לא על היופי לבדו - מאוצר חכמינו

לדפנה

לכבוד הבן החכם וחג היין.

תשאלו מה הקשר בין חוכמה ליין? הסכיתו למדרש חז"ל הבא (בעיבודי):

1

חוכמה ויופי? -

לפחות לפי האימרה

העממית לא תמיד

הולכים ביחד.

מתברר

שכבר חכמינו

נתנו דעתם על

סוגיה זו.

התנא רבי יהושע

בן חנניה היה

חכם גדול.

אך מה לעשות,

גם מכוער

היה. פעם אחת

אמרה לו

בתו של הקיסר:

חוכמה מפוארת בִּכְלִי

מכוער? הא כיצד?

אמר לה התנא

הֶחכם: אביךְ

המלך, באיזה כלי הוא

מְשַׁמֵּר את היין?

בִּכְלִי של חרס

- השיבה בת הקיסר.

אמר לה התנא:

כל העולם בכלי חרס

וגם אתם בכלי

חרס?

אם כן, שאלה האישה,

באיזה כלי נשים

את היין?

- כלום נאה לקיסר

כלי חרס? - השיב

התנא - אַתם במעמדכם

המלכותי ראוי

שתשימו את היין

בכלי כסף וזהב.

הלכה הבת ואמרה

זאת לאביה הקיסר.

מֶה עשה?

העביר את כל היינות

בארמון אל

כלי כסף וזהב,

עד שהחמיץ היין.

שאל הקיסר

את בתו: מי יעץ

לך את העצה

הזאת? - רבי יהושע בן חנניה -

השיבה הבת.

כעס הקיסר על

התנא, קרא לו

אל הארמון

ואמר בזעם: מדוע

יעצת כך לבתי?

- השבתי לה

באותה מטבע

שדיברה אלי - השיב

רבי יהושע.

היא אמרה לי:

כיצד כלי מכוער

כמוני מכיל

חוכמה מפוארת?

אם כך, אמרתי לה,

כיצד יין מלכותי

כשלכם ניתן

בכלי חרס עלוב,

במקום בכלי זהב

כיאה לארמון?

והרי יש נאים

וגם חכמים? - היקשה הקיסר.

אילו היו מכוערים,

אמר התנא,

היו חכמים יותר.

יֹפי.

יֹפי עיור.

יֹפי עיור צבעים

אור הירח הגנוז.

נברְשות אור

משתלשלות מתקרת העינים.

2

לא על הגולם לבדו

מכירים את מהר"ל

מפרג? הרב

שיצר את הגולם

המיתולוגי (ומי שלא

מכיר, שיָקום!)

ובכן, רבי יהודה

ליווא, כשמו,

התגלה בחוכמתו הרַבָּה

כבר בצעירותו

בעודו רך בַּשָּׁנִים.

ומעשה שהיה כך היה:

ברובע היהודי בפרג

גרו שני שכנים.

האחד היה

יהודי ישר בעל מכולת

ושכנו הקצב היה

גוי חמדן.

שתי החנויות היו סמוכות

זו לזו, וביניהן הפרידה

מחיצה מחוררת.

פעם אחת

הציץ הקצב הסקרן

מבעד לחרכי המחיצה

וראה את שכנו

החנווני מונה את כספו

בתום יום עבודתו,

וקושר את הכסף הרב

שהרוויח בעמלו

במטפחת אדומה.

חמד הקצב הגוי

את כספו של שכנו

היהודי הצנוע

והעניו, והוא

רקם מזימות כיצד

לגנוב מהחנווני את הכסף.

לפתע הבריק רעיון

במוחו הקודח.

מֶה עשה?

יצא לרחוב ופרץ בִּזעקה:

הַצילו, גנב!

מיד התגודד סביבו

קהל רב שהביט בנעשֶׁה

מתוך סקרנות רבה.

צעקות הקצב: גנב! גנב!

הדהדו בחלל האוויר

והמשטרה אף היא

הובהלה למקום.

סכום כסף גדול במטפחת

אדומה נגנב ממני -

צעק הקצב.

במי אתה חושד? -

שאלו השוטרים את הקצב.

איש לא ביקר

בחנותי הערב - היתמם

הקצב. נראֶה אם כן

שהגנב

הוא החנווני היהודי,

והוא הֶחשוד

היחידי בגניבה - טען

הקצב בְּלַהַט.

