיטת ביניים, בה חברי המפלגה בוחרים את חברי המרכז שלה, והמרכז בוחר את ההנהלה שבוחרת את המועמדים לכנסת. מאחר שההנהלה תרצה להכניס כמה שיותר ח"כים, היא תבחר רשימה ראויה ומאוזנת. ודאי שיהיו לחצים ותככים ו'דילים', אבל כאמור זהו חלק מהמשחק הדמוקרטי והם קיימים גם בפריימריז. אבל לפחות ניפטר מהצורך לגייס תרומות ואולי גם מכל מיני טיפוסים שהצליחו להשתחל לכנסת בשיטה הקיימת.

שני נתונים. האחד: 21 בפברואר הוא המועד האחרון להגשת הרשימות לכנסת. השני: אם יהיה איחוד בגוש השמאל-מרכז, סביר להניח שיהיה איחוד גם בגוש הימין. עכשיו נחבר אותם. תארו לעצמכם מצב, בו ב-21 בפברואר בשעה 23:55 מגיעים לוועדת הבחירות המרכזית נציגי יש עתיד וחוסן לישראל, ומגישים רשימה משותפת. הליכוד, הבית היהודי והימין החדש כבר הגישו את רשימותיהם הנפרדות. האם זהו מצב הוגן? האם יש לאפשר מחטף שכזה?

לדעתי, התשובה שלילית. אין להשלים עם מצב בו תוצאות הבחירות עלולות להיקבע בגלל תרגיל בלוחות זמנים. הפתרון: שינוי בחוק בו יקבע, כי ליו"ר ועדת הבחירות המרכזית (שהוא תמיד שופט של בית המשפט העליון) תהיה אפשרות להאריך ביומיים-שלושה את מועד הגשת הרשימות ולאפשר להכניס בהן שינויים, אם לפי שיקול דעתו זה מה שמחייבים הצדק, ההגינות וטוהר הבחירות. נכון, לא הכי שגרתי – אבל הרבה יותר טוב מאשר האפשרות שתיארתי. חוץ מזה, אולי אם כל המפלגות יידעו שתרגילים כאלה עלולים להיכשל, הם לא יעשו אותם מלכתחילה.

אסיים בדבר שכבר אמרתי שוב ושוב: עצם האפשרות להקדים בכל עת את הבחירות לכנסת, היא המכשלה מספר אחת מפני משילות והיא גם פגיעה בבחירות ובדמוקרטיה. שר שאינו יודע האם יכהן שנה או שנתיים ואולי ארבע, נוטה לעסוק בפופוליסטי ובמיידי במקום בחשוב ובארוך הטווח. ארבע שנים הן הזמן הדרוש לתכנן, לגבש מדיניות, להעביר אותה, ליישם ולהתחיל לראות את פירותיה (העסיסיים או הבאושים). כאשר נכניס בעוד חודשיים את הפתקים לקלפיות, זו תהיה למעשה כריתת חוזה בינינו לבין נבחרינו: אנחנו שוכרים אותם לארבע שנים כדי לייצג אותנו ולטפל בעניינינו. קדנציה של פחות מארבע שנים היא הפרה של החוזה הזה.

תפקידה של אופוזיציה הוא להקשות על הממשלה, לפקח עליה ולהציב לה חלופה. תפקידה איננו לחתור תחת רצונו של הבוחר ולהביא להחלפתה בטרם עת. ואילו ראש הממשלה, השרים וחברי הקואליציה צריכים לעסוק בניהול המדינה, ולא בתרגילים/סחיטות/איומים בנוסח "אפיל את הממשלה" או "אקדים את הבחירות".

החוק מאפשר להאריך את כהונתה של הכנסת רק ברוב של 80 מחבריה ורק לשעת חרום וכל עוד היא נמשכת. אין סיבה הגיונית לכך שקיצור כהונתה ייעשה ברוב פשוט של 61 ח"כים וללא כל נימוק. מגיע לנו שלטון יציב, ולא 35 ממשלות בתוך 71 שנים.