בפעם האחרונה שמר קושניר - יועצו/חתנו של נשיא ארה"ב,
דונלד טראמפ, דיבר על "תוכניות שלום" במזה"ת הוא בכלל טען שאולי זה לא יהיה לעולם. טראמפ עצמו לא הוציא הודעת אי-הסכמה עם שליחו/חתנו בנושא, ואילו דיויד פרידמן, שגריר ארה"ב בישראל, רק סמך את ידיו על הדיבורים הללו. הכל היה נראה סגור מבחינת עתידו הטרגי של השלום ושל המגעים המדיניים בין ישראל לפלשתינים, לולא הבחירות לפרלמנט הישראלי היו עומדות בפתח, ובעיקר הייתה מתרחשת האפשרות שהאיחוד (מהתנ"ך לפלמ"ח...) של מרכיבי "כחול לבן" היו עומדים כיום בפתח הדחתו של נתניהו בבחירות הקרובות. ואז הבית הלבן שלח מתנה שבאמצעותה ינסה הליכוד לנצח בבחירות הקרובות, תוך כדי חבישת "מסיכת השלום" ועל ידה יוכל להעביר אנשי מרכז מ"כחול לבן" לכחול נטו.
המתנה של טראמפ - קושניר, היא שקופה מדי אבל במציאות הישראלית, של הבאת עדרים לקלפיות והקמת מפלגות אוויר(ה) עם ח"כים/בובות, גם הסיפור הזה אפשרי: להעביר אנשי מרכז לימין באמונה כי השלום עומד להיות משווק על-ידי ממשל הנציגים הישראלי, היושב בבית הלבן. רק שהבעיה של נתניהו תהיה לרסן את האזרח הישראלי הרעב ביותר לקולות ושמו
נפתלי בנט, שכבר החל לירות בנגמ"ש הימין, באמונה כי יוכל לנצל את המתנה האמריקנית לעצמו, תוך העברת קולות ימין מהליכוד אל ה"ימין החדש" שהוא המציא. במצב הזה הליכוד איננו מרוויח ממש מהדליפה האלקטוראלית של קולות המרכז, שבקרב אלה שחושבים להצביע לגנץ ולשלושת פיקודיו הבכירים. נתניהו, כדי להפסיק את הירי בנגמ"ש הימני, יצטרך להבטיח לבנט, לשקד ואולי גם לברקת תיקים "יוקרתיים" ב
ממשלה העתידית שלו. וזו אולי תהיה הפעם הראשונה בהיסטוריה הפוליטית בישראל ש"כופתאות" של שררה תחולקנה עוד לפני הבחירות עצמן, ועוד לפני שהנשיא בכלל חולם להטיל את הרכבת הממשלה העתידית על מחלק ה"כופתאות" הללו.
הבור ריק מים אבל יש בו נחשים ועקרבים
שיאי הכיעור והאוויליות נשברים ממערכת בחירות אחת לשנייה, וכיום יש כבר שיא אווילות חדש. זו הפעם הראשונה בהיסטוריה הפוליטית הישראלית שרק לאחר הקמת מפלגה יומרנית - הנאבקת לרשת את השלטון והסקרים נותנים לה את הכוח לכך, הרי שאותה מפלגה אומנם נמצאת לאחר שיווק מועמדיה לרשימה הסופית, אבל רק לאחר סגירת הרשימות לקראת הבחירות יושבים ראשייה ומועמדיה כדי לבחור מצע רעיוני כלשהו. אם זו איננה תאוות שלטון נטו, אזי, מהי תאוות שלטון לשמה?!
