מה היה מאתגר מבחינתך בנסיעה לפוסט דוקטורט?

בני: "נסעתי בתחילת 2008 לפוסט דוקטורט עם בן זוגי, שבמקצועו הוא מתחום המחשבים והכרנו בטכניון. נישאנו ממש מעט לפני הנסיעה להרווארד בבוסטון והיה עליו לעזוב את מקום העבודה שלו לטובת נסיעה עמי לפוסט דוקטורט. זה אולי המסר החשוב שלי לנשים אחרות עם קריירה אקדמית ובכלל: אישה שרוצה - צריכה להתעקש, כי זה אומר שבזוגיות צריכה להיות פשרה של אחד מבני הזוג. בן זוגי הסכים להצטרף אלי, מה שאפשר לי לצאת לפוסט דוקטורט. הוא היה שנה בבוסטון ללא עבודה ואז התקבל לעבודה בחברת טכנולוגיה עילית שבה הוא התקדם והצליח מאוד. משום כך, כשחזרנו לארץ לאחר שבע שנים, היה לו שוב קשה לעשות את הניתוק".

בבוסטון ילדה עופרה בני את בתה הבכורה, דבר שהיווה התמודדות נוספת מאתגרת כאם טרייה עם תינוקת, בארץ זרה עם שפה זרה וללא עזרה מהמשפחה. היה לה ברור, כך היא מספרת, שאת ילדיה היא רוצה לגדל בארץ ולהיות קרובה גם להורים ולמשפחה.

בני: "יש דברים שהם מעבר לנוחות ולכסף, כגון הקשר למשפחה ולמדינה, ולי תמיד היה את החיבור החזק הזה. כשאתה גר תקופה ארוכה בחו"ל אתה מסתובב בתחושת 'זה לא הזמן המתאים לחזור', כמו שיש להרבה ישראלים במצב זה. בסוף הם נשארים כי הנוחות משאירה אותם שם. הרבה ישראלים חיים שם 'על המזוודות', בתחושה שהם אוטוטו חוזרים. זו תחושה נוראית לדעתי לחיות כך, כי אתה בעצם לא ממש שם וגם לא פה. חלקם כן מוצאים את עצמם אבל הרוב נשארים חצויים בתחושתם עם הניגודיות הבלתי פתורה, כשילדיהם במקביל גם מטפחים זהות אמריקנית כזהות מובילה".

מה הייתה מטרת המחקר בפוסט דוקטורט?

בני: "מטרת המחקר שלי בפוסט דוקטורט הייתה לפתח תרופות שמסוגלות לנתק את כלי הדם מהגידול וממערכת אספקת הדם (תרופות אנטי-אנגיוגניות), ובכך 'להרעיב' את הגידול הסרטני ולגרום להצטמקותו.

"הייתה לי זכות גדולה שהתקבלתי לפוסט דוקטורט במעבדת מחקר מובילה באוניברסיטת הרווארד ובית חולים לילדים בבוסטון, בהדרכתו של חוקר גאון ידוע מאוד בתחום הסרטן ומועמד לפרס נובל, הפרופסור יהודה פולקמן. פולקמן היה חלוץ של האנגיוגנזה, תחום חשוב ברפואה שקשור להבנת יצירת כלי דם שמגיעים לגידולים סרטניים ומזינים אותם. זאת הייתה חוויה מכוננת לחקור לצד אישיות מיוחדת ואגדה בעולם המחקר. לצערי, הוא נפטר במהלך שהותי שם, ולמעשה הייתי הפוסט דוקטורנטית האחרונה שלו".

מה היה החידוש באופן הובלת התרופה האנטי סרטנית למקום הגידול?

בני: "פיתחתי ננו חלקיקים עם יכולות להוביל תרופה אנטי סרטנית למקום הנכון ולהתמקד שם. אחד הדברים החדשניים היה שהחלקיקים יכלו להיספג גם דרך הפה, בעוד שרוב הננו חלקיקים צריכים להינתן בהזרקה. הראנו שהתרופה ממערכת העיכול מצטברת בגידול הסרטני ושם פועלת לניתוקו מכלי הדם המזינים. בנוסף הראנו שבצורה הננו חלקיקית הצלחנו להפחית תופעות לוואי נירולוגיות שהיו קשורות בתרופה. התוצאות הפרה-קליניות בחיות נראו מבטיחות ביותר.

