"רַק מִלָּה אַחַת בְּעִבְרִית חוֹדֶרֶת אֶל עוֹרְקַי אֶל נִשְׁמָתִי בְּגוּף כּוֹאֵב בְּלֵב רָעֵב -
כָּאן הוּא בֵּיתִי". המשפט "אֵין לִי אֶרֶץ אֲחֶרֶת" מנחה אותי. זו תשובתי למטיחים לכתובתי מלים קשות. להם נותר לי לענות רק במילותיו של
אהוד מנור ז"ל -
"אֵין לִי אֶרֶץ אֲחֶרֶת, גַּם אִם אַדְמָתִי בּוֹעֶרֶת ... לֹא אֶשְׁתֹּק, כִּי אַרְצִי שִׁנְתָּה פָּנֶיהָ, לֹא אֲוַתֵּר לָה, לְהַזְכִּיר לָה, וְאָשִׁיר בְּאָזְנֶיהָ עַד שֶׁתִּפְתַּח עֵינֶיהָ".
כן, לא אשתוק, לא אוותר, אזכיר יום-יום לארצי עד שתפקח את עיניה, כי שליטתנו על עם אחר היא אינה מוסרית, זו שליטה קולוניאלית, שמתלווים לה גילויים אכזריים.
סבא רבא שלי, כשבא בשלהי המאה ה-19 מביאלסטוק לישראל, צעדיו הראשונים בארץ כיוונו אותו לירושלים. הוא נשק לאבני הכותל, עמד בשערי הר-הבית, ביקר במערת המכפלה ובקבר רחל. רק לאחר מכן עשה את צעדיו עם רעייתו וילדיו כדי להקים בית במושבה הראשונה שהוקמה על גדות הירקון ושם נטע פרדס אתרוגים ובוסתן.
גדלתי בבית, שפעמה בו כמיהה עזה לכל רגב מהאדמה בה חיו אבות האומה. אך בבית הזה בצד קיום מצוות והתמסרות טוטאלית ללמוד תורה לצד עבודת אדמה הבשילה גם הכרה, שעל פני האדמה הזו חי עם נוסף. לעם הזה יש מסורות שיש לכבדן. בקרב רבים מהם פועמות אמונות דתיות שונות משלנו ויש לדעת לכבדן. אל העם הזה אין להתייחס בעוינות ובהתנשאות, כפי שמתריס בכאב רב כבר ב-1891 אשר צבי גינצברג (אחד העם) במאמרו "אמת מארץ ישראל".
המאמר "אמת מארץ ישראל" לא נכתב על-ידי אויב הציונות, אלא כתבו בדם לבו בשר מבשרה של ההנהגה הבכירה ביותר של התנועה הציונית. מתוך לב כואב כותב אחד העם: "
אנחנו מתהלכים עם הערבים באיבה ובאכזריות, משיגים את גבולם שלא בצדק, מכים אותם בחרפה בלי כל סיבה מספקת ומתפארים כי כן יעשו ואין איש אשר יעמוד בפרץ ויעצור בעד הנטייה הבזויה והמסוכנת הזו".
אחד העם במאמרו חוזר ושונה בדברי אזהרה "
לבלתי עורר עלינו חמת עם הארץ על-ידי מעשים מגונים", בכאב אני כותב, שגם לנו ישנה אחריות רבה לכך, שבעם הארץ החי לצדנו בארץ הזו קם פרץ של חמת שנאה, פרץ שלבש לבוש סכינאי אימתני, שאינו מבחין בין דם לדם, רוצח וטובח ללא רחם. פרץ שלבש לבוש של שנאה, שממדיה אינם אנושיים.
חובה עלינו לנהל את חיינו בארץ הזו ברוחו של אברהם אבינו, כפי שהוא הילך בכבוד עם יושבי הארץ, בני חת, בבואו לקנות מהם חלקת קבר - "גֵּר וְתוֹשָׁב אָנֹכִי עִמָּכֶם... וַיָּקֹם אַבְרָהָם וַיִּשְׁתָּחוּ לְעָם הָאָרֶץ, לִבְנֵי חֵת" (בראשית כ"ג, 4-7). הכבוד כלפי יושבי הארץ הזו זיכה את אברהם בהכרתם "אֲדוֹנִי, נְשְׁיא אֱלֹהִים".
בהיאחזות הראשונה של אברהם אבינו בארץ הזו יש את כל ביטויי הכבוד לכל אדם החי כאן. יש שיח ושיג מכבד "וַיְּדַבֵּר אֶל בְּנֵי-חֵת לֵאֵמֹר", לא בכוח משיחיות דתית ולא בכוח עוצמה צבאית.
יהיה זה עוול להדביק מפלצתיות דאעשית למאבקו הצודק של העם הפלשתיני לכינון מדינה. בימים טרופים אלו שסכינאות היא אחד מכלי התגובה של החברה הפלשתינית, אסור לנו לתת למרחץ הדמים הזה להשתולל, עלינו לעשות הכל כדי להגיע להידברות כנה ואמתית, המציגה בפני העם הפלשתיני את התקווה להקמת מדינה פלשתינית לצידה של מדינת ישראל.
כשם שלי אין ארץ אחרת, כך עלינו להפנים שגם לפלשתיני החי כאן אין ארץ אחרת.
ואסיים במובאה קצרה "משא ערב" שכתב רבי בנימין בשבט תרס"ו: "והיה כי תבוא אל ארץ מולדתך לא תבוא אליה כצר וכאויב, ופקדת לשלום את יושבי הארץ ...
ואהבת את יושב הארץ, כי אחיך הוא עצמך ובשרך, לא תעלים עין ממנו, ומבשרך לא תתעלם..."