מדובר בהרכבת שתי רשימות שהן למעשה רשימות "סופרמרקט" עם נציגות לכול מגזר אנושי, כמו שבוחרים לוועד תלמידים בביה"ס היסודי. אבל איש, כולל גנץ ולפיד, איננו מודאג מה"סופרמרקט" הרעיוני הזה, שאין לו בכלל מכנה משותף. יש שם ניצי ימין - יותר מנתניהו, כמו
צבי האוזר ובוגי יעלון, ויש שם אנשי שמאל שלא היו מביישים את רשימת מר"צ, כמו
עפר שלח ו
יעל גרמן. ישנם שם כאלה שהשוויון החברתי מהם והלאה - ובמיוחד התורמים ל"מוצרי הכחול לבן" הזה, וגם את
יאיר לפיד אפשר לכלול בסיפור האנטי חברתי הזה ולצידו ניתן למנות את
יועז הנדל, המדבר כנגד כל מי שמזכיר את ה"שד העדתי" ואילו מנגד יושב שם
מיכאל ביטון, המבקש להרים את הדגל העדתי ולהוציא את ה"שד העדתי מהבקבוק". ישנם שם אנטי דתיים כלפיד עם רפורמים ועם נציגי התועבה וישנם שם "חרדים" כמו גב' ינקלבי'ץ או פרו דתי כמו מיכאל ביטון, שמבטיח מלגות הצטיינות לעילויי תורה. והדג הזה מסריח מהראש. גנץ איננו מתבייש לטעון בשם הדת לזכות העם היהודי על ארץ ישראל.
אבל כבר בנסיעתו הבינלאומית הראשונה, לוועידה במינכן שבגרמניה, הוא טס תוך כדי חילול שבת. נכון שהרשימה משופעת בגנרלים ובאנשי ביטחון אבל בעניין הכלכלה זה קצת חורק. יש שם שר אוצר לשעבר שצריך להשלים עוד כמה תעודות לימודים מביה"ס התיכון ומהאוניברסיטה, ויש ראש מפלגה שממש לפני הבחירות הללו הוא סגר בצורה מבישה חברה ברשלנות ובפיטורים.
לפני כארבעים ושתים שנה הוקמה מפלגה די דומה - מבחינת המגוון הרעיוני של ה"תנ"ך והפלמ"ח שלה, עם אישים מכול קצווי הקשת הפוליטית ומכול השקפות הכלכלה והחברה, אבל היו למפלגה הזו אישים הרבה יותר רציניים, הרבה יותר אטרקטיביים ובמיוחד היו שם הרבה יותר אנשי מעשה ורוח מאלה שגנץ וחייליו מציגים (וגם שם היו גנרלים ורמטכ"ל אחד...), אבל לא עברו שנתיים ובגלל חוסר הדבק הרעיוני הפכו 15 המנדטים של המפלגה ההיא לשברים, שברים עד שהתפזרו עם הרוח וברובם התאדו פוליטית לאחר קדנציה אחת בפרלמנט הישראלי. למפלגה הזו קראו ד"ש, וכנראה שהד"ש החדשה של גנץ, לפיד והגנרלים בדימוס תתאדה הרבה יותר מהר מד"ש ההיסטורית.
קשה למצוא ברשימה של גנץ ולפיד "פיגורות" ברמה של אותם אנשי ד"ש ההיסטורית כמו רב אלוף (מיל.)
יגאל ידין, האלופים
מאיר עמית ומאיר זורע, המשפטנים המבריקים כמו פרופ'
אמנון רובינשטיין ועו"ד שמואל תמיר ההיסטורי, כמו איש העסקים ואב אבות הביטוח הישראלי ששמו היה
שלמה אליהו, כמו איש המאבק החברתי והאינטלקטואל מרדכי אלגרבלי, כמו המנהיגים הדרוזים הרהוטים והג'נטלמנים של אז - זיידן עטשי ושאפיק אסעד, ויתכן ששכחתי עוד כמה מוחות ומנהיגים מצוינים של אותה ד"ש ההיסטורית. הם האמינו באידיאלים אמיתיים והיו להם קבלות מעשיות. אנשי גנץ-לפיד הרבה יותר אפורים ועסקניים. עוד הבדל בין ד"ש ל"כחול לבן" היא העובדה שד"ש כשהתפרקה לא הייתה
מפלגת השלטון המרכזית אלא רק שותפה בקואליציה של
מנחם בגין והליכוד, ואילו בפרשת "כחול לבן" הפירוק עלול להיות לא רק מהיר יותר אלא של מפלגת השלטון המרכזית. ראו הוזהרתם!