"בהמשך בדקנו את פעילות התרופה גם בתחום מחלות עיניים. ישנה מחלה שנקראת ניוון רשתית השכיחה בעיקר בגילים מבוגרים, שמקורה בכלי דם לא-טבעיים שנוצרים בתוך העין וגורמים לדימום ולעליית לחץ תוך-עיני ולבסוף לעיוורון. התרופות האנטי- אנגיוגניות יכולות לשפר את המצב ולמנוע נזק לראייה. מחקר זה ממשיך גם היום במעבדה שלי באוניברסיטה העברית".

לאיזה סוג גידולים מתאימה התרופה?

בני: "התרופה מתאימה לכל מה שנקרא גידול סולידי - כלומר גידול מוצק התלוי בכלי דם להתפתחותו. בזמנו הראנו פעילות במחלות סרטן מסוגים שונים כמו סרטן המלנומה, סרטן השד וסרטן המעי הגס. עיקרי המחקר פורסמו ב-2008 ב-Nature Biotechnology וזכו לחשיפה בין לאומית".

הדבר הטרגי בכל הסיפור, אומרת הד"ר עופרה בני, הוא שלאחר שהפרופסור יהודה פולקמן נפטר היה קשה יותר לקדם את המחקר, שדרש גיוס כספים משמעותי לפאזה קלינית, למרות שהממצאים היו חד-משמעיים. היום מנסה בני לקדם זאת במעבדת המחקר שלה באוניברסיטה העברית עם מולקולות דומות.

תקופת הפוסט דוקטורט של בני נמשכה כארבע שנים ולאחריהן שלוש שנים נוספות במשרה אקדמית בהרווארד עם אפשרויות קידום, אך בשלב זה רצתה לשוב ארצה. לאחר שהתראיינה למספר מקומות, קיבלה בתחילת 2013 הצעה משתלמת מהאוניברסיטה העברית, לחזור כחוקרת בכירה עם מעבדת מחקר בבית הספר לרוקחות וחבילת קליטה הכוללת תקציב מחקר. היא בחרה באוניברסיטה העברית כי הרגישה שזה הבית הנכון בשבילה וכן סביבה מחקרית מצוינת של הפקולטה לרפואה. כחברת סגל, עוסקת כיום הד"ר עופרה בני גם בהוראת סטודנטים, אבל מירב זמנה מוקדש למחקר וניהול קבוצת מחקר של סטודנטים ומדענים בשלבים אקדמיים שונים.

פיתוח תרופות אנטי סרטניות חדשות

מהם תחומי המחקר העיקריים במעבדה שלך?

בני: "המעבדה שלי מחולקת לשלושה תחומי מחקר עיקריים. התחום הראשון הוא Drug Discovery, פיתוח תרופות אנטי סרטניות חדשות תוך הבנה בסיסית של תרופות שמעכבות יצירת כלי דם לגידולים. לאחרונה גילינו מולקולות חדשות מבטיחות מאוד אשר מוגנות בפטנט, ואיתן נרצה להתקדם לניסויים קליניים. כמובן זאת דרך חתחתים הדורשת המון זמן ומימון רב, אבל אנחנו בשלב בו יש לנו הוכחות פרה-קליניות בעכברים, והתקווה היא שנמצא שותפים לדרך עד שלב המסחור שיסייעו בפיתוח ומימון.

"אנחנו מקווים שמקורות המימון שהצלחנו להשיג עד כה - דרך הרשות לחדשנות (קמין), האגודה למלחמה בסרטן, הקרן הלאומית למדע, משרד המדע וגם מענק מחקר גדול מאוד למשך חמש שנים, של ה-ERC-European Research Council, שהוא המענק האירופי היוקרתי והחשוב ביותר לכל חוקר - יסייעו לנו לממש ולמקסם את הפיתוח של המחקר שלנו ולהביאו משלבים בסיסיים לשלבים מתקדמים יותר ואף למימוש קליני".

