אברהם נגב - ספרא וסייפא

הנבטים, עם ערבי קדום, הופיעו בארץ ישראל במאה הרביעית לפני הספירה מצפון חצי האי ערב. הנבטים עסקו בהעברת סחורות דרך המדבר למכירה ביוון העתיקה ולאחר מכן ברומא הסחורות היו בעיקרן מור, לבונה, תבלינים (מהודו), מלח, בדים יקרים ואספלט ליצירת המומיות.

הם נהגו לחצות את המדבר בשיירות של מאות גמלים שעצרו בתחנות (כל 30-40 ק"מ) לשתיית מים בבורות שהנבטים חפרו לתפיסת מי שיטפונות ומשקעים. הסחורות שהגיעו לנמל עזה יצאו למצריים, שם עברו עיבוד "לרמה אירופית" ומשם הובלו לאירופה. במהלך תקופת התבססותם באזור הם נקראו על-ידי היוונים (יוספוס פלביוס) בשם נבטים ואימצו לעצמם את השפה הארמית.

תחילה נבנתה העיר פטרה במסתור, עבור האוכלוסייה הבלתי לוחמת וכמחסנים לסחורות. בהמשך, הפכה פטרה לבירת הנבטים. עד לכיבוש הרומי הוקמו בנגב שבע ערים גדולות (אשר היו לתחנות בדרך המסחר וכמספקות שירותי דרך) - חלוצה, עבדת, ממשית, שבטה, רחובות בנגב מואה וניצנה. החל משלהי המאה השלישית לפנה"ס, קיבלו על עצמם את הנצרות והפכו לבזנטים לכל דבר. לאחר הכיבוש הערבי התאסלמו והיו לערבים.

פרופסור אברהם נגב (1923 - 2004) היה ארכאולוג ישראלי, מומחה בנושא ההתיישבות במדבר והנבטים. נגב נולד בשנת 1923 בעיר פינסק שבפולין (כיום בבלארוס), ועלה לארץ ישראל בשנת 1934. בשנים הראשונות חי בתל אביב ובקיבוץ גבעת השלושה ובסיום לימודיו התיכוניים הצטרף לקיבוץ רביבים והיה בין העולים לנגב בשנת 1943.

כבר אז נהג לבקר בחלוצה הסמוכה. ב-1947 נישא למשוררת רחל נגב. הוא נפצע ביוני 1948 במסגרת תפקידו ב"הגנה", ואיבד את ידו הימנית. לאחר מכן נשלח בשליחות חינוכית לדרום אמריקה. בשנת 1953 החל ללמוד ארכאולוגיה וגאוגרפיה באוניברסיטה העברית בירושלים. נגב נקבר בקיבוץ רביבים, שבו חי עד 1948.

עוד בהיותו תלמיד בגימנסיה "שלווה" היה נגב נעמד מול מפת ארץ-ישראל ומבטו נמשך לעבר הנגב. במרכז הנגב סומנה נקודה שנקראה ביר-עסלוג' ונגב נשבע אז בפני חבריו שכאן הוא עתיד לחיות את חייו הבוגרים. כחבר "הנוער העובד" שהה עם הכשרתו בראשון לציון כשנתיים עד שהודיעו להם על העלייה לנגב (1943).

בתקופת ההכשרה פרצה מגפת טיפוס המעיים בין חברי ההכשרה ונגב התנדב לסייע לאחיות בבית החולים המנדטורי שטיפלו בחבריו. כחצי שנה סייע לאחיות ולרופאים וראה גם במות חבריו וגם שמח באלו שהחלימו. משה ליבר, מי שאמור היה לפקד על "רביבים" לאחר העלייה, נפטר בידיו.

בעקבות אירועים אלה ביקש נגב להקדיש עצמו לרפואה ולהתמחות בניתוחי מוח. נגב אף קבע לוח זמנים וסבר שבעשר השנים הראשונות יעשה בהתיישבות בנגב ולאחר מכן יצא ללמוד.