יש משהו בווטו
אני רחוק מלהיות אוהדו, ואפילו רק סנגורו של
אריה דרעי, אבל בסיפור עם
אלי ישי צריך להכיר את העובדות כדי לפסול אוטומטית את כל מה שדרעי פועל נגד ישי. ונתחיל בקצת היסטוריה. אריה דרעי היה האיש ששימש יועץ פוליטי בכיר לגר"ע יוסף עם הקמת
ש"ס. גם אם לימים התוכן היה רחוק מלהיות משביע רצון מבחינה תורתית ומוסרית הרי שביהדות ידוע שגם לרשע הגדול ביותר משלמים על המצוות המעטות שעשה, לאחר מאה ועשרים שנה. באותם ימים שדרעי טווה את ש"ס היה אלי ישי מרים הטלפונים של ראש סיעת ש"ס בירושלים, הרב
נסים זאב. דרעי נודע כהעילוי התורתי של "ישיבת חברון" המהוללה ואילו אלי ישי בקושי סיים את בית הספר של חב"ד בקטמונים הירושלמים, ל"ילדי הטיפוח".
דרעי, כחלק ממלחמתו דאז (במחצית שנות ה-80 של המאה ה-20) במייסד ש"ס העירונית בי"ם, הרב נסים זאב, רצה להראות לאחרון מי השליט האמיתי של ש"ס הארצית וכחלק מהמלחמה השתלטנית הזו הוא שלף ממשרדו של זאב את מרים האלפונים, את הצעיר העילג משהו, ששמו היה אלי ישי. דרעי זיהה אז את ישי כה"יס מן" האידיאלי והתכוון להשתמש בו כ"מריונטה" אישית, ועל הדרך לבזות את יריבו זאב ולהותירו גם ללא הפקיד האחרון שנותר לו. כשדרעי הסתבך בפלילים הוא כבר צפה שיאלץ להתפטר באופן רשמי וישי מונה על ידו למזכ"ל ש"ס ולמזכ"ל "אל המעיין" (שלאחר כניסת יאיר לוי - מזכ"לה הקודם, לכלא). אבל אז השתלטה על ישי הגב'
יהודית יוסף - כלתו של הגר"ע יוסף, וישי האפור הפך לעושה דברה ובין השאר הפך את פניו נגד דרעי.
ישי אומנם הפך לעבדו של הגר"ע יוסף אבל השקפתו לא היה מעולם חרדית ותורתית. כשהגר"ע יוסף תמך בממשלת השמאל ובהסכם אוסלו היה ישי ה"בכיר של ש"ס" דאז, ויורשו של דרעי, עונה לשואלים על כך בגמגום הקבוע של "אנחנו כולנו ימנים קיצוניים אבל זה מה שאמר הרב עובדיה, באמת שגם אנחנו לא מבינים את זה". כאשר מונה לשר העבודה והרווחה, ואח"כ לשר הפנים, הוא מעולם לא ניהל את משרדו אלא היו אלה הפקידים שעשו זאת, ואילו הליכוד קבע את מדיניות המשרדים הללו. כאשר התבררה כמות המסתננים לארץ הרי שישי, שר הפנים באותה עת, לא ידע דבר וחצי דבר על התופעה שמשרדו נתן לה דרור וכשהגיב הוא דיבר יותר כאופוזיציונר ימני מהכהניסטים ופחות כשר הפנים האחראי על כך. ההתחברות שלו, בשנת 2015, לכהניסטים, הייתה חלק טבעי מדעותיו הלאומניות והמסורתיות האמיתיות ופחות מהשקפה חרדית בסיסית שניחנו בה שאר אנשי ש"ס.
התבטויותיו היו קצרות, שפתו הייתה דלה וכול כולו היה תשדיר עילג של מה שהגזענים האשכנזים אהבו להצביע כנגד סמלי עסקני עדות המזרח. האיש הזה, שאם מישהו היה מספר לו בימי היותו הפקיד של זאב, שיהפוך לשר ולסגן ראש ממשלה, היה באותם ימים פורץ בצחוק על עצמו. ישי הוא גם זה שחסם כל השנים את חזרתו של דרעי (עד שנת 2013) לש"ס, למרות שאת כל הצלחתו לפרוץ למעגל הפוליטי הראשון בישראל הוא חייב אך ורק לדרעי. אז באמת זה מגוחך שהוא לא יבין מדוע דרעי מתנגד לו כל כך. ישי גם לא מבין שמי שבגד בהשקפה החרדית ומעביר חרדים לכיפות הסרוגות זה הוא ולא דרעי. הגר"ע יוסף לא הקים את ש"ס כדי להעביר את אנשיה ל"בית היהודי", בזמן שהגר"ע יוסף בעצמו קרא ל"בית היהודי" בכינוי "בית של גויים".
