המדינה: חששנו מזיכוי במשפט

בין האמת המשפטית לבין המציאות האובייקטיבית, מסביר מזוז, מתקיים פער. בגלל מוגבלות העולם המשפטי והכללים לפיהם הוא מתנהל, נוצר פער מתסכל בין מה שחושבים שקרה ובין מה שאפשר להוכיח בבית משפט. "גם במקרה שלפנינו, לכאורה, תמונת הדברים שעלתה מחומר החקירה בפרשה, על שלל המתלוננות שנחקרו, נראתה חמורה יותר מהתמונה המצטיירת מכתב האישום. מכאן, שגם בענייננו לא מן הנמנע כי מתקיים פער בין המציאות לבין שיקופה בכתב האישום. ואולם, אלו כללי המשפט: משפט פלילי מחייב ראיות לכאורה בתחילתו והוכחה מעבר לספק סביר בסופו". ואת אלו, כאמור, טוען מזוז כי אין בידיו.

לפיכך, הביקורת הציבורית שבאה בעקבות עסקת הטיעון ממוקדת בתוצאה, קרי ב"שורה התחתונה", ואולם, ביקורת ציבורית זו נעשתה על בסיס ידיעת "השורה התחתונה" ותו לא, ומבלי לשקלל את כלל הנתונים והעובדות העומדים בבסיס ההחלטה.

ולבסוף, סיים מזוז בתיאורית "הרע ההכרחי" המוכרת: "כידוע, החיים אינם מזמנים תמיד בחירה בין אפשרויות מעולות. לעיתים, יש לבחור בין אפשרויות ששתיהן אינן אופטימאליות. לעיתים, יש גם לבחור בין אפשרויות לא טובות. עם זאת, במקרה דנן סבורים המשיבים כי הדרך בה בחרו ללכת היא הדרך הנכונה יותר, שבראיה מורכבת יותר את אילוצי המציאות ואת הפער בין הרצוי למצוי, חסרונותיה פחותים. מצפונם שקט".

הנימוק העיקרי לעריכת ההסדר, אם כן, על דברי מזוז, נעוץ היה בקשיים הראייתיים בהוכחת האישום העיקרי שנשקלה הגשתו, מחד-גיסא, וביתרונות שמצאה התביעה בהסדר, מבחינת השגת תכליות ההליך הפלילי, מאידך-גיסא. טענת העותרים מתבססת בעיקרה על הפער המתקיים לכאורה בין שתי החלטות התביעה הכללית- בין ההחלטה מינואר 2007, בה הודיע היועץ לקצב כי הוא שוקל להעמיד אותו לדין בגין חשדות שעלו במספר פרשיות, לבין ההחלטה לחתום על הסדר הטיעון מ-28.6.07.

אולם, לטענת מזוז, היו כמה וכמה גורמים שתרמו להבדל בין העמדה הלכאורית שגובשה בינואר לעמדה הסופית שגובשה ביוני.

עמדה המגובשת לקראת שימוע, משקפת שלב מתקדם אומנם בהערכת התיק, אך אין מדובר בעמדה סופית. מדובר בעמדה שיש נכונות לשנותה והיא אינה משקפת גמירות דעת של התביעה. "במהלך החודשים שחלפו, הצטברו ראיות חדשות, חלקן ראיות שהוגשו על ידיי הסנגורים בדיוני השימוע. בנוסף נערכו השלמות חקירה מסוימות, חלקן ביוזמת התביעה במסגרת בחינת חומר הראיות, וחלקן בעקבות מידע שהגיע מההגנה. הראיות החדשות לא יכולות היו, כשלעצמן, להפוך הקערה על פיה, אך הן תרמו לשינוי שחל בעמדה המוקדמת ולכרסום במשקל הראיות", טוען מזוז. זאת בנוסף להחלטה העצמאית בסגירת התיק בעניינה של א' מלשכת הנשיא, כאמור.

באשר לטענה כי התביעה הקלה עם קצב ונתנה לו "הנחות" והקלות ומאידך פגעה באינטרס של נפגעות תקיפה מינית והמאבק החיוני בעבירות מין, מגיב מזוז כי "טענה זו מקוממת, שכן מהלך התנהלותה הכולל של התביעה בתיק מעיד כי לא אלו הם פני הדברים. למעשה, ההפך הוא הנכון. חקירת המשטרה נפתחה ביוזמת היועץ, ומבלי שהוגשה ולו תלונה אחת על-ידי מי מהמתלוננות... השתלשלות העניינים בתיק, מעידה כמאה עדים על נחישותן של רשויות התביעה להגן על הציבור מפני עבריינות מין ולהוקיע את מבצעיה, בכל שכבות הציבור, ובכלל זה בדרגים הגבוהים ביותר... במקרה דנן בא הדבר לידי ביטוי בהחלטה על פתיחת החקירה נגד נשיא מכהן, שנפתחה ביוזמתו של היועץ המשפטי לממשלה".

