לפני ארבעים שנה, בבנייני האומה בירושלים, התכבדתי כמי שכיהן אז כמשנה ליושב-ראש
רשות השידור להעניק את פרס הזוכה בתחרות האירוויזיון לגליה עטרי, הללויה, ישראל. ברגע הקטון שלי על הבמה, אמרתי בין היתר, קצת בלשון שהייתה מקובלת אז בעיקר על חובשי הכיפה "יהי רצון, אין לי ספק כי יהיה רצון, כי 'הללויה' שלנו יוצאת לסובב עולם שנים הרבה". משהו מעין זה. הגשתי הפרס, נשקתי דרך נימוסי העולם לזמרת הנהדרת, ואודה, הייתי נרגש. למחרת היה מי שביקר אותי על שאני מלהג על שיר ככל שיר ועושה אותו תו ניצחון. בעיתון חשוב. אבל שוב, הייתי קשוב לעצם העובדה ש'הללויה', ניב עתיק יומין מופלא שלנו, בלבוש צליל מתחדש, יוצא מירושלים לסובב עולם, העולם של אז כולו.
מאז אני צופה ומאזין בערבי השידור החוזרים מדי שנה בשנתה לתחרות, מתענג לעתים הרבה לעתים עוד יותר על הכינוס המופלא של מאות מיליוני בני אדם מאומות שונות סביב למופע שיש בו צירוף מרנין של שיר, ובימוי, ויצירתיות, וחידוש, ובנלייה, והעזה, ושמרנות הרואה עצמה כמורשת ומורשת הנזנחת בעבור ה'לינגואה פרנקה' של המוזיקה הפופולרית חוצת העולם, ובעיקר עוקב במתח אחר הישגיה של ישראל.
בתוך כך למדתי, לא כמבקר, לא כשופט, אלא כמאזין, כמתבונן, לעקוב אחר השינויים המרתקים שעוברות הציפיות לקלוע לטעמו של הקהל האוניברסאלי, כמעט אוניברסאלי, המתהווה תמיד ומשתנה. מה ששרו ב-79 עודנו כאן עמנו, עודנו נשמע בארצות ובעמים בלשונות שונות ובעיבודים מתרעננים, אבל זה לא 'טוי'. 'טוי' היה בלתי אפשרי ב-79, וב-79 לא היה כבר בר סיכוי בפורטוגל, כי הייתה נטע שלא הייתה עטרי והייתה עטרי שלא הייתה נטע, והיה עולם אחר וישראל אחרת. אבל היה מרגש כמו ב-79. אמרתי לי, לו יכולתי לעמוד שם על הבמה ולברך את הזוכה שעשתה לנו שם רננות בעולם. הייתי אומר 'הללויה' היא ישראל של אז, ועדנה, ו'טוי' הקרוסלה המשתוללת בקפידה אמנותית מפליאה ומעמידה בדרכה תביעה גלובלית פשוטה שבאה מישראל, נוגעת בעבורי, נוגעת בשולי פלא מעורר השתאות.
הערב שמעתי את שירו של מרימי. שנה אחר 'טוי', ישראל אחרת. שנה אחר נטע, מרימי הוא אנחנו. קול אחר. צבע מוזיקלי מכונס לתוך הניגודים שעושים את הלוך הרוח להרהור כובש. שנה אחר 'טוי' המוחצנת 'Home' המופנם, שנה אחר 'טוי', הביתה ישראל, כל איש ואישה, לביתה, לביתו, עם כל אדם ואדם לביתו שלו, וכל הבתים יחיד בית אחד. התרגשתי. גם מן הביצוע, הקולי, הבימתי הטלוויזיוני, לא כפרשן של טקסט ולא כמבין של קולורטורה אלא כאדם מישראל המרגיש את הקסם של שיר אחד, מכאן, שהולך לבוא לכל העולם כולו והוא מרימי כל כך.
תהיה תחרות. העולם ינקד. יהיו מן הסתם, כמו שיש תמיד, שיפוטי גושים, ושיפוטי בודדים, ושיפוטים על סף הפוליטי ושיפוטים על סף היוהרה האמנותית ושיפוטים כמו כל שיפוט הנושא בחובו את טעמו של השופט, ותהיה תוצאה. כמו כל תוצאה, בא תבוא. בעבורי, היא הווה כבר. ומה לעדשת. בגדי הצבעוני והאפורים האקזוטיים וההידוסים העל לאומיים של 'טוי', והטוקסידו, והפרפר, והיציבה האלגנטית בטטרקליני עולם של 'Home' הם לא קוקו, ולא סרפן, ולא משלבושי שרוליק, אבל ישראל. הכל ישראל. הללויה.
