התגבורת הערבית הגיעה, דיווח יוסף טבנקין, מפקד הגיזרה המחזרית של "מבצע נחשון" והגדוד הרביעי של הפלמ״ח, למפקדו הישיר שמעון אבידן ביום ההכרעה (9 באפריל), שעות אחדות אחרי שכבר הובסו הפלשתינים בקרב דיר-יאסין. אבידן, מפקד מִבצע ״נחשון", עדיין לא הבין שההכרעה כבר נפלה; הוא ייחד את תשומת-ליבו למשלוח השיירות מהשפלה לירושלים וחשש שפקודי אל-בִּיטָאר יחסמו את דרכן. על כן פקד על טבנקין ״להתבסס חזק בקסטל", הבטיח לו שתבוא לעזרתו מהשפלה שיירה עם נשק, לרבות מרגמת דוידקה ועשרים פגזים, והוסיף עצה לפקודה שלכאורה אינה מתאימה לאיש "השומר הצעיר": ״עשה בהם שמות״.¹

טבנקין היה עדיין בהלם, מאז קרב ״שיירת חולדה"(31 במארס) ולא היה מסוגל לעשות שמות באויב שיודע להילחם, ואף-על-פי-כן השפיעה עצתו של אבידן על מהלכי המלחמה. ה״עשה בהם שמות״ העניק לטבנקין לגיטימציה להשמיד כפרים ערביים שתושביהם לא נלחמו אלא ברחו מפחד פן יעוללו להם לוחמי הפלמ״ח מה שהם האמינו שעוללו אנשי אצ"ל, לח״י ומלווי השיירות של הפלמ״ח לתושבי דיר יאסין. אבידן כיוון את דבריו לחיילי ״צבא ההצלה״, ואילו יוסף טבנקין כיוון את האש אל הכפריים הפלשתינים. ההבדל הקטן הזה ממחיש את ההבדל בין תנועת ״השומר הצעיר״ ו״הקיבוץ הארצי״, שאבידן השתייך אליהם, ובין ״הקיבוץ המאוחד״ שאביו של יוסף טבנקין היה מנהיגו, והוא גם מסביר מדוע דרכו של ״הקיבוץ המאוחד״ היא שעיצבה את האסטרטגיה היהודית באותו שלב של מלחמת העצמאות. למחרת תקפו פקודיו של טבנקין את הכפר קולוניה והשמידו את תושביו.

מיד אחרי שכבשו לוחמי הפלמ״ח את הקסטל נודע לש״י שהערבים מתכוננים לתקוף את כל הישובים שבין נווה-אילן למוצא תחתית. הרי ההודעה: ״צבא ההצלה יתקוף מצפון, מבית סוריק, ויחידות מקומיות יתקפו מדרום, מעין-כרם. נשק רב, שהגיע ממצרים, חולק ליחידות הערביות שחנו בין חברון לירושלים". ראש הש״י הירושלמי יצחק לוי הציע לידין לתגבר את כוחות ההגנה באזור ולתת להם חיפוי אווירי.² הדרך לירושלים הייתה פתוחה, בן-גוריון קבע ששיגור שיירת-האספקה הוא משימת-העל של המבצע, אבל שיירת-האספקה השנייה של ״מבצע נחשון" לא התארגנה במועד המתוכנן. אנשי מטות העורף, ובעיקר ראש אגף האפסנאות במטכ״ל יוסף אבידר, חבר הגנה ותיק ונאמנו של בן-גוריון, לא עמדו במשימה.³ נהגי ״שיירת נחשון" הראשונה, שחזרו מירושלים, חנו בחולדה וחיכו זמן רב להוראה לצאת שוב להביא נשק, תחמושת ומזון, ולהוביל לקריית-ענבים גם פלוגת פלמ״ח בפיקודו של חיים פוזננסקי (פוזה). משימת הפלוגה הזאת הייתה לסייע לטבנקין לעשות שמות באל ביטאר ובפקודיו, אך היא סייעה לו במלחמתו, הכמעט פרטית באותו שלב, נגד הכפרים הפלשתיניים. בשטח, שונה ייעודו של מבצע ״נחשון״, והוא פרץ את הדרך לא כדי להביא את האספקה לתושבי ירושלים אלא כדי להביא אספקה להורסי הכפרים בסביבות ירושלים.

