למה יוצאי אתיופיה הרשו לעצמם להתפרע השבוע בצורה אלימה ועבריינית? כי יש לנו משטרה רופסת העסוקה ביחסי ציבור במקום באכיפת החוק. מהרגע בו המשטרה אפשרה לנכים לחסום כבישים, צמתים ומסילות רכבת – היא איבדה לחלוטין את השליטה. אחר כך היא אפשרה זאת לעובדים סוציאליים, ואחר כך ללהט"בים, ואחר כך ליוצאי אתיופיה. והיא אפשרה זאת למרות שמדובר לא רק בנזק עצום לרבבות אזרחים ולמשק, אלא גם ובעיקר בעבירה על החוק.

החוק אוסר לחסום נתיבי תחבורה. המשטרה יכולה להתיר חסימות כאלו בתנאי שהן חוקיות ומתואמות מראש – למשל: בהפגנות שקיבלו רישיון, באירועים המוניים או בתחרויות ספורט. אין לה שום סמכות להתיר חסימות בשום מקרה אחר. אין לה שום רשות להעלים עין כאשר מבוצעות עבירות מתחת לאף שלה. אין לה, כי תפקידה הוא לאכוף את החוק. אין לה שיקול דעת האם ומתי לאכוף איזה חוק. ודאי שאין לה שום רשות לנקוט אכיפה בררנית: להכות חרדים שחוסמים כבישים בתוך שכונותיהם, ולהתעלם מלהט"בים שחוסמים צמתים מרכזיים בתל אביב.

השבוע צוטטו לראשונה קציני משטרה בכירים שאמרו, כי אסור לחסום צמתים – כאילו רק כעת גילו את החוק. אחר כך אמרו אחרים, שהמשטרה תאפשר לאתיופים להמשיך בחסימות. אחר כך באה פשרה: נאפשר, אבל בצורה זמנית. ייאמר בצורה ברורה: אין כזה דבר. אין הפרת חוק קטנה שהמשטרה יכולה לאפשר. והרצון להימנע מתמונות המתעדות פינוי בכוח של מפגינים – ודאי כאשר מדובר בנכים – הוא לא תירוץ שלא לבצע את התפקיד מספר אחת שמוטל על כל משטרה: לשמור על החוק. המתפרעים אשמים, כי הם התפרעו; המשטרה אשמה, כי היא נתנה להם את האפשרות ואפילו את העידוד.

החוצפה שהרשתה לעצמה עיריית אילת, בראשותו של מאיר יצחק-הלוי, בנושא שדה דב היא יוצאת דופן אפילו בקני המידה הציבוריים שלנו. העירייה זעקה מרה על הפגיעה האנושה באילת ובתושביה – בחולים ובזקנים, בעסקים ובמלונאים, בילדים ובמשתזפים. היא יצרה מצג שווא, כאילו מדובר במתן מיליארדים לטייקוני נדל"ן על חשבון הפריפריה. היא לא אמרה במילה וחצי מילה, ששדה דב שוכן על קרקע פרטית ושהימנעות מפינויו תעלה למדינה לפחות 10 מיליארד שקל. היא לא הזכירה עוד מקרה של שדה תעופה בטבורה של עיר, אשר נסגר לטובת בנייה מסחרית תוך הסטת הנוסעים למרחק של 20 ק"מ – באילת עצמה, בפרויקט לו שותפה העירייה.

שיא החוצפה הוא התעלמותה של העירייה מפסיקתו של בג"ץ מחודש ינואר 2016. אז נקבע, בהסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק דין, שפינוי שדה דב יידחה בעשרה חודשים – ל-30 באפריל 2017. ההסכם הזה נקבע לאחר דיון בשתי עתירות. אתם יודעים מי היו העותרות? אתם יודעים מי חתמו על הפשרה הזאת? אתם יודעים מי הסכימו שאפריל 2017 (כן, אפריל 2017) יהיה המועד הסופי לפינוי השדה? חברת ארקיע ועיריית אילת.

ארקיע לא רק ידעה מזה שנים ששדה דב יידחה, ולא רק שלטענת המדינה היא יושבת שם שנים בלי לשלם כמעט דבר. השבוע, מיד לאחר סגירת שדה דב, הודיעה החברה שהיא תפטר 250 מבין 500 עובדיה, תמכור מטוסים ותסגור קווים. הנימוק: הפעילות הפכה לבלתי רווחית. והרמז ברור: הכל בגלל הממשלה המרשעת הזאת.

ארקיע מרשה לעצמה לומר את כל זה, משום שהיא חברה פרטית (70% האחים ג'ורדאש, 30% העובדים) שאינה מפרסמת דוחות כספיים. לכן, אין לנו מושג מהו מצבה האמיתי, כמה הפעילות בשדה דב הייתה משמעותית, האם החברה נערכה לסגירתו והאם מעבר הטיסות לנתב"ג הוא אכן כה הרסני. אבל יש נתון אחד שאנחנו כן יכולים לבדוק: מספר הטיסות.