פיתוח נשאי תרופות

התחום השני הגדול החדשני והמעניין במעבדה של הד"ר בני הוא פיתוח נשאי תרופות בצורה מושכלת Rational Design. בתחום המחקר הזה היא מיישמת את הידע שלה בתחום ההנדסי והטכנולוגי. צוות המחקר הכולל ביו פיזיקאית מקבוצתה, ד"ר יפעת קרניאלי, חוקר כיצד תכנון נכון של נשאי תרופות יכול להגביר את הסלקטיביות שלהם לתאי סרטן ולהעצים את כניסת התרופות לתוך הגידולים הסרטניים, וכל זאת רק על-ידי תכנון נכון של הנשא התרופתי, עוד לפני שמוסיפים את התרופה שנמצאת בפנים.

בני: "פיתחנו שיטות חדשניות לשליטה מצוינת על תכונות של החלקיקים מבחינת גודל, צורה, גמישות. המחקר נעשה בצורה רב תחומית על-ידי סטודנטים וחוקרים עם רקע מגוון בתחומי הפיזיקה, הכימיה, ההנדסה והביולוגיה. החלקיקים שאנו מייצרים מורכבים מפולימרים בטוחים לשימוש, שהם חומרים פלסטיים אשר הגוף יודע לפרק ולהעביר מטבוליזם. המחקר בנושא זה מצריך חשיבה מערכתית ברמת החישוב והביצוע. כלומר, הבחירה של איזה חלקיק הכי נכון לגידול סרטני מסוים, כמו גם אינטגרציה של מידע רחב, כאשר הרציונל שלנו זה בסופו של דבר להתאים את התרופות ונשאי התרופות לחולה, לצורך רפואה מותאמת אישית.

"אנחנו מפתחים שיטה שבמסגרתה אנחנו לוקחים ביופסות מחולי סרטן מסוגים שונים מבית החולים הדסה עין כרם, ועל-ידי מספר בחינות פשוטות של תאי החולה, נוכל לנבא איזה נשא תרופתי הכי נכון לחולה. כלומר, כזה שיעביר את התרופה בצורה היעילה ביותר ועם כמה שפחות רעילות בגוף החולה. בסופה של הדרך, השאיפה שלנו היא לספק עקרונות מנחים המקשרים בין התנהגות התאים לסוג החלקיקים המתאימים ביותר. מדובר בתהליך ארוך ואנחנו עדיין לא בשלב הניסויים הקליניים, אלא בשלב של מתן האבחנה בצלחת במימון ה-ERC".

בניית מודל אנושי בצלחת

מחקר נשאי התרופות מוביל לתחום המחקר השלישי והמשמעותי במעבדה של הד"ר עופרה בני, שהוא בניית מודל אנושי בצלחת. המצב היום, כך היא מעידה, הוא שחולי סרטן הפכו במידה רבה למעין חיית ניסוי, כי לא באמת יודעים להגדיר מראש אם תרופה מסוימת אכן תהיה יעילה לחולה המסוים או לא, מלבד הסתמכות על תוצאות סטטיסטיות של כלל אוכלוסיית החולים, מבחינת אופי הגידול והתגובה לטיפול. קיימות שיטות גנומיות שכבר יודעות לבנות פרופיל המאפיין את החולה וזה טוב אבל זה לא מספיק, כך לדבריה. מטרת המחקר של בני היא ליצור מסוגלות לסרוק תרופות מחוץ לגוף האדם. כלומר, לבנות דגם של תאים במעבדה שמאפשר לגדל את רקמת הגידול בצורה שהיא 'תרגיש' כאילו היא בתוך הגוף, ואז תתנהג באופן אותנטי. לכן החלו בני וקבוצת המחקר שלה במחקר מקיף בשלוש השנים האחרונות, שבמסגרתו הם מפתחים 'גידול על שבב' כלשונם.

מה זה אומר לגדל רקמת גידול על שבב?