אלי ישי הכהניסט והסרוג הוא בוודאי שאיננו המשך "מורשת מרן". ועל כן במלחמה כמו במלחמה הוא נוטרל וסולק בבושת פנים. האיש הקטן הזה צריך גם להבין שאיש לא הוריש לו את השררה בנסח טאבו, ובמיוחד לאחר שאינו מתאים לה ושבגד במורשת החרדית שהגר"ע יוסף הקים מחדש בקרב עדות המזרח, על-פי ה"שולחן ערוך" ולא על-פי הרבנים האשכנזים מאירופה שמרדו בקו הישר הזה, כמו רבני ה"מזרחי" ובראשם הרבנים קוק, ריינס ובר-אילן. אז שיגיד האיש הזה תודה להקב"ה שהעניק לו על כפיו את השררה הזו עד עכשיו ושיחפש בעתיד מישהו שיכתוב לו את הזיכרונות.
החלום הגנוז של בר שלום
זהו זה. חלום של 19 שנה הלך לטמיון. היא כבר לא תהיה ה"חכית החרדית הראשונה" ולא השנייה ולא השלישית. זה נגמר. גם ההתנפחויות האקדמיות שלה לא הולידו אשת אקדמיה ממוצעת ומטה. "יש עתיד", ה"עבודה", "כולנו" וכמובן סיירת
בני גנץ לא חשבו שהיא שווה אפילו את קליפת השום האלקטוראלית שבה התפארה כל כך, אותה היא שיווקה בהישענות על שמו הגדול של אביה, הגר"ע יוסף. עדינה בר שלום גנזה את מפלגת "אחי ישראל" וחזרה הביתה. מורשת אביה לא הייתה מעולם מבוססת על חבירה לאנשי שמאל אנטי דתיים, שאותם קילל וגידף אביה הגדול. מורשת אביה לא כללה מעולם הקמת מפלגות נשים חרדיות ותמיכה בנשים חרדיות בהשתלבותן במפלגות שמאל. האמת יצאה לאור וכל אלה שהיא חיזרה על פתחם הפוליטי שלחו אותה כלעומת שבאה, בהבינם כי היא איננה מייצגת אף אחד, ובוודאי שאיננה מייצגת השקפה חרדית, ואפילו לא דתית. חבל שבדרך היא הרסה נשים חרדיות תמימות ובנתה מפעלים אנטי תורתיים כמנהגו של מנדלסון בגרמניה.
חבל על כל דאבדין
הסיפור הנורא הזה - על זוג הורים שברח לחברון והתאסלם, כדי להשאיר בחיקו את שני ילדיו הנותרים, הוא יותר מ"אור אדום" על מעללי לשכות הרווחה בישראל אשר גם דוח
מבקר המדינה הצביע על כמות של הוצאת ילדים מהוריהם שעוברת את הגבול ואת המותר ואשר לא תמיד חייבת להיעשות. אני מכיר מעל מאה מקרים(!) של זוגות שברחו לחו"ל מפחד אותן עובדות סוציאליות חסרות ניסיון ושחלקן כלל עדיין לא הקים משפחה, ושלפתע בחו"ל הוכח כי כל אותם זוגות (ללא יוצא מהכלל!...) מתפקדים עם ילדיהם באופן נורמאלי. המקרה הזה - של בריחה מהיהדות על-ידי הורים אומללים כאלה, איננו הראשון והיו לא מעט מקרים שהללו הפכו לנוצרים, דבר קשה יותר, משום שהוא מצריך אח"כ גיור מחדש אם ברצונם לחזור ליהדות. אני מאשים בכך גם את היהדות החרדית שנכנעה לשיטה החולנית הזו ושחלק מהעבודות הסוציאליות החרדיות למדו גם הן ללכת בעקבות הרשע הזה ולבצע חטיפות ילדים ממש, גם כשאין צורך בכך. כל הבסיס הרעיוני של ה"עבודה הסוציאלית" איננו חלק מהיהדות אלא מדובר באיסור של "תורה בגויים תאמין", מפח נפש שאיננו פוסח על הורים אומללים כדתיים וחילוניים גם יחד. יש להעמיד וועדת פיקוח ממלכתית על ה"עבודה הסוציאלית" הזו.
