גבאי הוא לא הבעיה

ידועה הבדיחה על נבחרת ישראל, נבחרת דמיונית שאינה באמת קיימת, שהגיעה בקביעות למקום האחרון בתחרויות החתירה. ראשי המועדון החליטו להתייעל ולשנות גישה, הם פיטרו את אחד החותרים ומינו במקומו מנכ"ל שיפקח על העניינים. לאחר ששוב הנבחרת כשלה הם פיטרו חותר נוסף ומינו במקומו סמנכ"ל ולאחר כישלון נוסף הם מינו עוזר מנכ"ל ועוזר סמנכ"ל על חשבון שני חותרים נוספים. בתחרות הבאה התוצאה הייתה עגומה פי כמה ולאחר מחשבה רבה הוחלט לצרף פסיכולוג על חשבון חותר נוסף שינתח בזמן אמת את התנהלותם של המתחרים, יעודד אותם ויעלה להם את המורל. לאחר כישלונות נוספים נשארה הנבחרת עם חותר בודד אחד והמון מומחים ומנהלים מסביב ובעקבות הפסדו התכנסו ראשי המועדון לישיבת חרום ובצעד דרמטי פיטרו גם אותו.

סיפור דומה מתרחש גם במפלגת העבודה. לאחר שהאינתיפאדה השנייה הוכיחה סופית שרעיון אוסלו נכשל, ספגה המפלגה הפסדים צורבים וממפלגה גדולה היא הפכה למפלגה פצפונת המסתכלת על ש"ס מלמטה למעלה.

לאחר כל הפסד הודח ראש נוסף ממפלגת העבודה ואף אחד מראשיה הרבים לא הוביל אותה להישג המיוחל כי מפלגת העבודה אינה זקוקה לראש חדש באותה המידה שנבחרת החותרים לא הייתה זקוקה למנכ"ל, לסמנכ"ל או לפסיכולוג כתחליף לחותרים שפוטרו. מפלגת העבודה גם אינה זקוקה לגנרל או למזרחי שיעמוד בראשה (נתניהו הצליח מבלי להיות מזרחי ומבלי להיות גנרל), אפילו ימני לשעבר שנועד לטשטש את זהותה השמאלנית של המפלגה לא עזר כי העם לא טיפש ולא קל לעבוד עליו.

במקום להדיח מנהיג נוסף הגיע הזמן להדיח את המצע, כי גם אם בן-גוריון יקום לתחייה הוא לא יצליח להרים את המפלגה אם היא תמשיך ללכת באותו הקו ולכן מנהיגיה האחרונים של מפלגת העבודה לא כשלו, אלא רק מצע המפלגה כשל, וכפי שמגדל גבוה אינו מתפורר ברגע אחד, כך מפלגת העבודה לא הגיעה לעיקר מפלתה במערכת בחירות אחת אלא רק עכשיו, גם אם בין לבין היו לה גם מעט עליות ולא רק ירידות. חברי 'מפלגת העבודה' נזכרים בפרס וברבין בגעגועים ובהערצה מבלי להבין שדווקא הם במדיניות של אוסלו חיסלו את המפלגה ואת השמאל כולו.