בני: "בשיטות הלקוחות מעולם המיקרו-אלקטרוניקה אנו מייצרים שבבים המכילים תעלות קטנטנות בהן ניתן לגדל תאים וגידולים מרקמת החולה בצורה תלת-ממדית ובזרימה, בדומה לגוף. כלומר, ביופסיה מהחולה עוברת פירוק ועיבוד, כך ש'מרכיבים' אותה מחדש לגידול קטן המייצג את הגידול המקורי. אבל כעת במקום גידול אחד אנחנו יכולים לגדל גם אלף גידולים מאותו חולה. בשבב כזה אנחנו צופים שנוכל לסרוק מאות תרופות ולתת פרדיקציה (ניבוי/תצפית), הנכונה לחולה ספציפי. כלומר, להגיד לחולה האם הטיפול הכימותרפי שתוכנן הוא יעיל או האם הגידול עמיד לטיפול הכימותרפי הזה ולהציע תרופה יעילה יותר".

בעזרת מענקי המחקר שהצליחו הד"ר עופרה בני והאוניברסיטה העברית לגייס, הוקם במעבדה אגף שלם שמתעסק עם פבריקציות (ייצור של השבבים), והיום בצעד קדימה מפתחים במעבדה שיטות להדפסות תלת-ממד. המשמעות היא שניתן להדפיס שבבים בשעתיים, במקום נניח בשבועיים, הזמן שנדרש לייצר שבבים בשיטות הרגילות בחדרים נקיים. הדפסות תלת-ממד הפכו לכלי חשוב וחדשני, מדגישה בני, אשר באמצעותו ניתן לייצר שלדים להנדסת רקמות ואף שתלים שמשחררים תרופות.

בני: "מחקר זה נעשה כעת בשיתוף פעולה עם רופאים, כדי שאפשר יהיה בעתיד הלא-רחוק, ייתכן שכבר בשנתיים הקרובות, להתחיל עם כלי זה ניסויים קליניים. אנחנו רוצים לעשות ניסוי מבוקר שבודק לאמיתה האם התצפית שלנו במעבדה אכן מתאימה למה שבאמת קרה בגוף החולה. כלומר, האם עשינו פרדיקציה נכונה במערכת 'החוץ-גופית'".

הדפסת תרופה בתלת-ממד

בני: "אחד המחקרים האחרונים בתחום נעשה בשיתוף פעולה עם מעבדתו של הפרופסור שלמה מגדסי, חוקר מוביל מתחום הדפסות התלת-ממד מהמחלקה לכימיה באוניברסיטה העברית. בעבודה זאת הראנו היתכנות של הדפסת טבליית תרופה במדפסת, כאשר לראשונה הראנו שליטה של הגאומטריה בקצב שחרור התרופה, ויכולת השהיית שחרור התרופה במעי ולא בקיבה, תוך פוטנציאל של הגברת ספיגת התרופות. כיוון עתידני זה יוכל עם הזמן להשלים את השיטות המסורתיות ולתת כלי חשוב לרפואה מותאמת אישית. בבית המרקחת העתידי יהיה אפשר להדפיס תרופות מותאמות אישית בתלת-ממד, כך שלכל אחד ניתן יהיה להתאים את הטיפול ואף לשלב מספר תרופות בכדור בודד".

מה תפישתך באשר להתלבטות של נשים בבחירה בקריירה אקדמית?

בני: "אני נתקלת במצבים בהם סטודנטיות מוותרות לעצמן, ומצד אחד אני לא במקום של לומר להן מה סדר העדיפות הנכון בחיים, שהרי מותר לכל אחת להחליט מה נכון עבורה, אם נניח שכעת הן רוצות להקים משפחה. אבל לפעמים כל כך קשה לי עם זה כי אני רואה סטודנטיות מבריקות שיכולות 'לעוף גבוה מאוד' והן בוחרות בכל זאת לא להמשיך. בשיחות שלי איתן אני אומרת להן תקפצו למים ואתן תדעו לשחות שם. זה פשוט משהו נוסף בחיים. גם ילד זה עוד משהו בחיים, ובסוף לומדים להתנהל עם זה. חבל לי לראות שדווקא בנות מוותרות לעצמן קצת יותר, כי אני באמת חושבת שאפשר לעשות זאת, זאת לא עוד סיסמה. בחורה שרוצה יכולה להצליח, גם בתחום המדע וההנדסה.

