ליבי עם הפעוטות וההורים שנפגעו מגננת או מטפלת אלימה. זה יכול לקרות לכולנו, ילדים, הורים, סבים וסבתות. ואיך זה פתאום התחיל הצונמי הזה? אני מאמין שהעובדה שכאלה דברים אבסורדים מתגלים לאחרונה בתכיפות כה רבה מעידה כי הם תמיד היו, אך לא היו מצלמות ולא היו רשתות חברתיות, ולכן לא ידענו על כך.
אז מה עושים? מפגינים? כן. להפגין במקרה כזה זה מאוד נכון, כאשר מתגלה נגע חברתי מאוד מאוד עמוק. נדרש שידוד מערכות, בפיקוח, בהכשרות, באיתור סיכונים טרם הם פורצים, ובכך יש לשלטון תפקיד מרכזי. אך האם די בכך? אם הכשרות, פיקוח, ספי התאמה די בהם? לא ולא. משחר ההיסטוריה מי שחלש סובל, והכי סובלים הם אלה שלא יכולים לספר.
אז מי שחוטף מכות אלה פעוטות מתחת לגיל שנתיים מגננות או מטפלות, מאושפזים בבתי חולים פסיכיאטריים, וקשישים סניליים הנמצאים בבתי אבות או מטופלים על-ידי
עובדים זרים. מרבית הגננות/מטפלות הן מלאכיות, אך די בכמה עשבים שוטים על-מנת ליצור פאניקה ולהדביק רבב בכולן.
ובתי החולים ובתי האבות הם בפיקוח, הן של משרד הבריאות, והן של משרד הרווחה, ושם לדעתי יש יותר מכות מאשר אצל התינוקות כי שם לעיתים באמת נדרש להפעיל כוח, ואז הגבולות מיטשטשים, ושם גם עינו של הציבור חצי עצומה.
אלימות של גננות ומטפלות מצטמצמת מאוד בגילאים שבפיקוח והיא מצטמצמת גם בגלל הפיקוח, גם בגלל הסינון, גם בכלל ההכשרות, אך בעיקר בגלל שילדים בגילאים האלה כבר מדברים, ובגלל שההורים מדברים עמם, עיני הילדים הם המצלמות הכי טובות, ואם הילד הסובל לא מספר אז חברו או חברתו מספרים.
האחריות של ההורים לשלומם של הילדים, והאחריות של המדינה לשלומם חייבת להיפגש באמצע. בניגוד לאינטרסים הכלכליים של המדינה, בניגוד לאינטרסים הכלכליים של ההורים על המדינה וההורים להאריך משמעותית את תקופת שהייתם עם הפעוטות, באמצעות הארכת חופשת הלידה המשולמת על-ידי הביטוח הלאומי לתקופת ההריון לפחות, היינו תשעה חודשים, והארכתה על-ידי ההורים אף מעבר לכך גם ללא תשלום על-ידי המדינה.
אם מרבית ילדי המדינה ישהו עם הוריהם במהלך שנתם הראשונה לפחות, אז תהיינה הרבה פחות גננות ומטפלות שתצאנה מדעתן ותכינה אותם או שתאכלנה אותם בקיא של עצמם. קשוט עצמך לפני שתקשוט אחרים, ואם לא לפני, אז לפחות במקביל.
