|
|
[צילום: חניכי סניף בני עקיבא תל אביב מרכז צילום באדיבות מחלקת פיתוח ומשאבים בני עקיבא]
|
|
|
|
|
חודשים לפני האירועים הכואבים, שהביאו המוני אזרחים ישראלים בני העדה האתיופית לרחובות, חוויתי חוויה מעודדת בעיר מגורי, חולון. כמנהגי יום-יום הגעתי לספרייה הציבורית במדייטק. לצערי, הובהר לי, שעקב קצר חשמלי הספרייה ומרכזי התרבות במדייטק נעולים.
בלית ברירה ישבתי לנוח על ספסל מחוץ למבנה, שבסמוך לו פרוסה פיסת דשא קטנה עליו התמקמה קבוצה של כעשרים נערות לבושות בחולצות לבנות. את השרב המחניק שברה רוח רעננה של שירה עברית מלטפת ורכה. על החולצות הלבנות הבהיקו שני לוחות הברית. על לוח אחד זרחה האות ת', המבקשת להזכיר את התורה ועל הלוח השני זרחה האות ע', שמבקשת להזכיר את בת הברית של התורה - את העבודה. הייתה זו קבוצה של תנועת הנוער "בני עקיבא", ששירת התורה והעבודה העניקה לי תחושה של צינון השרב המעיק.
את מלוא עוצמת משב הרוח הרענן חשתי ברגע שהבחנתי, כי המדריכה היא בת לעדה האתיופית. נערה אתיופית המובילה את השירה. גם אם אני חולק על העמדות הפוליטיות של תנועת "בני עקיבא", מצאתי עצמי גומא כל מילה של המדריכה בת העדה האתיופית. גם אם לא הסכמתי עם מה שאמרה על פרשת השבוע גמאתי לתוכי את דריכות הקשב של החניכות, המחבקות בעיניהן מדריכה בת העדה האתיופית.
בימים הסוערים, שרבבות אזרחים מצאו עצמם תקועים בפקקים, מחשבותי נעו בין מה שמסמלת נערה אתיופית מחולון, שהאירה את פיסת הדשא סמוך למדייטק בחולון ובין נער אתיופי, שכבר לא יאיר את אורו מתחת פיסת הדשא בבית הקברות בקריית חיים. בימים הסוערים, שרבבות אזרחים מצאו עצמם תקועים בפקקים, שאלתי עצמי מדוע אותו רגע יפה על פיסת הדשא ליד המדייטק בחולון אינו הרגע השוטף את שעותיה וימיה של הארץ הזו.
אני מבקש באיחור של חודשיים לומר תודה לתנועת "בני עקיבא" על רגע יפה שהעניקה לי, וזה מעבר לחילוקי דעות מעמיקים שישנם בינינו. הנערה האתיופית המדריכה בתנועת "בני עקיבא" חייבת להיות תמרור האור איך מנווטים את חיינו. האור האתיופי מחולון חייב להדליק כל פינה בחיינו.