עוד הסביר מזוז, כי העמדה שגובשה בחודש ינואר התבססה על כך שכתב האישום יכלול שתי עדות מרכזיות, שהתלוננו על מעשים חמורים, כך שעדות האחת תחזק את עדות רעותה. הכוונה לעדויות של א' מבית הנשיא וא' ממשרד התיירות. אלא, שללא קשר להסדר הטיעון, הגיעה התביעה למסקנה כי לא ניתן יהיה לכלול את פרשת א' מבית הנשיא בכתב האישום.

מזוז שב והדגיש כי: "בסופו של הליך בדיקה יסודי, מדוקדק וזהיר, התקבלה החלטה סופית על סגירת שני התיקים הקשורים לא' מבית הנשיא - תיק תלונות עבירות המין נגד הנשיא, ותיק התלונה של הנשיא נגד א' על סחיטה באיומים. הוחלט, בהחלטה עצמאית ומנותקת מהסדר הטיעון, שגובש לאחר מכן, על סגירת שני התיקים מ'חוסר ראיות מספיקות' ".

משהובהר כי פרשה זו לא תיכלל בכתב האישום, העריכה התביעה כי דבר זה יגביר באופן ממשי את הקושי שיהיה לבית המשפט לקבל את התשתית הראייתית שתוצג בעניינה של תלונת א' ממשרד התיירות. על כן, מסביר מזוז, "ההחלטה להגיע להסדר טיעון בפרשה זו התבססה על איזון המושג בין אילוצים, ראייתיים בעיקרם, ועל רצון להשגת תכליות ההליך הפלילי באילוצים הקיימים, קרי- חשיפת העבירות והפסקתן, הוקעת העבריין, ענישה והרתעה. כל זאת, תוך הבנה כי כל הסדר טיעון הוא מכשיר מוכר בתחום הפלילי, שאיננו נחשב עוד כ'הכרח בל יגונה' ".

עוד טוען מזוז, כי ההחלטה אודות עניינה של א' מלשכת הנשיא נמסרה ביום 27.6.07, קרי- טרם ההחלטה על עסקת הטיעון, שנחתמה רק ביום 28.6.07. הדברים נמסרו גם ל-א' ממשרד התיירות, והיא ביטאה אכזבה מהפער שנוצר בין העמדה שהובעה לפני השימוע להחלטה הסופית, אך עם זאת, הביעה הקלה מהאפשרות שלא תצטרך להעיד וכן מעצם הרשעתו הוודאית של קצב. גם ל' לא הביעה התנגדות לעסקה, לדבריו.

לאור ההחלטה על סגירת תיקה, הגישה א' מבית הנשיא עתירה, כי יוגש כתב אישום נגד קצב בגין עבירות מין שלטענתה ביצע בה, וכן בגין ביצוע עבירת איומים.

למעשה, מדובר בתקיפת ההחלטה לסגור את התיק בעניינה מחוסר ראיות מספיקות. על עתירה זו מגיב מזוז ואומר כי "החלטת הסגירה במקרה דנן התקבלה לאחר בחינת כל הראיות הרבות הקשורות לפרשה זו ולאחר שרשויות התביעה הגיעו לכלל מסקנה כי אין בידן לקבוע כי עניינה של א' מבית הנשיא עובר את רף 'הסיכוי הסביר להרשעה'. על כן הוחלט על סגירת התיק נגד קצב בעניין זה מ-'חוסר ראיות מספיקות' ".

עוד שולח מזוז מסר ברור לכיוונו של בית המשפט: "אפשרות ההתערבות בהחלטת רשויות התביעה בנוגע לסגירת תיק המנומקת בחוסר ראיות מספיקות, הינה נדירה ומצומצמת ביותר. עד היום, למיטב בדיקתנו, מעולם לא התערב בית המשפט הנכבד בהחלטת היועץ המשפטי לממשלה שלא להגיש כתב אישום בגין היעדר ראיות מספיקות, ולא בכדי".

בחלק מגרסאותיה של א' נתגלו קשיים, סתירות פנימיות ואי-התאמות, שהקשו לבסס עליהן ממצאים בדוקים ומהימנים. בנוסף, פרטים לא מעטים בגרסאותיה של א' נסתרו על-ידי עדויות אחרות וראיות חיצוניות. עם זאת, מאשר מזוז כי "מבחינת מכלול חומר הראיות בתיק, לרבות ראיות אובייקטיביות, מעלה בבירור כי בין הנשיא לבין א' מבית הנשיא התקיימה מערכת יחסים אינטימית, שטיבה המדויק אינו ברור", וזאת בניגוד לגרסת הנשיא שטען ש"לא היו דברים מעולם".

אלא שבסופו של יום, טוען מזוז, גם לאחר בחינה מדוקדקת שוב ושוב של חומר הראיות, וגם לאחר השלמות חקירה רבות שנערכו - היה קושי רב לקבוע ממצאים מבוססים באשר למהות מערכת יחסים זו. לפיכך, קשה להגיע לכלל מסקנה, ברמת הוודאות הנדרשת במשפט פלילי, כי מערכת יחסים זו הייתה כרוכה בביצוע עבירות פליליות.