חיילי הגדוד המערבי במיבצע ״נחשון״, הגדוד של חיים לסקוב, פוצצו שלושה גשרים על הדרכים שחיברו את הכפרים הערביים בגיזרת לטרון לכביש הראשי, והטרידו באש כפרים ערביים ומכוניות ערביות, כדי לאבטח את השיירה הצבאית, אף כי באותה גיזרה היה הסכם אי-התקפה בין יהודים לערבים.⁴ פקודיו של לסקוב גם ירו, בהזדמנות זאת ובניגוד לפקודות, על מכוניות של הצבא הבריטי ושל הלגיון העבר-ירדני, הרגו שלושה חיילי לגיון, פצעו קשה חייל מאוריציאני ששירת בצבא הבריטי, לקחו בשבי שני חיילים בריטים ושרפו מכונית בריטית. מעשה זה היה מנוגד למדיניות של ההגנה, לא להתעמת עם הצבא הבריטי ועם הלגיון העבר-ירדני בעיצומה של המלחמה נגד הפלשתינים, זמן קצר לפני סיום המנדט. משוריינים ומטוס בריטיים הגיעו למקום התקרית. אחרי חילופי-יריות התנצלו נציגי ההגנה לפני נציגי השלטון והם קיבלו את ההתנצלות (תקרית זאת, אגב, היא אחת ההוכחות לאי-רצונם של הבריטים להפעיל צבא נגד היהודים).

פקודיו של טבנקין פגשו את השיירה הצבאית הקטנה בשער-הגיא (בשבת, 10באפריל בבוקר השכם), והודיעו למפקדה שהדרך פתוחה. בשעה 07.45 בבוקר הגיעה השיירה למעלה-החמישה, וב-14.30 אחרי הצהריים חזרה לחולדה ללא תקלות, ואבידן שלח לידין דווח אופטימי: ״הצליפה (בדרך לירושלים) תימשך, אבל יש ביטחון מוחלט שעל פעולות הנחת המוקשים התגברנו בהחלט, כל עוד מוצבות היחידות בשטח". אבידן הציע לארגן מיד את שיירת האספקה הגדולה השנייה.⁵ לאופטימיות שלו לא הייתה הצדקה השיירה הגדולה ביותר במלחמת העצמאות נקלעה למלכודת-מוות בשער הגיא אחרי עשרה ימים, ומפקדה, יצחק רבין, נטש את פקודיו ונמלט למקום מבטחים.⁶

הפלשתינים תושבי האזור - עדיין בהלם אחרי מות עבר אל-קאדר אל-חוסייני, כיבוש והרס הכפר קסטל ו"הטבח" בדיר-יאסין- לא לחצו על הפלוגה מ״צבא-ההצלה״ לבצע פעולות התקפיות אלא ציפו ליוזמתו של מפקדה המהולל. אל-ביטאר הסתפק בהפגזות וביריות מרחוק, במשך שלושה ימים, שכמעט לא היו להן תוצאות צבאיות., מ-9 עד 11 באפריל, הפגיזו תותחיו את השכונות המערב-ירושלמיות, את בית-ההבראה ״ארזה" במוצא ואת הכפר ההרוס קסטל, שכבר היה בסיס של הפלמ״ח. הפגזים הבהילו אזרחים וגרמו נזקים לרכוש. מפקדי ההגנה חששו מהסלמה, וב-10 באפריל בלילה שידר אבידן לטבנקין: ״תותחי אויב בשייח עבד אל-עזיז. אם באפשרותך, תקוף אותם. טבנקין, שלא רצה לתקוף כוח של צבא סדיר, ביקש מאבידן להפציץ מן האוויר את הסוללות בשייח עבד אל עזיז. ״אין ערך לטפל בצורה זו (הפצצה מהאוויר) במטרה מתנועעת בלילה", ענה לו אבידן, אבל הרמטכ״ל בפועל, יגאל ידין, הבין שטבנקין לא יתקוף את התגבורת ושלח מטוסים להפציץ את הארטילריה של אל-ביטאר.