ב-24 השעות שמאז יום חמישי (4.7.19) בשעה 16:00, היו לארקיע 24 טיסות מנתב"ג; שבע מתוכן (29%) היו לאילת. בשבוע הבא יש לארקיע 124 טיסות מנתב"ג, 32 מתוכן לאילת (26%). כל השאר הן טיסות בינלאומיות. הצוות הדרוש לטיסות לחו"ל גדול פי כמה מאשר לזה שבטיסות הפנימיות: שני טייסים לעומת אחד, כעשרה דיילים לעומת שניים-שלושה, יותר דיילי קרקע. אפילו אם ארקיע הייתה מפסיקה את כל הטיסות לאילת, היא הייתה צריכה לפטר אולי 15% מעובדיה, לא 50%.

גם העובדה שההודעה על הפיטורים באה אחרי הסגירה ולא לפניה, מרמזת שאין קשר בין הדברים. הרי אם זו הייתה אמת, ארקיע הייתה צועקת בקול הכי רם שאפשר, שזה יהיה מחיר הסגירה. היא לא עשתה זאת. לכן מותר לשער, שהסיבות לפיטורים הן הרבה יותר עמוקות מאשר שתיים-שלוש טיסות פחות לאילת. אבל כאמור, ארקיע יכולה להרשות לעצמה להגיד הכל – כי אין שום דרך לבדוק את דבריה.

ניגוד עניינים בשירות הציבורי הוא תופעה פסולה מבחינה ערכית וניהולית, שעלולה להגיע עד כדי עבירה משמעתית ואפילו עבירה פלילית. אבל תראו מי מרשה לעצמו להיות בניגוד עניינים תמידי: היועץ המשפטי לממשלה. ואנחנו לא מדברים דווקא על אביחי מנדלבליט, למרות ששתי הדוגמאות שנביא נוגעות אליו, אלא על ניגוד עניינים מובנה ומתמשך, שאיש אינו מעז לגעת בו.

ניגוד עניינים ראשון: מנדלבליט התבקש לחוות את דעתו גם על בקשתו של בנימין נתניהו לקבל מענקים למימון הגנתו וגם על בקשתו לקבל הלוואה לאותה מטרה. ראש התביעה הכללית ומי שיחליט בעצמו בעניינו של נתניהו, הוא שיקבע במידה רבה כמה כסף יהיה לו למימון הגנתו. ממש כך.

ניגוד עניינים שני: מנדלבליט מנע מהשר אופיר אקוניס לשכור עורך דין משלו, כדי לייצגו בבג"ץ בעניינה של פרופ' יעל אמיתי. מנדלבליט חושב שהחלטתו של אקוניס שלא למנות את אמיתי למועצת הנגידים של קרן המדע ישראל-גרמניה היא פסולה ותומך בקבלת העתירה נגדה. לאקוניס הוא מאפשר רק להגיש את עמדתו בכתב. למה? כי כאשר שר חולק על הפרקליטות, הוא צריך אישור של היועץ המשפטי כדי לקבל ייצוג נפרד. כלומר: מי שמציג עמדה מסוימת, הוא שיחליט האם וכיצד ניתן יהיה להציג עמדה הפוכה.

כל זה יכול לקרות, כי היועץ המשפטי נושא בכפל תפקידים של ייעוץ ותביעה. בכובעו כיועץ, עליו לחוות את דעתו מה תקין ומה לא בהתנהלות האתית של ראש הממשלה; בכובעו כתובע, הוא מחליט על גורלו הפלילי של ראש הממשלה. בכובעו כיועץ, הוא המחליט מה תהיה עמדת השר שתוגש לבית המשפט – ובגלל כובעו כתובע, רק מעטים (אם בכלל) יעזו להתעמת איתו.

יהודה יפרח פרסם בשבוע שעבר, בעיתון מקור ראשון, תחקיר מעולה על הרב שמואל טל, נגדו נשמעו טענות על רומן שניהל עם אישה נשואה מבנות קהילתו. יפרח הראה בין היתר כיצד טל הוציא מן המדינה 140 מיליון שקל למוסדותיו תמורת פינוי שקט מגוש-קטיף, וסיפר על מנהגו לפסוק הלכה בניגוד לכל הפוסקים ולכל כללי הפסיקה. הסיפור של טל מצטרף לזה של עזרא שיינברג, שהשתמש בסמכותו כדי לאנוס נשים נשואות שבאו לקבל את עצתו. מכיוון שונה לגמרי, יש כאן גם דמיון לפרשת השוחד של יונה מצגר.

