קסם נאקות - שירה בדווית מסיני והנגב

יצחק (קלינטון) ביילי נולד בשנת 1937 בבאפלו במדינת ניו-יורק. בשנת 1957 הגיע לראשונה לישראל. למד לתואר ראשון היסטוריה של המזרח התיכון והאיסלאם באוניברסיטה העברית, תואר שני ביחסים בינלאומיים באוניברסיטת קולומביה, וכתב דוקטורט במדעי המדינה בהתמחות במזרח התיכון, אף זאת באוניברסיטת קולומביה.

בשלב זה החליט לעלות לישראל. ב-1967 פגש במקרה בביקור בארץ את פולה בן-גוריון. כך נוצר הקשר בין ביילי לדוד בן-גוריון. ביילי עלה לישראל והשתקע בשדה בוקר. ב-1968 ראיין במשך שש שעות את דוד בן-גוריון לסרט תיעודי, ששימש בסיס לסרט העלילתי של דוד פרלוב, "42:6" (1969).

ב-2017 יצא לאקרנים הסרט "בן-גוריון: אפילוג", הערוך מחומרי הסרט התיעודי. ביילי שירת כקצין בצה"ל, ושימש כיועץ לענייני ערבים במשרד הביטחון. ביילי משמש כפרופסור אורח בטריניטי קולג' בהרטפורד שבקונטיקט. בשנת 1994 הוענק לו אות זכויות האדם ע"ש אמיל גרינצוויג ז"ל על מפעל חייו לחקר תולדות הבדואים בישראל ולקידום זכויותיהם.

בנאי נולד בעיר קמישלי שבצפון סוריה, והתחנך בבית ספר פרוטסטנטי בחלב. ב-1962 עלה עם משפחתו לישראל, והתיישב איתם בכפר סבא. ממקימי האיגוד הכללי של סופרים בישראל, ובשלב מסוים יושב-ראש הוועדה המקצועית בה.

בנאי זכה פעמיים בפרס היצירה על שם לוי אשכול, וכן בעוד מספר פרסים. רבים משיריו נלמדים בבתי ספר ואוניברסיטאות, ואחדים תורגמו לעשרות שפות, בהן אנגלית, צרפתית, יידיש, סינית וטורקית, ולקחו חלק באנתולוגיות של שירה עברית.

ביילי אסף וחקר במשך 20 שנה שירים בדואיים (השירה הבדווית) לאחר שהוקסם בעת שבשנת 1968, פגש בוואדי ע'רנדל, שבדרום מערב סיני, שיח' צעיר, עודה צאלח אומבארכ משבט מזינה שהפליא לדקלם שירים. הוא נכח בטקס כזה עת סביב המדקלם התיישבו מבוגרים כצעירים וחזרו במדויק על סיומת של כל שורה המתחרזת בחריזה אחידה ואף הגיבו בצחוק לאזכורים פיוטיים ידועים.

ביילי נדהם מהקשב למדקלם שנבע משבט שאינו ידע קרוא וכתוב וכנראה, בניו ראו ברגעים אלה, פיצוי נאה לקשיי היום-יום. באל עריש נפגש ביילי עם שיח סלימן אבו סריע שהכיר לו "פייטנים" מרחבי סיני והוא התוודע לרוב השבטים. וכך, בלילות ארוכים הקליט ביילי כשבע מאות שירים החל מהמוקדם ביותר (כנראה מאה 17) ועד האחרונים שדוקלמו במאי 1985.

התברר לביילי כי השירים שימשו אמצעי להעברת מסרים. כך במקרה של העברת אזהרה לבן שבט אחד שחטא מינית עם בת משבט יריב או אכזבה של שיח' מכובד שלא הוזמן לאירועים בהם נכחו מלך ירדן או נשיא מצריים. שירים אחרים ביקשו לקדם פיוס בין שבטים. מכאן שהשירה מילאה תפקיד חברתי חשוב.