כמה שעות לפני כן נפגשו נכבדי הכפר הערבי בית-נקובה עם חברי קריית-ענבים וקיבלו מהם הבטחה: ״אין לכפר מה לחשוש אם לא ייכנסו אליו אנשי כנופיות". גורלה של ההבטחה הזאת לא היה שונה מזה של הבטחת אנשי גבעת שאול ביום הקודם לא לתקוף את דיר יאסין. טבנקין ביקש מידין בקשר להפציץ גם את בית-נקובה, ובקשתו נתמלאה. פקודיו של טבנקין לא תקפו את הבסיס של אל-ביטאר בשייח‘ עבד אל-עזיז ב-10 באפריל. מטוסי שירות האוויר זרקו עליו פצצות ולוחמי ההגנה הירושלמים ירו פגזי מרגמות על המקומות המשוערים של סוללות התותחים. ליחידת ״צבא ההצלה״ לא נגרם נזק. קצין משטרה בריטי הודיע לערבים שההגנה תגברה את קריית-ענבים בארבע מאות וחמישים איש.⁷ המידע הזה וההפצצות מיתנו את אל-ביטאר, שלא רצה לסכן את עצמו ואת פקודיו, והוא לא תקף את הישובים היהודיים אלא הסתפק בהפגזות, שסיפקו למפקדי ההגנה עילה להרוס את הכפרים הערביים בסביבות ירושלים ולגרש את תושביהם.

אבידן ואנשי מטהו תכננו את משלוח שיירת-האספקה השנייה של "נחשון", מאתיים משאיות ושלושים ושישה משורייני-ליווי. בפקודה שפירסם אבידן ב-10 באפריל (היום שבו יצאה וחזרה השיירה הצבאית הקטנה) כתוב: ״מגמת המיבצע, שליטה מלאה על כביש חולדה-ירושלים ותנועה חופשית לשיירות-מזון בשני הכיוונים". אבטחת הדרך בסביבות ואדי צראר הוטלה על הגדוד של לסקוב. גדודו של אלדד אוארבך-אבידר היה אמור לספק לשיירה ליווי צמוד ולתפקד כעתודה, ואבטחת קטע הכביש שבין שער-הגיא לירושלים הוטלה על הגדוד של טבנקין, וכן הוטלה עליו בלימת התקפה אפשרית מבית-סוריק. בפקודת המיבצע כתוב שעל טבנקין לייחד עתודה גדודית חזקה ״לתפקיד התקפת-נגד ופעולה מיידית נגד קיני האויב". הייתה זאת הפעם הראשונה שמשימת התקפת-נגד מיידית על בסיס(כפר) אויב גדול הוטלה על כוח של ההגנה בתוכנית מיבצעית. בפקודה לא כתוב שיש להשמיד את הכפר, אבל לטבנקין לא היה ספק שזה מה שעליו לעשות.⁸

__________________

בשבוע הבא: מפקד הגדוד הרביעי של הפלמ"ח יוסף טבנקין מתכנן לחסל את הכפרים הערביים שבין ירושלים לשער הגיא; מפקד ירושלים דוד שאלתיאל תמך בטבנקין; לאחר לחץ מפקד מבצע "נחשון" שמעון אבידן אישר, בניגוד לעמדתו, לכבוש את הכפר קולוניה; פלוגת אורי בן ארי תקפה את קולוניה שרוב תושביה ברחו בגלל "אפקט דיר יאסין"; מניפולציה מיתו-פוליטית של השמאל הציוני שגרמה לבניית צבא עם ליקויים רבים במדינת ישראל ולתרבות ביטחון לא מציאותית.

1. א"צ, תיקי נחשון, מנחשון לאמון, 9 באפריל.
2.א"צ, תיקי עציוני, אל ידין וטנא מיבנה, 9 באפריל
3. יוסף אבידר זכה לחיים ארוכים. הוא נפטר ב-1995. את גרסתו על המלחמה פרסם אבידר בספר ובמאמרים והעניק ראיונות רבים וכך תרם את חלקו למיתוס של מלחמת העצמאות.
4. ראיון עם מד מלחמת הדרכים במטכ"ל מישאל שחם.
5. א"צ, תיקי נחשון, דווח מפעולות נחשון למטכ"ל/אגם, 11 באפריל; אל ידין מאת נחשון,. 10 באפריל,. שעה 05.11; "מבצע נחשון", מרכות ניר, אפריל 1949, עמ' 19,41.
6.ראה, דרך ר בין ומורשתו, שם.
7. א"צ, תיקי נחשון, דווח מודיעין, 12 באפריל. מדובר בפלוגתו של פוזננסקי שמנתה 120 איש.
8. א"צ, מנחשון לגדודים 1,2,3 הוראות מבצע 10 באפריל.