"הייתי באינספור מצבים שבהם הייתי האישה היחידה בחדר בגלל התחום שבחרתי ללמוד ולעסוק בו, כגון בישיבות עם חברות בהתנהלות עסקית כשהמחקר הופך ליישומי. את רואה הרבה גברים מבוגרים ואת אישה יחידה בחדר, ופה ושם נזרקות הערות שמקומן לא יכירן. עבורי זאת סיטואציה מוכרת מאוד, אבל אני אומרת שלא צריך כל הזמן לחשוב על זה אלא פשוט להיות בעשייה ולהמשיך. נשים היום יכולות להתקדם לכל מקום שהן רוצות - באקדמיה, במדע ובכל תחום".

כיצד את משלבת את היותך אישה שהיא מדענית בכירה וגם בעלת משפחה?

בני: "בשום שלב בחיי לא פעלתי מתוך מודעות כזו או אחרת. אולי זה חלק מהחינוך שקיבלתי או חלק ממניע אישיותי, אבל תמיד רציתי להיות הכי טובה במה שאני עושה בלי קשר להיותי אישה. לא היה לי צורך תודעתי להוכיח משהו בגלל העובדה שאני אישה, אבל ברור שיש מקומות בהם מרגישים את זה, במיוחד בתחום שבו אני פועלת. לי באופן אישי קשה לראות אנשים שלא ממצים את היכולות שלהם בכל תחום שהוא, גברים או נשים. אדם צריך לעשות את המיטב שלו ואם את עושה עבודה טובה, את תצליחי. זה המסר שאני מנסה להעביר".

כיצד בכל זאת את מוצאת את האיזון הנכון בשילוב בין משפחה וקריירה?

בני: "אני חושבת שבתור אישה יש לי יותר מודעות לאיזון הדרוש בין משפחה וקריירה. גם החוקרים הגברים בצוות שלי יוצאים לעיתים מוקדם לאסוף את הילדים וחוזרים. אני מאמינה בגישה של פרודוקטיביות. כל שבוע-שבועיים אנחנו נפגשים, אני בודקת תפוקות של כל אחד ומאפשרת להם לעשות את העבודה בזמנם. גם אני יוצאת בשעה מוקדמת יחסית, כי חשוב לי הזמן עם הילדים, אבל כמובן זאת עבודת צוות של בעלי ושלי, במיוחד כששנינו עם עבודות תובעניות. לעיתים אני משלימה עבודה על המחשב כשהילדים הולכים לישון.

"מילת המפתח מבחינתי היא יעילות, לתכנן נכון את הזמן ואת סדרי העדיפות. יש דברים שהם אישיותיים ויש הרגלים נרכשים ואת ההרגלים הללו אני מנסה להעביר גם לסטודנטים שלי. פעם אפשרתי דיפוזיה בין ענייני העבודה והבית, היום החלטתי שכאשר אני עם הילדים אני רק איתם. אם לא את פוגעת גם בעבודה וגם בזמן עם הילדים ונמצאת לא פה ולא שם".

מה המשמעות של לנהל קבוצת מחקר?

בני: "החלק הניהולי מצריך המון ידע בהובלת הצוות וזה דורש גם זמן רב ללמוד זאת יחד עם בניית מערך של ניהול זמן, סדר וארגון. יש לי קבוצה גדולה של 15 חוקרים, ואני מרגישה שאני ממש מאמנת שלהם לחיים. יש דברים במגוון נושאים לטפל בהם והעבודה היא לחוצה ואף מוגזמת לעיתים. זה כאילו לנהל חברה מצד אחד ומצד שני את אחראית גם על כתיבת הצעות למענקי מחקר, כתיבת הדוחות הכספיים, טיפול בדברים ביורוקרטיים וגם הוראה והנחיית סטודנטים. זאת התעסקות אינסופית, גם שם צריך לדעת לאזן וזה משהו שלקח לי זמן ללמוד".

הד"ר עופרה בני מעידה שהיא מצליחה היום במחקר בלי להיות אגרסיבית, אלא נחושה מאוד. יש נשים שחושבות שצריך להבליט פן אגרסיבי יותר על-מנת להתנהל בסביבה גברית, אבל אין בכך הכרח, היא אומרת, אלא דווקא חשוב לבטא את החוזקות הנשיות ולהביא אותן לעשייה. בכל מקרה, כך היא מדגישה, עקשנות ומיקוד מטרה זה משהו שחייב להיות בכל מדען או מדענית