כדי להבין את הניב הבדואי ואת הדימויים נעזר ביילי בבניהם של שני שיח'ים חשובים שהיו בעלי השכלה - מוסא אל עטונה והשני מוצלח איבן עאמר. ביילי בילה במחיצתם של הבדווים כ-25 שנה וסייע לשבטים בעת ש"הסיירת הירוקה" החלה במדיניות שעיקרה הייתה ריכוזם ( לרוב בניגוד לרצונם) בעיירות ליד באר שבע תוך החרמת שטחי מרעה ועדרי צאן ללא פיצוי הולם. להלן, נביא שלוש דוגמאות של שירים שדוקלמו בשבטים, נכתבו בקצב ובחרוז אופייניים ועוסקים בנושאים כללים, אישיים וגאוגרפיים.

השיר נכתב בידי אבו סאלם אל עורדי שנידון בשנת 1962 לחמש עשרה שנות מאסר בכלא המצרי. נשותיו בגדו בו, רכושו נגזל והוא מבכה את מר גורלו. השיר מתאר את חגיגות השבט בוואדי ותיר:

"בליל אמש שכבתי מתייסר קשה/כי שומעי תלונות הסבל הצטמצמו// הו, כה תערב לגימת הקפה/ ושקשוק הרובים בין ענפים שנכפפו// עת על גחלי הרתמים נערם הבשר הנצלה/ כאשר הרעים בצל הסככה השתרעו// לצד כחולות העין ויפות השן/ שכמו העשב האביבי קעקעו// ...אחר שתיקת צדעות העלבון בי עולה/ ואחר היות רצוי בחיק הסתורות אותי דחו// כעדר צבועים בכפותיו נוטה/ לגמוע ממקווה שמימיו באשו// בפרור חיי אף הפחותה בי תשטה/ שהרי ביום זעזוע מעט ממונות ישמחו// ועקב היותי רובץ כזאב/ אכפתי את "אל חיל" כפי שגיבורים לא יכלו// ללכת רגלי שבור עצם ובלה/ נופל וקם על משעולים שנסתלעו."

בצידי השיר הוסיף ביילי שמונה הערות קצרות המאפשרים לקורא העברי להבין את עולם הדימויים בשיר הבדואי: כך למשל נהוג לבשל את הבשר כ-3 שעות ועד היותו מוכן משביעים את האורחים מהחלקים הפנימיים; בעונות הקיץ חונים השבטים בצל כפות תמרים וליד מקורות מים; הנשים מתייפות בקעקועים במוטיבים צמחיים; המחבר (המשורר) מתגאה במעמדו כאחד ממבריחי החשיש הגדולים בסיני; הנאקה נחשבת לרצה מהירה וחזקה ביותר; במילה "גיבורים" התכוון המשורר לגיבור בדואי אגדי בשם איבן הדאל.

לאחר מלחמת העצמאות חצו בדואים מסיני את הגבול לאורך כמה שנים וחדרו לנגב למטרות שוד, ריגול והברחה. אחד מבני שבט א-רמיליאת נתפס על-ידי הצבא והשבט אשר איבד את הקשר עמו, שלח שיר מדוקלם לשיח' סולימן אל הוזייל כדי שהלה יברר מה עלה בגורלו.

תחילת השיר מוקדשת לעולמם התרבותי-דתי-חומרי של הבדווים שנהרס עקב המלחמה, בהמשכו מפורטת בקשת השבט מהשיח' כולל התשלום וסופו הבעת תקווה שכמוסלמי יפעל השיח' לחיים ולמתים. המקומות הגאוגרפיים המוזכרים נמצאים בתחומי הנגב המערבי והצפוני: וואדי שריעה הוא נחל השור; צפונה לו (רהט של היום) מקום מושב השיח'; אבו סמארה, פלג שהסתעף מהבשור שהוביל לנחל פטיש; חשם זנה, גבעה סמוכה לקיבוץ להב:

"מסביבות עזה עד באר שבע הכל עצים/ ואפשר ללכת לאיבוד בנחל "שריעה"// הייתי המום כאשר ראיתי ארמונות גבוהים/ הרגשתי אובד, מוחי לא מסוגל למחשבה// פעם בנחל "שריעה/ היו בורות מים וסלעים/ ואפילו לתשושי הבדווים הייתה שם גישה// "אבו סמארה יבולו היה קנטאר חטים/ כיום כולו אפרסקים שהיד קוטפת במשיכה// הזאב זנח מאורותיו וברח למרחקים/ כי הפגזים הרסו אותן והשליטו בורות פגיעה// ..."לאבו הרירה " אין ענין בבית גם הוא בנסים/ ומבקשיו "במונטאר" באים להחליף עמו עצה// "ונוראן" נוגן בטאר מעל גבעת הצופים/ כדי לאגד את אורחת עולי הרגל וללוותה// ...אפשר לאבד עצה בכאלה זמנים/ כי מי שנכנס לכלא לא שומעים ממנו מאומה// לכן "באל הוזייל" בחרו האנשים/ כשיח-מוכתאר הנותן "לתיהא" עצה//הקפה אצלו ימן ושמאל מלוא שקים/ ואין הוא איש שהקמצנות בו נדבקה// תיווכו בממשל תמורת 1000 דינר משלמים /אולם מרוצה יצא ממנו כל נדכא/..."

כמה הסברים: המשורר מתייחס במילה "אפרסקים" לקיבוצים שנבנו באזור בין 1949 - 1953; קנטאר - מידה השווה לשליש טון; הבדואים מאמינים כי אבו הרירה, חברו של הנביא וחמד קבור בנגב; מונטאר - על שם הגבעה והמסגד והכוונה לנכבדי עזה; שיח' נוראן - קבר קדוש עבור בני שבט התראבין.

השיר הבא מעלה על נס את אלה המעזים לצאת כנגד המסורת הבדואית הנוקשה ובמיוחד כנגד ההחמרה בדבר איסור קשרים בין גברים לנשים שמחוץ למשפחה. השיר מהלל את המרד משנות העשרים שהתחולל בחצי האי ערב כנגד חוקיו הפוריטניים של איבן סעוד.

כת הווהאבים הטילה איסור חמור על קשר רומנטי חוץ משפחתי ולמרות זאת, הצהיר המשורר, בגלוי, כי הוא התאהב ברועה צעירה שאינה משבטו בעת המרעה. האהבה כה חזקה עד הוא מוכן לשאת בתוצאת הקשר הרומנטי גם אם כרוך הדבר בגזר דין מוות:

"הו עין! לך בתשוקה בינה/ כי את "מכת אל-אח'ואן"// אללי מעלמה את חינה/ ראית ברויון הלחי כסימן// הכחל שרוע על עינה/ והריסים כשחור עורב נוצתן// הצמה על הגב שעונה/ מגעת בטן וגם ישבן// אבוי, הברד זורח בשינה/ מאהבתה למוות אני מזומן//."

בגב הספר נכתב כי השירה הבדווית היא כלי רב-תכליתי. באמצעותה מבטא הבדווי את בעיותיו, מביע את שמחותיו, נותן פתחון פה למצוקותיו, ממתיק סוד עם חבריו, מעביר מידע חיוני לנמצאים במרחק, שולח מסרים לבני בריתו ומשגר אזהרות ליריביו.

מסתבר אם כן שהשירה הבדואית הינה יותר מאשר שירה עממית או שירה שבטית המוכרת לנו מתרבויות אחרות. לדעת ביילי השירה היא פרי מסורת מזרח תיכונית בת ארבעת אלפים שנה אשר השפיעה באופן עמוק על שתי התרבויות באזור - הערבית והיהודית. חקר מעמיק של השירה מאפשר להתחקות על שורשיה של השירה התנ"כית ושירים ערביים עתיקים.

כתוצאה משינוי באורח החיים והמעבר לערי הקבע כולל השימוש ברכב, בחשמל ובמבני קבע, השתנו גם הדימויים בשירה ומטרותיה. הדור הצעיר בקרב השבטים, כולל הסטודנטים ובעלי מקצועות חופשיים, אינו מוצא עניין בשירה המדוקלמת (הנשמעת עדיין) באירועים ובחגים, אינו מצוי בשפה והוא חסר את היכולת הלשונית-תרבותית לחבר שירים מעין אלה. דור זה מעדיף את השירה הערבית המודרנית על פני השירה הבדווית הקלאסית.