השוטרים ערכו חיפוש

בחנות המכולת,

ואכן מצאו את הכסף

המבוקש, בעוד

החנווני היה רכון

על ספר הגמרא,

ולומד תורה במתיקות רבה

ובניגון עָרֵב לַלב.

מיד אסרו אותו השוטרים.

כל הכחשותיו של

החנווני הישר

ועמידתו על גירסתו

שהכסף הוא שלו,

נפלו על אוזנים אטומות.

המשפט המוזר

הפך לשיחת היום בָּעיר,

ולא פָּסח על

משחקי הזאטוטים.

באותה שעה טייל המלך

להנאתו בחוצות העיר,

ועבר דרך הגטו

היהודי. ומה

רואות עיניו? הבנים

שיחקו בבית משפט,

כשעל סדר היום,

איך לא,

פרשת הגניבה שהסעירה

את המדינה.

ה'קצב' וה'חנווני' הציגו את

גירסתם, כשכל אחד

מהם טוען: "שלי הכסף!"

ומי יָשַׁב על כֵּס

המשפט? ניחשתם,

היה זה מהר"ל הקטן,

שפסק להביא

קערה מלאה במים חמים.

את המטבעות

הניח בַּקערה, והכריז

לעינֵי הנידונים:

אם הכסף הוא של

הקצב, הרי

יתמלאו המים בועות שומן

מהמטבעות שאחז

בידיו המשומנות.

אם לא - הכסף ללא ספק

הוא של החנווני.

כה פשוט וחכם הפתְרון,

התפעל המלך.

השאלה היא איך לא

חשבו על זה קודם.

למחרת

הכריז המלך חגיגית

בחוצות העיר

על סיום המשפט הדרמטי,

והזמין את הציבור

להשתתף בו.

יביאו נא קערת מים

חמים - ציווה המלך.

הוא השליך את המטבעות

לתוך הקערה,

וּרְאוּ זה פלא, אף

בועת שומן לא

צפה על פְּנֵי

המים.

הצדק עם היהודי! פָּסַק המלך,

והורה מיד לשחררו

מבית הכלא

ולהשיב לו את כספו.

הקצב הרמאי

נשלח למאסר וישב

בבית הסוהר שנים רבות.

הוא נדרש לשלם

קנס גבוה ליהודי על

עלילת השווא

ועל מאסר השווא.

כה חכם הוא מלכנו! - פצח

כל הקהל בגאווה רבה.

אולם המלך הישר

הודה בפה מלא

לְעין כל: דעו לכם,

את החוכמה

למדתי מפי נער יהודי,

יהודה ליווא

בן בצלאל הקטן,

ירום שמו לעד!

3

חוכמת שלמה - מדוע שלח פרעה אומנים קשישים למלך?

וּלקינוח אנקדוטה אחת

על חוכמת שלמה המלך

שהיה חכם

מכל אדם. כשרצה

לבנות את בית המקדש,

ביקש מפרעה

מלך מצרים

לשלוח לו אומנים

מומחים, שיעזרו

במלאכת הבנייה

תמורת שכר

גבוה. מֶה

עשה פרעה הרשע?

קרא לאסטרולוגים

וביקש מהם

להכין לו מפה

של האנשים הצפויים

למות באותה שנה

ושלח אותם

לַמלך שלמה.

ימותו האנשים, אמר

בלבו, ואז אתבע

את המלך,

הנודע בחכמתו בכל

העולם, לְדין

על גרימת הפשע.

כך, חשב הרשע,

אוריד את קרנו של

שלמה ואכרסם

בשמו הטוב. סופו

שיימק בכלא,

וַאֲני אעשיר את קופתי

מדְּמֵי הנזיקין

שאתבע, בשיעור

גבוה ללא תקדים.

משהגיעו האנשים לַמלך

שלמה, ראה

בְּרוּחַ הקודש

שאנשים אלה עומדים

למות, והבין

היטב את המזימה

שרקם פרעה.

מיד צץ במוחו הֶחכם

רעיון מבריק.

מֶה עשה?

ציוה המלך לַעֲבדיו

להכין תכריכים

ל'אומנים המתים',

ושלח אותם חזרה

למצרים,

ארץ מולדתם.

- האם אין דַּי קברים

ותכריכים במצרים, ששלחת

את האנשים למות

בארצי?- כתב לפרעה.

ולא שכח לצרף

שי נאה לַמלך:

חבילת תכריכים

מבהיקים בלובנם.