רוב תושבי העיר הגדולה, התוססת והיפה תל אביב, הינם שמאלנים, ולפיכך בדרך כלל נוהגים ביום בחירות להצביע למפלגות השמאל השונות. זו כמובן זכותם הדמוקרטית המלאה ואין עם זה שום בעיה.
לפני הבחירות המתרגשות עלינו בעוד כשלושה חודשים, להלן תזכורת קצרצרה לאותם תל אביבים, משום שהבעיה מתחילה כאשר שמאלנים חביבים ולעיתים גם לא כל-כך חביבים אלה, פותחים פה כהרגלם, מתגאים במוסריותם ובניקיון כפיהם ומלהגים על 'הכיבוש' ועל אי-מוסריותה של ההתיישבות ביהודה ושומרון, על גזילת קרקעות הערבים, על דחיקת רגליהם, על המחסומים ועד כהנה וכהנה מרעין-בישין כגון אלה.
האמת כמובן ונה במקצת ולפיכך יש להעמיד מספר דברים על דיוקם: בראש וראשונה יש לציין כי ההתיישבות ביו"ש היא כנראה המוסרית ביותר מבין כל צורות ההתיישבות בכל שאר אזורי הארץ באשר ביו"ש הוקמו הישובים לצדם של הערבים, לצד כפריהם ועריהם, לפי רוב בשטחים פתוחים לחלוטין, ולא על כפריהם ממש, ובדבר זה כמסתבר נעוצים גם כוחם הרב של ישובים אלה וגם חולשתם. ואילו במקומות אחרים בארץ הוקמו מרבית הישובים על כפרי הערבים תוך גירוש כוחני של האוכלוסייה, כמו למשל הקמת הקיבוצים שברובם יושבים על חורבות של כפרים ערביים וכמובן כמו תל אביב, כן תל אביב, הו תל אביב, הגדולה, היפה והתוססת. ממילא מסתבר בדיעבד כי דווקא ההרס המוחלט של הכפרים הערבים והגירוש הכמעט טוטאלי של תושביהם, הוא-הוא חוזקם של הקיבוצים, המושבים והערים כגון תל אביב, שהוקמו וצמחו במקומם.
ובכן, לטובת תושבי תל אביב השמאלנים ברובם, נתבונן בקצרה באזור העיר ללא הפסקה ונראה מה היה שם ב'חולות תל אביב' לפני הקמתה וגם לצידה בשנותיהן הראשונות של שכונותיה הוותיקות ועד למלחמת העצמאות בה נעשתה בתל אביב עבודה יפה וברוכה:
1.
סומייל - ממש במרכז תל אביב, פנינת הנדל"ן של היום, באזור צומת הרחובות ארלוזורוב אבן-גבירול, שכן לפנים הכפר הערבי סומייל על כ-850 תושביו שגורשו מבתיהם בדצמבר 47.
2.
שייח מוניס - הכפר היה בצפון העיר, באזור בו ממוקמת היום האוניברסיטה על שלל מטיפי המוסר הצבועים הפועלים בקרבה. הוא מנה כ-2,200 נפש, בתיהם נהרסו והם גורשו במלחמת השחרור בחודש מרס 48.
3.
ג'מאסין אל ערבי - עוד פנינת נדל"ן: הכפר שכן מדרום לירקון, בין נתיבי איילון לדרך נמיר, אזור שיכון בבלי, על כ-1,100 תושביו שגורשו בינואר 48.
4.
מנשיה - שכונה עירונית של צפון יפו, באזור החוף של דרום ת"א, מסגד חסן בק, אזור הטיילת, בית הטקסטיל, מלון דן פנורמה, שכונת נווה צדק. בשכונה היו כ-13,000 תושבים ערבים שגורשו בסוף אפריל 48 בעיקר לירדן ולעזה. מיעוטם ברחו לתוך יפו.
5.
סלמה - אזור דרום העיר המזרחי, שכונת התקווה וכפר שלם. הכפר מנה כ-6,700 תושבים שגורשו גם הם באפריל 48 במלחמת העצמאות.
6.
אבו כביר - הכפר שכן באזור צומת הרחובות הרצל וקיבוץ גלויות. היו בו כ-5,000 תושבים שגורשו אף הם באפריל 48.
7.
חסן ערפה - אזור בגין,
יצחק שדה ודוד חכמי. כאן לא היה כפר אלא 'רק' פרדס של ערבי יפואי עמיד בשם חסן סלים ערפה. הוא עצמו מכר כמה מגרשים ב-1940 ואת השאר נאלץ לנטוש ב-48 (היום כידוע מוקמים במקום מגדלי משרדים מפוארים).
בסה"כ גורשו מתל אביב כ-30,000 ערבים ורובם המוחלט של בתיהם נהרסו עד היסוד. ישר כוח גדול לעושים במלאכה!
ובכן, אין זו אלא 'נקיפת מצפון מאוחרת' (יונג) של התל אביבים בפרט והשמאלנים בכלל כאשר הם טופלים על המתיישבים ביו"ש את אשמת 'הכיבוש' ועוולותיו באשר ישובי יו"ש לא הוקמו על חורבות הכפרים הערביים השוכנים עד היום לצדם ולא גזלו את אדמותיהם (טענות בנדון הנשמעות בתקשורת ובבית המשפט אינן אלא שקרים גסים). 'נקיפת מצפון מאוחרת' זו אצל אותם אלה היושבים ממש-ממש על כפרים ערביים הרוסים תוך גזילת אדמותיהם - וטוב שכך כי באמת לא הייתה שום ברירה אחרת - היא שמתמרנת אותם להשליך על תושבי יו"ש הנקיים מעוון את רגשי האשם, סכסוכי השכל והנפש ושאר הלכלוכים הפנימיים שלהם.