לאחר שראשוני הגרעין יצאו לנגב להקים את מצפה רביבים המשיך נגב לסייע בבית החולים ובדצמבר 1946 הצטרף לחברים ברביבים. תיאור נסיעתו באוטובוס לביר עסלוג' מדגים יפה את הווי החיים דאז. בהיותו בן עשרים היה עליו לנסוע באוטובוס מיפו לעזה ומשם באוטובוס ערבי לבאר-שבע. לפי תאורו האוטובוס היה רווי ריח עשן סיגריות "הישי" ורצפתו הייתה זרוע גללי עיזים.

כדי למצוא לו מקום ישיבה הוא צריך היה לפלס דרכו בין העיזים שחסמו את המעבר בין הספסלים. הוא היה הנוסע היחיד שירד בביר עסלוג' והוא נאלץ לנווט בחשיכה לג'עת מקבולה, "הבקעה המוקפת" בלשון הבדואים. נגב חצה את ואדי עסלוג', שהוא יובל של נחל הבשור, ופסע בתוך ענן של רביבי גשם.

בדרך ציפתה לו הפתעה - הוא חצה חלקת שדה זרועה בדורה עבת שיבולים. הגשם והצבע הירוק טשטשו אצלו את תחושת המדבר וכעבור שעה הגיע לגבעת המצפה. מרחוק ראה את החנוכייה שאורותיה מרצדים מעל המגדל ברביבים. כשהתקרב יותר, שמע את שירי החנוכה ועד מהרה הצטרף לחבורה החוגגת..

נגב זכר כי עד מהרה הבינו חברי המצפה כי הם לא באו להקים קיבוץ חדש בנגב מבחינת המוסדות (קק"ל והסוכנות) אלא לשמש כפועלים מבצעים עבור קק"ל. רק חמישה מתוך הקבוצה קיבלו שכר ולשאר נאמר שעליהם למצוא פרנסה באזור בכוחות עצמכם. וכך מצא עצמו נגב עם חבר או שניים עובדים בשיפוצים במחנה הבריטי בעסלוג'.

באחד הפעמים קיבל לידיו משאית ואת רוב הזמן ניצל להגיע באמצעותה אל חורבות ערי הנבטים בסביבה. בנוסף, השתייך נגב לצוות שנוהל בידי חבר רביבים יואל דה מלאך ואמור היה לספק נתוני אקלים וטמפרטורה עבור מוסדות מדע שונים במרכז הארץ. כך נפגש עם תופעת ההתאיידות האופיינית לאזור - תוך מדידה בגיגית מים שהצביעה על התאיידות של 4 ס"מ ביום.

כך גם במדידות כמות הטל באמצעות מכשיר מדידה מיוחד שסיפק להם דובדבני. נגב נדהם כאשר בקיץ כמות הטל הלילית הייתה רבה ביותר תופעה שנתקל בה שנים מאוחר יותר בעת חפירות ארכיאולוגיות באזור. כך למשל בעת שחצה שדה בור נרטב, פלג גופו התחתון מכמויות הטל. תכונות אלו של אגירת מים בבורות מטויחים וסגורים ושל ניצול הטל הלילי - הוכחו בשנים שלאחר מכן בעת שחשף את ערי הנבטים.

בעת סיור של משה שרת באזור שאברהם נגב הדריכו והשתתפו בו המטאורולוג דב אשבל והגאולוג ריכרד פיקרד, שמע לראשונה על התאוריות השונות בדבר תלוליות הענבים האוגרות טל לילי (תולילאת אל ענב). נגב אף השתתף בניסיונות שנערכו במי הסכר שהקים דב קובלנוב. הוא מדד את תכולת הכלור במים, את לחץ המים על הזפת שדפנה את הסכר, וכן את גובה מי השיטפונות וחישוב כמויות המים שזרמו בנחל. שפעת המים שחזה בה (גשם ושטפון) הותירה בו רושם בל ימחה ואת הרצון להבין איך ניתן לאגרם ולנצלם.

