החלום האמריקני של מחצית המאה הקודמת היה בית פרטי צמוד קרקע בפרברים, עם גינה ירוקה ומלונה לכלב. התפיסה הייתה אז שהערים הצפופות יביאו לקריסה באיכות החיים, זיהום אוויר, מטרדי רעש בלתי נסבלים, עוני ופשע ברחובות. לשם כך אף הגדיל הממשל הפדרלי לעשות, וחוקק תקנה שלפיה על פני לא פחות מ-75 אחוזים מהקרקעות בארצות הברית ניתן יהיה לבנות אך ורק בתים צמודי קרקע.
בישראל מגמה זו של פרבור ובניית מאסה אדירה של בתים צמודי קרקע החלה להיות רווחת החל משנות ה-70 וה-80, תחילה מה שנקרא "בנה ביתך" שעודד אנשי צבא קבע וצעירים בכלל לעקור מהערים לעבר יישובי לווין ובהמשך אף לגליל והנגב, וכל זאת בשם ערך החלוציות של פיזור האוכלוסייה מהמרכז לפריפריה, זאת כמו גם התפיסה שרווחה אז גם אצלנו ש"בנייה לגבוה זה לא טוב".
למען נסיבות מקילות בל נשכח שבאותן השנים נחשבה ישראל למדינה לא צפופה יחסית, עם מרחבים פנויים גדולים, זאת בנוסף ל"פרה הקדושה" של העניין החלוצי והביטחוני. ב-1970, לדוגמה, חיו כאן בסך-הכל כשלושה מיליון תושבים, כשליש לעומת היום, עם צפיפות אוכלוסייה בהחלט סבירה של כ-150 נפשות לקמ"ר, פחות מהממוצע ברוב מדינות אירופה, כאשר רמת המינוע הייתה כ-60 כלי רכב לכל 1,000 תושבים. כיום יש בישראל כ-3.5 מיליון מכוניות עם רמת מינוע של כ-400 כלי רכב לכל 1,000 תושבים.
לא היו אז לא פקקים ולא בעיית יוממות נסיעה מהבית לעבודה. הכבישים, לא להאמין, היו ריקים למדי גם בשעות העומס של הבוקר, ולהגיע, למשל, מנתניה או רחובות לעבודה בתל אביב, זה היה עניין פשוט של 20-25 דקות, זאת למרות שלא היה לנו אז לא את כביש "חוצה ישראל", לא "נתיבי אייילון", לא כבישי רוחב, לא מחלפים ולא מנהרות. פשוט לא היה צורך בכך.
צעדי ענק
במהלך 50 השנה שחלפו מאז נוצר מצב אבסורדי ביותר. המדינה השקיעה סכומי עתק, עשרות מיליארדים, ובאופן עקיף אף יתר מכך, בהקמת ערים ושכונות ענק חדשות, כולל כל התשתית האדירה הכרוכה בכך, ובד בבד בסלילה אינטנסיבית ביותר של כבישים ומחלפים. השקעה זו לא רק שלא פתרה, אלא אף החמירה שבעתיים את המצב. בינתיים האוכלוסייה שולשה לכתשעה מיליון, כלומר צפיפות אוכלוסייה של כ-450 נפשות לקמ"ר, גבוהה יותר מכל מדינות אירופה, כולל הולנד הצפופה ביותר, ואחת הגבוהות בעולם, ומספר כלי הרכב, נא שימו לב, גדל פי 15(!) ויותר לכשלושה מיליון ועם רמת מינוע של כ-330 כלי רכב ל-1,000 תושבים, הולכת ומתקרבת בצעדי ענק למדינות ה-
OECD המפותחות ביותר.
נתונים "יבשים" אלה מחייבים אותנו לחשיבה מחדש לא רק על "זלילת הקרקע" המתרחשת מדי יום ביומו, ובמיוחד בפריפריה, אלא גם ובעיקר על הקונספט הנכון לתכנון עירוני ותחבורתי. ערי הפריפריה, לדוגמה, תוכננו ללא יסוד תעסוקתי סביר של שימושים מעורבים וללא ניצול משאב הקרקע לבנייה לגובה. לו היו המתכננים דואגים כבר לפני 40-50 שנה לפתח אותן באופן שכזה, אזי רוב התושבים, למשל, בכרמיאל בצפון או קריית גת בדרום, לא היו נאלצים להשתמש מידי בוקר בתחבורה פרטית, ולהטלטל בדרכים אל העבודה וחזרה.
חמורה שבעתיים העובדה שתחבורה ציבורית מהירה ויעילה לא פותחה במקביל לפיתוח אותן ערים ושכנות ענק חדשות. לו היו המתכננים משקיעים את עיקר המשאבים לא בסלילה כרונית של כבישים ומחלפים המובילים ברוב המקרים מ"פקק אחד למשנהו", אלא ברכבות מהירות כמו גם נתצ"ים נוספים המיועדים אך ורק לאוטבוסים מודרנים קלים (BRT), אזי הקטסטרופה התחבורתית לה אנחנו עדים כיום לא הייתה מתרחשת, א לכל הפחות הייתה מתונה בהרבה. תחבורה ציבורית יעילה נשענת על כמה מרכיבים במקביל, רכבת כבדה (
רכבת ישראל), רכבת קלה, רכבת תחתית (מטרו), אוטובוסים, שאטלים, מוניות ועוד. התפישה שהישראלי הממוצע לא עוזב את רכבו הפרטי - שגויה ועל כן ברגע שיש חלופות ראויות הישראלי יודע להשתמש בהן בתבונה.
אני קורא למקבלי ההחלטות, אלף, לתכנן ערים ושכונות רק כמקשה אחת עם תכנון תחבורתי ובשום פנים ואופן לא לבדל בין השנייים. בית, לשים דגש מוחלט על תכנון תחבורה ציבורית טובה ולא כבישים זוללי דלק. שלוש, לא לבזבז יותר את משאב הקרקע על בנייה בעלת צפיפות נמוכה חסרת תוחלת, אלא אך ורק בנייה בעלת צפיפות גבוהה אשר יכולה להכיל בניה לגובה (ובמיוחד בפריפריה!) הכוללת בתוכה שימושים מעורבים, מגורים, עסקים, משרדים, מסחר ובילוי.
רק נוסחה כזו תמנע את הפיכת "החלום האמריקני" ל"חלום בלהות". עובדה. גם בארצות הברית הגדולה החליטו בעצם ימים אלה לשנות כיוון ב-180 מעלות, וללכת על בנייה לגובה, זאת גם לאור הפקקים הגדולים וזיהום האוויר שנגרם לא בגלל הערים הצפופות, אלא גם ובעיקר בגלל מדיניות הפרבור שהוכיחה את עצמה ככשלון חרוץ.
