הבחירות הבאות עלינו לרעה לא רק מיותרות לחלוטין וחותרות תחת אמון הציבור במערכת הדמוקרטית, במוסדותיה ובנציגיה. כאילו שזה לא גרוע מספיק, הן גם מבטיחות שהמערכת הממשלית של ישראל תהיה משותקת במשך שנה תמימה. שוב: שנה תמימה.
הנוהג, הנחיות היועץ המשפטי ל
ממשלה ופסקי דינו של בג"ץ קובעים מזה שנים, כי ערב בחירות לא עושים דברים ארוכי טווח. וזה אומר: לא החלטות מצד הכנסת ולא צעדים מצד הממשלה. הכנסת ממילא יוצאת לפגרה, ואילו הממשלה היא למעשה ממשלת מעבר. יש היגיון בעצם הגישה הזאת: היא נועדה למנוע מחטפים, כולל מהלכים שמטרתם פוליטית, ומאפשרת לממשלה ולכנסת הבאות לקבוע את המדיניות ולקבל את ההחלטות שיחייבו אותן. דומה שבשנים האחרונות, במסגרת המשפטיזציה שהשתלטה על חיינו, יש הרחבת-יתר של יישום העיקרון, אך זוהי המציאות.
בדרך כלל, מדובר בתקופה של כחצי שנה: שלושה-ארבעה חודשים לפני הבחירות, וחודשיים-שלושה אחריהן עד להקמת הממשלה וכניסת השרים למשרדיהם. תקופה ההקפאה הנוכחית החלה בדצמבר שעבר, עם הקדמת הבחירות, ואמורה הייתה להסתיים פורמלית השבוע עם הקמת הממשלה; כאמור, בפועל היו נדרשים עוד חודש-חודשיים כדי להתחיל לקבל את ההחלטות המוקפאות. אבל אם אנחנו הולכים שוב לבחירות באוגוסט-ספטמבר, ובהינתן תקופת החגים באוקטובר, הרי שהממשלה הבאה (אם תהיה כזאת; לכו תדעו) תיכנס לתפקידה רק באוקטובר-נובמבר ותוכל להתחיל לתפקד לכל המוקדם בדצמבר. וכך קיבלנו שנה שלמה של שיתוק.
חלק מן ההשלכות גלויות לעין. למשטרת ישראל אין מפכ"ל מאז דצמבר שעבר;
מוטי כהן הוא ממלא-מקום המפכ"ל. לשירות בתי הסוהר אין נציב מאותו מועד; אשר וקנין הוא ממלא-מקום הנציב. כלל לא בטוח שהכנסת - אם תחליט על פיזורה - תהיה רשאית לבחור בשבוע הבא את מחליפו של
יוסף שפירא כמבקר המדינה, והחוק אינו אומר דבר על מה שקורה במצב כזה. הוועדה לבחירת שופטים אינה יכולה להתכנס, וכך עשרות תקנים של שופטים פורשים לא ימולאו - מה שיכביד עוד יותר על העומס והסחבת הקשים ממילא. מן הסתם יש עוד משרות רבות בשירות הציבורי הממתינות לאיוש, וכעת ימשיכו להמתין.
בחירות נוספות יעלו עוד 700 מיליון שקל בהוצאה ישירה לקופת המדינה, ללא עלותו של יום השבתון הנוסף. הכנסת אינה מתפקדת ולכן אין אפשרות לאשר תקנות, שהן לעיתים קרובות חיוניות להפעלת חקיקה. לא ניתן ליזום חוקים חדשים המיועדים לתת מענה לבעיות העולות על סדר היום, כמו למשל ההרוגים בתאונות בנייה. לא ברור האם הכנסת יכולה לאשר שינויים בתקציב 2020; אומנם יש תקציב דו-שנתי גם לשנה הבאה, אבל אירועי מיקרו כמו ימי המלחמה בדרום והדליקות בשבוע שעבר מחייבים העברות בין סעיפים, ואירועי מקרו מצריכים לעיתים התאמות בתקציב הקיים.
ועוד לא אמרנו דבר על הפגיעה הקשה בתדמיתו של המשק הישראלי בעיני משקיעי חוץ. לפני הטבות והקלות, משקיעים רוצים יציבות. הם רוצים לדעת עם מי עליהם לדבר, הם רוצים להיות בטוחים שהמדיניות לא תשתנה בן-לילה, הם רוצים לסמוך על תחזיות כלכליות ארוכות טווח. העדר ממשלה יציבה הוא גורם מרתיע, לא פחות ואולי יותר מאשר מצב ביטחוני רעוע. גם ככה ישראל איננה בדיוק המקום האטרקטיבי ביותר בעולם, למרות כל המעלות האמיתיות של המשק שלנו, ושתי מערכות בחירות בתוך חצי שנה הן מכה משמעותית וארוכת טווח.
בקיצור: מעבר להקצנה החברתית והפוליטית המחודשת, מעבר להסלמה הנוספת בשיח הציבורי, מעבר לביזוי קודש הקדשים של הדמוקרטיה - ישראל תשלם במזומן על הכישלון של
בנימין נתניהו ועל העיקשות של
אביגדור ליברמן. שני אנשים שהולכים לעלות לנו מאות מיליונים במישרין ואולי מיליארדים בעקיפין. מעולם לא שילמו רבים כל כך הרבה כל כך בגלל מעטים כל כך.