נצטט מזיכרונותיו כמה משפטים שיעידו כיצד נקשר גורלו של נגב עם חשיפת ערי הנבטים: "בשעות הפנאי שוטטתי עם חברי...וביקרתי בערים העתיקות בנגב המרכזי. חלוצה נמצאת ממש ליד רביבים במרחק של 6 ק"מ ונהגתי לבקרה לעיתים קרובות...לא מצאתי בה דבר, אך חשתי שזהו משהו עתיק.

פה ושם הבחנתי באבנים פזורות, שלא היו שייכות למרחבי החול, שהעידו על בניינים שהיו במקום. הרגשתי את האדמה זעה תחת רגלי. ספוגה בהיסטוריה, מגלה טפח, ומכסה טפחיים, הייתה זו ראשית ההתנסות שלי בארכיאולוגיה...כשהגעתי לחפור בחלוצה (הפעם כארכיאולוג מדופלם) ב-1973 יכולתי סוף-סוף לא רק לדמיין, אלא גם לחשוף את צפונותיה".

אל הערים המרוחקות יותר, רחובות, שבטה, ממשית, עבדת וניצנה הגיע נגב באופניים. לרחובות שבנגב נאלץ אברהם נגב לבחור את היום הארוך בשנה בו הספיק לנסוע מרביבים ולחזור באותו יום. עיתים ישב לנוח בכיכר המרכזית של שבטה ושמע בדמיונו רחש חרישי של נזירים או צלצול פעמונים והריח את הקטורת ששימשה לפולחן. נגב מעולם לא שמע קודם לכן על הנבטים אך שרידיהם ואורח חייהם המדברי, התוסס, קסם לו והצית את דמיונו.

נגב נפגש עם פרופ' משה שטקליס ועם ד"ר פאול סולומוניקה ברביבים עת יצאו לערוך סקרי מחצבים בנגב בהסוואה שהם ארכיאולוגים המחפשים עתיקות. הם שכרו כמה מחברי רביבים וכמה בדואים וירדו למכתש רמון כדי למפות את המחצבים הטמונים בו. מחצב שהתגלה אז, בכמויות מסחריות, היה הקאולין ששימש לייצור כלים קרמיים.

הנסיעה במשאית לוותה בהרפתקאות רבות ובין היתר זכה נגב, לראות מקרוב לראשונה את שרידי העיר עובדת. אז עדיין לא שיער שהוא עתיד לבלות שנים ארוכות בחפירות ארכיאולוגיות במקום. באותו זמן מונה נגב לקורפורל (מפקדם של 10 שוטרים) וכך בלבוש רשמי, ונושא נשק בגלוי, ביקר לעיתים תכופות יותר בערי הנבטים. באותה תקופה שינה את שם משפחתו מאייזנברג לנגב שהיה שמו המחתרתי.

בין המבקרים ברביבים היה גם ד"ר יהודה ליב מגנס, איש "ברית שלום" שהתעניין איך היחסים בין הבדואים למתיישבים היהודיים והאם ניתנת להם עזרה רפואית. מגנס עודד אותו להמשיך במחקריו והבטיח לו מלגת לימודים באוניברסיטת ירושלים. פגישתו של נגב עם פרופ' נלסון גליק הותירה בו רושם עז ולראשונה ראה את אוסף הקערות והכלים המעוטרים שנמצאו ברשות בית הספר למדעי המזרח. בשנת 1960 מצא נגב את בית היוצר לכלי חרס היחיד שנתגלה בכל ממלכת הנבטים.

גליק בא לראות את התגלית, התרשם עמוקות ואף ביקש את רשותו של נגב לפרסם בספרו העומד להתפרסם את "עיטור הדולפין" שהוטבע בקערה אדומה. יותר מאוחר, בפגישה בממשית, בישר נגב לגליק כי נמצאו בבית הקברות של העיר אלים דמויי דולפין עשויים זהב.

נגב החל להתעניין יותר ויותר בנבטים וחשב אף על לימודי ארכיאולוגיה בירושלים אך מצבו הקשה של הקיבוץ לא אפשר להתיר זאת. עם זאת הוא עלה לא פעם לירושלים ועיין בספרות המקצועית ובדוחות חפירה מערי הנבטים.