מהו הדמיון? בכך שרבנים מרשים לעצמם להתנהג נגד ההלכה ונגד החוק, כולל בעבירות החמורות ביותר, משום שגם הם וגם הסובבים אותם שוכחים/משכיחים מהו תפקידו של רב. תחום סמכותו של רב הוא בהלכה, במוסר ובהנהגת הקהילה. הוא אינו קובע האם לצום ביום כיפור, אלא כיצד למלא לפי ההלכה את הוראות הרופא. הוא אינו יועץ נישואין ובוודאי שאינו מטפל מיני, אלא יכול לספק עידוד ומילה טובה. הוא קובע את סדרי התפילה, לא מישהו שלוקחים כדי להצטלם איתו לצורך עשיית רושם.

הבעיות מתחילות כאשר רבנים מרשים לעצמם לחשוב שהם הרבה יותר מזה. כאשר אחד כמו טל – לפחות לפי התחקיר של יפרח, שלא הוכחש לגופו – מודיע שיש לו רוח הקודש והוא מעז לסטות מן ההלכה. כאשר אחד כמו שיינברג מחליט שהוא מסוגל "לטהר" נשים על-ידי מעשי ניאוף שעונשם כרת. כאשר אחד כמו מצגר מחליט שהוא יכול לשמש כיצגן (פרזנטור), כמובן תמורת תשלום. וכאשר מסביב לטיפוסים כאלה יש מספיק חסידים שוטים, שטופי מוח או רודפי כבוד, שמאפשרים ל"רבנים" הללו להתנהג בצורה שהייתה מביישת יושבי קרנות.

בשבוע שעברה קיבלנו דוגמה נוספת לחשאיות בה מתנהל תיק פשיטת הרגל הגדול ביותר בתולדות המדינה – זה של אליעזר פישמן. רק הודעתם של עוה"ד פיני רובין וירון אלכאוי על עיכוב/סיכול מכירת מניותיו של פישמן בידיעות אחרונות לנוני מוזס גילתה, כי העסקה הותנתה בכך שגם משפחת יודקובסקי וג'ודי שלום-ניר-מוזס ימכרו את מניותיהן.

ההודעה על העסקה, בחודש שעבר, באה לאחר דיווחים חשאיים שנמסרו במשך כמה חודשים לנשיא בית המשפט המחוזי בתל אביב, איתן אורנשטיין. היא לא נחשפה במלואה לציבור, ומי יודע מה עוד מוסתר מאיתנו. וזה כאשר התיק עצמו – כל נושא פשיטת הרגל והסדר נושים אפשרי – מתנהל בגישור סמוי בפני הנשיא בדימוס אשר גרוניס.

החשאיות הזאת טובה לכל הצדדים, פרט למישהו קטן ושולי – הציבור. היא טובה לפישמן ובני משפחתו, כי כך מעלליהם אינם נחשפים. היא טובה לבנקים, כי כך לא מתבררת ההפקרות בה העניקו לו מיליארדים ללא בטוחות. היא טובה לעורכי הדין, כי זה משרת את האינטרסים של לקוחותיהם ולא מאלץ אותם לספק הסברים. והיא לא מפריעה לאורנשטיין, כי הוא מקבל דיווחים ולא צריך להתעסק בעצמו בתיק הסבוך הזה.

הצדדים מרשים זאת לעצמם בגלל הגורם האחרון שהזכרנו: אורנשטיין. הוא זה שהיה חייב לעמוד על כך שהתיק יתנהל בפומבי, ולא רק בגלל עקרון-העל החשוב מאוד של פומביות הדיון. הנפגעים הישירים מקריסתו של פישמן הם כל אחד מאיתנו, משום שכל החובות שלו הם לגורמים ציבוריים – הבנקים ורשות המיסים. כאשר הבנקים נאלצים למחוק מיליארדים בגלל החובות האבודים של פישמן, הכסף הזה נלקח במישרין מכיסו של כל אחד מאיתנו. ראשית, אנחנו משלמים את המחיר בעמלות גבוהות יותר ובריביות גבוהות יותר. שנית, כולנו מושקעים במניות הבנקים דרך קופות הגמל, קרנות הפנסיה וביטוחי החיים. שלישית, אנחנו הבעלים האמיתיים של הבנקים: 84% ממניות בנק הפועלים, 95% ממניות בנק לאומי, 88% ממניות בנק דיסקונט, 56% במזרחי-טפחות. לכן, כולנו נפגעים מירידת ערך מניות הבנקים בשל אותן הפרשות עתק.

אבל לנו אין קול בבית המשפט. היחיד שתפקידו הוא להגן על זכויותינו, היחיד שתפקידו להבטיח שלא ניפגע, היחיד שחובתו להביא לכך שנקבל את כל המידע – זהו איתן אורנשטיין. והוא נכשל במשימה זו.