כאשר הניסיונות החקלאיים הראשונים נכשלו, עלה בין חברי הקיבוץ רעיון שיש לחקות את הנבטים שהצליחו לסכור מים, לגדל שדות שעורה ולנטוע עצי פרי. ברביבים פגש נגב את רחל זלדין, אתה הקים משפחה כשנתיים לפני פרוץ מלחמת השחרור. נגב המשיך להתעניין בערי הנבטים אך נאלץ לקטוע פעילות זו בעקבות ההחמרה במצב הביטחוני.

הנשק שנאגר במשק הוסתר מפני הבריטים גם במקומות אכסון שאינם ראויים כמו מתחת לערמת זבל פרות. כמובן התחמושת ובה כדורים רימונים ועוד נפגעה ואולי אף סיכנה את המשתמשים בה. לאחר ההרעשה המצרית בדצמבר 1947 על קיבוץ נירים, הוחלט ברביבים, כי על המשק להפסיק להתקיים כמשק חקלאי ועליו לעבור להתחפרות. נבנו בונקרים בעומק 4 מטרים ויותר ונחפרו עמדות ירי ותצפית.

בראשית יוני נפצע נגב בעת אימון בהטלת רימונים והוא פונה באיחור רב לבית החולים שם נאלצו לקטוע את ידו. הפציעה שינתה את מסלול חייו. הוא לא יכול היה לתרום יותר לקיבוץ וחלומו בדבר מנתח מוח נמוג. נגב ואשתו יצאו בשליחות הנוער והחלוץ לחינוך נער יהודי טרם עלייתו ארצה בברזיל, אורוגואי וארגנטינה.

בשנת 1953 החל נגב ללמוד באוניברסיטה העברית, כעשר שנים לאחר שירד עם חבריו למצפה רביבים. בשנת 1963 קיבל את תואר הדוקטור עבור עבודה בשם: "הקרמיקה הנבטית המצוירת". בשנת 1958 נתמנה למנהל החפירות בעובדת וכן בעונה נוספת בין 1959-1960. נגב עם צוותו חשפו את המצודה, כיכר הכנסיות, האקרופוליס, מערת הקדושים, בית המרחץ והרובע רומי. כן נחשפו כתובות בעיקר ביוונית. בשנים שלאחר מכן חפר בממשית ובחלוצה וכן חשף שרידים לאורך "נתיב הבשמים" שבין פטרה לעזה.

בשנת 1989 חשף מקדש לכבודו של עבדת א', המייסד האגדי של הישוב שתוארך בין השנים 96 – 85 לפנה"ס. לאחר הסכם השלום עם ירדן ביקר בפטרה והוסיף "מדריך למטייל באזור" על מחקר שכתב בשנים קודמות על העיר.

נגב התרשם מיכולתם הגאונית של הנבטים לשלוט במשטר המשקעים (כ-100 מ"מ וצע בשנה) לאגור אותם ולנצלם עד תום לחקלאות ולמחייה. הוא התרשם מהתחנות שהקימו לאורך דרך המסחר בבשמים ובתבלינים, את כושרם לייצר כלים נאים ומשוכללים ואת המקוריות שלהם באדריכלות שלא קיבלה על עצמה את הסגנון הרומי או ההלניסטי כמובן מאיליו.

יתר כל כן הם הרגילו את הצאן לשתות לסירוגין כדי שלא ימותו בשטחים המרוחקים ממים ולמדו את כללי ההליכה במדבר – הליכה של יומיים מתחנה לתחנה. כמובן אין בידנו תשובה ברורה לשאלה שהוצבה בראש הכתבה אבל, אין ספק שאם המתיישבים היו לומדים טוב יותר את שיטות הנבטים בשליטה במי המשקעים ובגידול חקלאי בוודיות ובאזורים מתאימים – ייתכן שהיו חוסכים לעצמם ולמוסדות המחקר שהדריכו אותם כישלונות ידועים מראש.